פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "את מי אלטף? את מי? אין פה כלום": הפיגוע ששבר את לבו של אבי דמרי

      "נדב, תהיה מרוכז. תיכף תשמע שהיה פיגוע באיסטנבול, אני ואימא בתוכו. אני בבית חולים. המטרה כרגע היא למצוא את אימא". לראשונה מאז הפיגוע שבו נרצחה אשתו שמחה, משחזר אבי דמרי דקה אחר דקה מאותם רגעי אימה, ומספר לוואלה! NEWS בדמעות על החלל העצום שנותר אחריה

      "את מי אלטף? את מי? אין פה כלום": הפיגוע ששבר את לבו של אבי דמרי
      כתב: יניר יגנה, עורך: אביב אברמוביץ', עריכת וידאו: יאיר דניאל, צילום: שי מכלוף, דובר צה"ל, רויטרס; צילום סטילס: באדיבות המשפחה
      שמחה דמרי, הרוגה בפיגוע באיסטנבול, טורקיה. (באדיבות המשפחה)
      "הזוג הכי מאוהב בעיר". שמחה ואברהם דמרי, במהלך טיסתם לטורקיה במרץ 2016 (צילום: באדיבות המשפחה)

      "היא נורא חששה לאור מה שקרה באנקרה, והיה עוד פיצוץ באיסטנבול", מספר אבי בדמעות איך שכנע את אשתו לצאת לטיול, "אמרתי לה שמחה - אנחנו ביחד. אם יקרה משהו - אנחנו ביחד. מה כבר יכול להיות? אני ואת ביחד. והיא אמרה לי 'אתה יודע מה אברהם? אנחנו ביחד, למה אני צריכה לחשוש? מה שיקרה, שיקרה לשנינו'. זה לא קרה. זה לא קרה וזהו. וזהו. זהו, אין שמחה".

      הם כמעט ולא נפרדו כל החיים, הוא לא היה זז מילימטר בלעדיה, 40 שנה של אהבה. "הזוג הכי מאוהב בעיר" קראו להם בדימונה, "הצמודים" מכנים אותם חברי המשפחה, אבל עכשיו אבי בודד, כועס על עצמו ששכנע את שמחה לטוס לטורקיה, ובעיקר מתגעגע. בלילות המסויטים שלו, הוא מתעורר ובודק האם היא ישנה לידו, ושולח יד לעבר הכרית שלה ללטף את פניה שאינם. משהו נשבר בו בפנים, הוא התגבר על הפציעות, אבל הלב לא התאחה וספק אם זה יקרה בעתיד. אבי נשאר לבד.

      באמצע השבוע הייתה אמורה להתקיים בבית משפחת דמרי בדימונה מסיבה גדולה. במשך שבועות ארוכים עמל אבי על מסיבת הפתעה לשמחה שהייתה אמורה לחגוג 60, הוא רצה לשמח את אשתו, הוא הזמין עשרות חברים ובני משפחה וכבר קבע עם הזמר יואב יצחק, אותו אהבה רעייתו מאוד, אבל במקום לסדר את הדברים האחרונים לפני המסיבה הוא מוצא עצמו בוכה מול התמונות האחרונות מהטיול באיסטנבול.

      בראיון ראשון מאז הפיגוע באיסטנבול שבו נרצחה אשתו, מספר אבי על הרגעים הקשים אז ועכשיו, על חוסר האונים, ועל כך שהבין ששמחה שלו נהרגה עוד לפני שהודיעו לו.

      אבי דמרי, דימונה. 4 באפריל 2016 (שי מכלוף)
      'אתה יודע מה אברהם? אנחנו ביחד, למה אני צריכה לחשוש? מה שיקרה, שיקרה לשנינו'. זה לא קרה. וזהו, אין שמחה". אבי דמרי בביתו שבדימונה, אפריל 2016 (צילום: שי מכלוף)

      למרות הפציעה הקשה, אבי זוכר כמעט הכול מרגעי האימה, ומשחזר כמעט כל פרט. המחבל התפוצץ מטרים ספורים מימינו. "לא כל כך הבנתי מה קרה, עם כל הכבוד לאינטואיציה שלי מעולם לא חוויתי פיגוע ומעולם לא הייתי בפיגוע, פיגועים ראיתי דרך הטלוויזיה, המחבל פשוט עף אליי, והוא היה בלי ראש. ומהר מאוד הבנתי שאם יש בובות סמרטוטים כאלה שעפות אליך, סימן שיש פה משהו מחריד".

