נשיא המדינה רובי ריבלין לא יכול היה לחשוב על תזמון טוב יותר לביקור שלו במוסקבה השבוע. כאשר הקרמלין הציע ללשכת הנשיא בחודש שעבר לקיים את הביקור ב-15 במרץ, המשמעות הייתה שריבלין נאלץ לבטל ביקור באוסטרליה, שתוכנן במשך זמן רב. הדבר גרם אכזבה רבה לממשלת אוסטרליה ולקהילה היהודית במדינה, אבל אחרי ההכרזה הדרמטית של רוסיה השבוע על הסגת רוב כוחותיה משטח סוריה, אין בכלל ספק שריבלין נהג נכון כשהחליט לוותר על סידני לטובת מוסקבה.
לפני המראתו למוסקבה, ריבלין שוחח בטלפון עם ראש הממשלה נתניהו ועם הרמטכ"ל גדי איזנקוט, כדי להתעדכן במעט הפרטים שכבר היו ידועים לישראל על המהלכים האחרונים של רוסיה. איזנקוט הודה בתידרוך שהעניק לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי ההודעה הרוסית תפסה את ישראל בהפתעה. הוא הסביר כי "בניגוד להחלטה הרוסית מלפני מספר חודשים להיכנס למעורבות פעילה בלחימה בסוריה, אז היו לנו סימנים מעידים שנקלטו על ידי אמ"ן, להודעה הרוסית מאמש על צמצום המעורבות לא היה לנו מידע מקדים, כמו שלא היה גם לאחרים".
דבריו של איזנקוט מהווים תזכורת לחשיבות הרבה של מערכת היחסים בין ישראל לרוסיה, אבל גם למיגבלות של מערכת היחסים הזו. מצד אחד, רוסיה השיבה לעצמה בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנה האחרונה, את מעמדה כשחקנית מפתח במזרח התיכון, עד כדי כך שיש הטוענים כי היא הופכת לחשובה יותר באזור מארצות הברית. התהליך הזה יוצר בירושלים תחושת דחיפות לגבי שיפור התיאום והיחסים עם מוסקבה. מצד שני, בניגוד לציפיות של ישראלים רבים, רוסיה עדיין רחוקה מלהיות בעלת ברית של ישראל, והעובדה שהמהלך הרוסי האחרון לא תואם בשום צורה עם ישראל, היא רק דוגמה אחת לכך.
ההתרחשויות של השבוע האחרון הן הזדמנות טובה לבחון את מערכת היחסים הישראלית-רוסית במבט רחב יותר. האם ישראל בכלל חשובה לרוסיה, המדינה הגדולה בעולם מבחינה גיאוגרפית והשנייה בעולם בעוצמתה הצבאית? האם היחסים בין המדינות אכן השתפרו בתקופה האחרונה, או שמדובר ברושם שטחי בלבד? ומה אפשר ללמוד מההיסטוריה של יחסי שתי המדינות לגבי התקופה הנוכחית, והעתיד?
השליח של גורבצ'וב ליצחק שמיר
באופן רשמי, יחסי ישראל-רוסיה הם עניין יחסית חדש. בשנת 1967 ברית המועצות ניתקה את יחסיה עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, והנתק הזה נשאר על כנו עד לשנת 1991, ערב התפרקותה של האימפריה הסובייטית. גישושים לחידוש היחסים בין המדינות התקיימו כבר בשנות השמונים, אבל המהלך הבשיל רק בסתיו 1991, אז החליטו המדינות באופן רשמי על סיום הנתק ביניהן והחליפו שגרירים. כעבור זמן קצר ברית המועצות חדלה להתקיים, והיחסים איתה הוחלפו ביחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לרוסיה.
בכיר ישראלי לשעבר, שכיהן באותה תקופה בתפקיד בכיר בממשלה, נזכר בשיחה עם וואלה!NEWS השבוע בסיפור שנשמע כמעט דמיוני: "בערך באותה תקופה שברית המועצות התפרקה, ובמקביל היו מגעים בינינו לחידוש היחסים, גורבצ'וב שלח שליח מטעמו ליצחק שמיר, עם בקשה לא שגרתית. הוא רצה שישראל תעזור לברית המועצות לגייס מיליארדים ממשקיעים ברחבי העולם. שמיר לא ממש ידע איך להגיב, אז הוא אמר משהו כמו נבדוק, נברר. בסוף לא יצא מזה כלום, אבל עצם הבקשה העידה על כך שלחלק מהרוסים, כולל בעמדות שלטון בכירות, היה דימוי של ישראל כאיזו מעצמה שכוחה נובע מהמיתוסים על 'הכוח היהודי' והשפעתו בעולם. אני חושב שלמרבה הצער לדימוי הזה יש השפעה על מעמדה של ישראל בקרב מדינות מזרח אירופה, כולל רוסיה, עד היום".