      זה היה טיול קולינרי, ולפני הפיגוע שמחה ביקשה מהמדריך לא לצאת למסעדה הנוספת שהקבוצה הייתה אמורה להגיע אליה. "כל הקבוצה ירדה ברחוב קטן, אחרי שאכלנו ארוחת בוקר. הגענו לצומת שמתחברת לרחוב איסתיקלאל, רחוב צר ויפה שמתחבר לרחוב ראשי, ושם למעשה המדריך אמר שאנחנו הולכים לאכול קבב. שמחה נלחמה איתו מלחמת חורמה, כמובן באווירה טובה, ואמרה 'אתה לא יכול להגיד לנו קבב אחרי שרק עכשיו גמרנו ארוחת בוקר עם דבש וחמאה ובורקסים טורקיים, על איזה קבב אתה מדבר? תשאיר אותי פה, תגמרו לאכול את הקבבים, תחזרו תאספו אותי'. המדריך התעקש שהיא תצטרף, וענה לה 'אם היינו חוזרים מפה, אין שום בעיה. אנחנו פשוט עולים את הרחוב, אוכלים את הקבבים, את לא חייבת וממשיכים קדימה. אנחנו חלק מקבוצה, אין מה לעשות'". שמחה התעקשה להישאר בחנות כלי איפור, אך לבסוף התרצתה ונענתה לבקשת המדריך.

      "הם התחילו לעלות את הרחוב יחד איתי", משחזר אבי. "הייתה חנות בצד שמאל שלי, שקראו לה XO. אתה יודע מה זה XO בווטסאפ? חיבוקים ונשיקות. ואז אמרתי וואלה, אני אפתח לבתי שלי עדי את יום שבת בבוקר, ואכתוב לה 'מאיסטנבול המקסימה רק בשבילך XO - וזה חנות בגדים'. התחלתי לכוון עם הזום, כדי שהיא תראה שזה גם חנות בגדים ולא סתם איזו שורה שכתוב בה XO. לא הספקתי ללחוץ. בזמן שכיוונתי כדי לצלם, הקבוצה המשיכה להתקדם. נוצר פער של כעשרה מטרים ביני לבינם, ואז היה את הפיצוץ".

      "התחלתי לדדות כי היה לי מלא שברים, מלא חתיכות של בשר וברזל, נכנס לי רסיס בחזה ופשוט גרם לזה להיות כמו מזרקה שהוציאה אינסוף דם", הוא נזכר. "ואז דידתי לאט לאט מקצה המדרכה אחורה, נשענתי על הקיר והתיישבתי לאט על הרצפה, כשאני מפנה מבט לעבר הקבוצה. ראיתי שם שזה נראה כמו מישהו לקח כדור באולינג ענק, והעיף אותו על הקבוצה והם כולם נפלו פשוט, כמו חיילי באולינג כאלה אחד, חוץ משניים: דודי המדריך שישב שם ובלט מאוד עם הכובע קאובוי שלו, ויהודית, שמאושפזת עד היום, מונשמת מורדמת כי נקרע לה קנה הנשימה. ועדיין - היא ישבה שם, ליטפה את הבת שלה רותם, שאיבדה את ההכרה במקום ונמצאת במצב קשה היום".

      פיגוע באיסטנבול, טורקיה, מרץ 2016 (רויטרס)
      זירת הפיגוע באיסטנבול דקות אחרי הפיצוץ (צילום: רויטרס)

      כמה רגעים לאחר הפיצוץ הגיעו אל אבי שני שוטרים טורקיים ופינו אותו מזירת האירוע. "אחד תפס אותי ברגליים, אחד תפס אותי בידיים, וכמו סוג של שק תפוחי אדמה הרימו אותי, גררו אותי איכשהו, וזרקו אותי למושב האחורי, וכל הזמן צעקו לי 'פוש, פוש, פוש!', ביקשו ממני שאני כל הזמן אלחץ כי יצאו כמויות מטורפות של דם".

      "הם לא יודעים הרבה אנגלית. מסכנים. אחד הקוריוזים המצחיקים, עם כל העצבות שבעניין, זה היה שבמהלך הנסיעה הוא כל הזמן צעק לי 'פוש', אבל הוא גם צעק לי 'סמוק'. ואמרתי מאיפה הוא יודע שאני רוצה סיגריה? כי הייתי מת לסיגריה באותו רגע. הוא אומר לי 'סמוק! סמוק! פוש!', לוחץ לי כדי לעצור את הדם, ומנסה למצוא מוצא ברחוב שהיה פקוק ברמות בלתי אפשריות, והוא מקלל, ורץ, ולא הצליח לצאת מהרחוב, עד שמצאנו מוצא. אחר כך הבנתי ש'סמוק' היה כי רצה שאני אנשום, ולא אעשן".

      כשאבי הגיע לבית החולים, הוא התקשר לנדב, בנו, והסביר לו בקור רוח שהוא נפצע בפיגוע ושעכשיו צריך לחפש את אימא. "מגיעים לבית החולים, אנדרלמוסיית אימים, צעקות בשפה שאתה לא מבין. אף אחד שם לא דיבר אנגלית. הם טיפלו בריאה, כי שם היה החלק שהטריד אותם הכי הרבה. הם חותכים שם וחותכים פה, וכל מה שמעניין אותי כרגע זה דבר אחד: להודיע לילדים בבית ולאתר את שמחה. ואז אני בתוך כל הבלגן הזה לוקח את הטלפון ומחייג לנדב. אני מסביר לנדב מה קרה. אני אומר לו: 'תקשיב ותקשיב לי טוב, תהיה מרוכז. בעוד כמה דקות תשמע בטלוויזיה או באתרי האינטרנט שהיה פיגוע באיסטנבול, אנחנו בתוכו. אני ואימא בתוכו, אני כרגע בבית חולים, לדעתי פצוע בינוני, יש לי רסיסים ברגל ימין, שבר רציני ברגל שמאל, חור בריאה. המטרה כרגע היא למצוא את אימא'. הסברתי לו את כל המצב שלי כפי שהרגשתי אותו כי אחרת זה היה ממוטט גם אותם. הייתי חייב להגיד להם את המצב שלי, וכמובן שידרתי להם שאני שורד, אני אשרוד".

      "קראנו לקבוצה שלנו איסטנבול 06, כי זה היה מסע מספר 6 של חברת בייגל'ה שמוציאה את המסעות הקולינריים לאיסטנבול, אז התחלתי לכתוב לאנשים. 'חברים, אני בבית חולים, המצב שלי כזה וכזה, מישהו יודע מה עם שמחה?', אני כותב ללא הרף וכולם אומרים לי: תהיה חזק, ימצאו אותה. תהיה חזק, מחפשים אותה. הצירוף של המילים תהיה חזק - לא אהבתי אותו. משהו פה לא הסתדר. מה קשור? ואז חשבתי שהם דואגים לבריאות שלי. מודה, טריוויאלי. תהיה חזק - ימצאו אותה. הגיעו אנשים מהקהילה היהודית, שבאמת עשו שם עבודת קודש מדהימה, בשלב זה אני כבר מעביר להם את הטלפון ואז הם מראים לי את הטלפון כדי שאני אדע אם לענות או לא, וככה גם יכולתי לווסת את השיחות כי אחרת לא הייתי גומר עם זה. הגעתי לשלב שבו אני עושה CT עם טלפון ביד בבית חולים באיסטנבול. לא יודע איך עושים דבר כזה, אבל נתנו לי. המכונה מסתובבת סביבי עם כל הרעש - ואני מדבר בטלפון מנסה לאתר את שמחה", מספר אבי.

      הובאה למנוחות שמחה דמרי שנרצחה בפיגוע באיסטנבול: "נמשיך בדרך שלך" (ספק 500)
      "הצירוף של המילים תהיה חזק - לא אהבתי אותו. משהו פה לא הסתדר". אבי דמרי במהלך אשפוזו בסורוקה (צילום: שי מכלוף)

      לאחר כמה שעות אבי הועבר לבית החולים היהודי באיסטנבול, אליו הגיעו אנשי השגרירות ומשרד הביטחון. אבי דרש מהם למצוא במהירות את שמחה, והם חמקו מלספק תשובה. "אני אמרתי 'חבר'ה, זה לא ציפור, זה בן אדם. חמישה בתי חולים יש באיסטנבול. לאן היא יכולה להיעלם?'. ענו 'עושים מאמצים, עושים מאמצים, תהיה חזק, תהיה חזק'. אני כל הזמן מולעט בכדורים ובתרופות אינסופיות. בסביבות אחת וחצי לפנות בוקר מגיעים הבנים שלי, בן ונדב, ומגיע חבר מאוד קרוב שליווה את הילדים ואת המשפחה לאורך כל הדרך. נדב מחבק אותי ואומר לי 'אבא תחזיק מעמד, מחפשים אותה, מחפשים אותה', והם ידעו. הם כבר ידעו. אבל הם רצו לחזק אותי, שגם אצלי תבער התקווה עדיין, וזה לא יגרום לי לאיזשהו מצב של קריסה. ואז מחליטים לפנות אותנו לישראל, בהרקולסים. ואז גיא בא ואומר 'אבי תקשיב, אני הולך להודיע לך את מה שאתה יודע. אתה יודע, אתה בוודאות יודע. שמחה נפטרה במקום. היא נהרגה במקום'. והילדים שלי מחזיקים לי את הידיים, 'אבא תישאר איתנו, אבא תישאר איתנו, תחזיק מעמד'".

      אבי כבר ידע, מהרגע שניצה, ששכבה לצדו בבית החולים לא ענתה לו, הוא כבר הבין שקרה הנורא מכל. ניצה, שאיבדה את בעלה אבי גולדמן בפיגוע, הכירה את שמחה במהלך הטיול, הכימיה הייתה מידית, השתיים הפכו במהירות לחברות טובות ולא נפרדו.

      "באיזה שלב ידעתי? כשניצה נכנסה לבית החולים, והיא שומעת אותי קורא לה והיא לא עונה לי, והיא שלוש מיטות ממני, והיא לא עונה לי. ואני צועק לה - ניצה, ניצה, והיא לא עונה, היא מסובבת את הראש. ואז הבנתי מהר מאוד שקרה אסון. הבנתי".

      מטוס חיל האוויר נוחת עם ארונות ההורגים בפיגוע באיסטנבול. נתב"ג 20 במרץ 2016 (רויטרס)
      "באיזה שלב ידעתי? כשניצה נכנסה לבית החולים, והיא שומעת אותי קורא לה והיא לא עונה לי". ארונות ההרוגים בפיגוע באיסטנבול (צילום: רויטרס)

      אבי דמרי הוטס לישראל והועבר למרכז הרפואי סורוקה, שם הרופאים ייצבו את מצבו. למרות ההתעקשות שלו לצאת ללוויית האישה איתה חי 40 שנה, הם אינם מאפשרים לו. "רציתי להודות לה שהייתה לי את הזכות לחלוק איתה 40 שנה, היא אחת הנשים הכי מדהימות בעולם. הכי מדהימות, מכל הבחינות, והבחינה המשמעותית ביותר לגביי זו הפשטות. היכולת לעשות כל מה שעלה על דעתה בעולם, אין שום בעיה. תמיד צניעות, צניעות, צניעות. אל תקנה את האוטו הזה, תקנה יותר צנוע. תמיד לשמור על צניעות כלפי כל דבר שבחיים", מספר אבי והדמעות שוב מציפות את עיניו.

      שמחה הייתה מוכרת כמעט לכל משפחת נזקקת בדימונה, תורמת ללא הרף, עוזרת לקשישים ונותנת צדקה בסתר. אפילו אבי לא ידע, עד שבשבעה אנשים שלא הכיר סיפרו לו על שמחה דברים ששמע לראשונה.

      "שמחה לקחה על עצמה שלוש זקנות עריריות בבית האבות בדימונה, שאין להן אף אחד. אבל מישהו כן צריך לשבת ולשתות איתן כוס תה או כוס קפה? אז היא חילקה את הזמן שלה, כל אחת שעה בשבוע או שעה אחת ליומיים, עוזבת הכול, נוסעת לבית אבות, יושבת, מביאה להן עוגיות, מדברת איתן, כי אין להן אף אחד. ואתה מבין היום מה הדברים האלה היוו עבורה, מה זה מורה דרך. אני מעולם לא חשבתי ללכת ולשבת בבית אבות עם זקן שאין לו עם מי להיות. אני מעולם לא חשבתי להזמין סבלים, לקחת פינת אוכל ישנה, להעלות אותה שלוש קומות לבית של מישהו שאין לו פינת אוכל ואין לו כיסאות והם אוכלים על הרצפה, והוא בא מהעבודה ופתאום מגלה פינת אוכל בבית. אולי שמחה לא יכלה למות סתם ככה. לא, זה משהו שצריך שבכל העולם ידעו - ששמחה הלכה. זה לא דבר של מה בכך. שמחה לא תמות סתם כך במיטה בלילה, זה לא יקרה. כי היא אישה גדולה מהחיים".

      שמחה דמרי, הרוגה בפיגוע באיסטנבול, טורקיה. (באדיבות המשפחה)
      שמחה דמרי (מרכז) באחד מטיוליה בחו"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

      אבי עדיין לא מעכל את מותה של אהובתו, הוא נעזר בילדיו ואחיו שלא עוזבים אותו לרגע, אף פעם לא נשאר לבד. הגעגוע גובר והוא מתקשה להסתירו. "נוצר בי בור עצום, עצום, פשוט עצום. אין משהו שימלא אותו, אין. פשוט אין. יש לי ארבעה ילדים מדהימים ויש לי חמישה נכדים, ארבע נכדות ונכד, ויש לי משפחה חמה ואוהבת, אבל הכול נתמך על שמחה. כל הדבר הענק הזה יושב תחת בסיס אחד – שמחה".

      "שמחה זה השבתות, ושמחה זה החגים ושמחה זה הימי הולדת, ושמחה זה המתנות. תבין, אנחנו יושבים באיסטנבול במלון המטורף הזה והיא קמה בבוקר מוקדם ומוציאה את המסרגה הבודדת שלה וסורגת את הבגד לאחת האחייניות שעומדת ללדת. היא יכולה ללכת ולקנות, - לא, היא מעדיפה... יש לה את הסגנון שלה, הז'קט הקטן לתינוק, עם הכובע, הגרביים והאני לא יודע מה, עם הסרט הוורוד או האדום, תלוי מה ייוולד, או הכחול, וזאת שמחה, שמחה שידעה לרדת לכל הפרטים. והיום הבור הזה הוא ענק. אתה אומר לי איך עושים? אין לי שמץ. אין לי, פשוט אין לי. כרגע אנחנו בתפילות, כרגע אנחנו בשיעורי תורה, כרגע אנחנו בחיזוקים עצמיים שלנו כבני משפחה, כילדים, אחים, אחיות, אבל הלאה? אין שמץ. וזה הכאב. על מי אני אשים את היד פה היום את מי אני אלטף? את מי? אין, אין פה כלום. פאקינג אין פה כלום". הוא מסתכל על הצד שבו שמחה ישנה במיטה הזוגית, ופורץ בבכי.

      אבי מספר שביום הראשון שהוא ושמחה הגיעו לטורקיה היא קצת חששה, אבל לבסוף השתחררה ואף התאהבה במדינה. "שמחה רואה שווקים - מתעוררת לחיים. היא מצאה שם כמעט את כל מה שהיא אהבה, את כל הדברים המיוחדים ואת כל השטויות האלה שאני לא מסוגל להסתכל עליהם, והיא הרגישה שעליזה בארץ הפלאות. אמרה לי אחרי שנרגעה 'אברהם, כל חודש אתה מביא אותי לפה. אין כמו טורקיה, אין'. אתה יודע היא עפה על טורקיה".

      אבי לא מתכוון לחזור לטורקיה. "זה חרקירי. גם ככה אני בקושי מתפקד, אז לנסוע עוד פעם לשם, בלעדיה?". מחשבותיו נודדות, והוויכוח האם עליה להצטרף לקבוצה או להישאר בחנות שבקצה הרחוב לא מניח לו. "זה רגע האמת. שם זה רגע האמת. אם הייתי מתעקש עוד טיפה, יכול להיות שהייתי משכנע את דודי - תלכו לאכול אתם את הקציצות קבב, אני פה עם שמחה, ואולי הכול היה אחרת".

      הלווית שמחה דמרי, בית העלמין בדימונה. 21 במרץ 2016 (AP)
      הלוויתה של שמחה דמרי בבית העלמין בדימונה, מרץ 2016 (צילום: AP)

      אבי דמרי עדיין לא חזר לתפקוד מלא, אבל הרופאים אומרים שהחלים מהפציעות הקשות. בראשו המחזה המזעזע לא מרפה. "אני נזכר שכל הגוף שלי התמלא בחתיכות של בשר שעפו מכל מיני מקומות, כמו, איך זה נקרא, שבלולים. אתה מבין - מלא, מלא. על הז'קט, על הנעליים, על הבגדים, על הידיים שלך - משהו נורא. ואני מסתכל על הרצפה ואני רואה אותו שם, בלי ראש. מה זה, לאן נקלעתי, אלוהים אדירים, איפה אני נמצא. ואז אני מתחיל לנסות לחשוב על דברים אחרים עד שאני מרדים את עצמי איכשהו. וזהו. חושב על הנכדים שלי, על הנכדות שלי, על הילדים שלי, על הדברים הטובים. אני מאמין שאלך לטיפול, אני אצטרך אותו, זה בטוח. אני חייב לדבר עם אנשים שיודעים מה קורה במקרים כאלה ואיך מתנהלים עם חלל כזה. אבל הייתה לי את הזכות להיות איתה, זה מה שחשוב".