חידוש היחסים בין המדינות לווה בהרבה אופטימיות. "היו ציפיות לא מציאותיות, צריך להודות בכך", אומר נתן שרנסקי, יו"ר הסוכנות היהודית בהווה, שר בממשלות ישראל ואסיר ציון בברה"מ בעבר. "בשנות התשעים, אחרי התפרקות ברית המועצות, שתי המדינות גילו זו את זו מחדש, והייתה תקווה רבה. ברוסיה הייתה גישה נפוצה שישראל תשמש מעין גשר בין רוסיה למערב, בין השאר בגלל העלייה הגדולה שהגיעה לישראל. פוטין בעצמו התבטא בצורה דומה, שהיהודים יכולים להוות גשר בין רוסיה למערב. בינתיים התברר שהיחסים של רוסיה עם המערב לא קלים, אבל גם לנו יש צרות משלנו עם אירופה ואפילו עם ארצות הברית. הרעיון הזה לא צלח, בינתיים".
"האשליה הזו לא קיימת יותר. אבל תוך כדי הפרידה מהאשליה הזו, גילינו שיש לישראל ורוסיה לא מעט אינטרסים משותפים. זה נכון למשל בסוריה, שם שתי המדינות מבינות היטב שהאינטרס המובהק שלנו הוא להימנע מתקלות וטעויות, שלא נמצא את עצמנו באותו מצב שבו נמצאת טורקיה. זה נכון גם בכלכלה המערב הטיל סנקציות רבות על הכלכלה הרוסית בגלל הפלישה לאוקראינה, וזה פתח דלתות לישראל, יש עניין גובר מצד רוסיה בייצוא ישראלי. כמובן, לא תמיד האינטרסים חופפים. בנושא האיראני, למשל, היו מי שקיוו שרוסיה תגלה יותר הבנה לעמדה שלנו, אבל בסופו של דבר האינטרס הרוסי בנושא הזה הושפע קודם כל מהיריבות הרוסית-אמריקנית, ולכן הם עזרו לאיראנים ולא אימצו את ההשקפה שלנו".
רוסיה, חשוב לציין, תרמה רבות לפיתוח תכנית הגרעין של איראן, והיא שותפה לטענה האיראנית שמדובר בתכנית אזרחית ולא צבאית. רוסיה גם העבירה לאורך השנים נשק רב לסוריה ואיראן, שחלקו הגיע בסופו של דבר לידי חיזבאללה, למרות מחאות מצד ישראל. "האמת היא שפוטין יודע להקשיב, ויש לו סימפטיה, אבל בדברים שחשובים לו באמת, הוא לא שם על אף אחד", אומר גורם ישראלי בכיר. "אז יש בינינו תיאום מצוין ברמה הטקטית, השוטפת, ואנחנו צריכים להיות אסירי תודה על כך. אבל כשהוא החליט השבוע לעשות מהלך אסטרטגי גדול, שמענו על זה דרך התקשורת. אין מה לעשות. זה האיש".
יחסים אישיים חמים אבל קודם כל, אינטרסים
לפוטין הייתה מערכת יחסים חמה במיוחד עם ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, שעלה לשלטון בישראל שנתיים אחרי שפוטין עלה לשלטון ברוסיה. "הייתה ביניהם חיבה הדדית והערכה עמוקה. פוטין ואנשים בסביבתו העריכו מאוד את הרקע הרוסי של שרון", נזכר דב וייסגלס, לשעבר ראש לשכתו של שרון. "הם נהנו מזה שאפשר לשוחח איתו ברוסית, והתפעלו מהבקיאות שלו בהיסטוריה הרוסית, בתרבות הרוסית, באוכל הרוסי ובכלל בדרך המחשבה הרוסית. זה יצר בסיס לקשר טוב ואישי בין שני המנהיגים".
וייסגלס מספר כי "הרוסים מאוד פורמליים באופן שבו מתנהלות פגישות מדיניות. פוטין מדבר רק ברוסית ויש שני מתורגמנים, אחד שמתרגם את דבריו לעברית והשני שמתרגם מעברית לרוסית. אבל בחלקים הלא-פורמליים של הפגישות ביניהם, למשל בזמן ארוחה או הליכה משותפת, הוא ושרון היו מפטפטים ברוסית ואפשר היה לראות ששניהם נהנים מזה. שרון אהב מאוד היסטוריה צבאית רוסית, וזה נושא שקרוב גם ללבו של פוטין. היחסים ביניהם היו קרובים עד כדי כך שפוטין השתמש בשרון כמה פעמים כדי להעביר מסרים דרכו לממשל האמריקני". באותה תקופה, חשוב לציין, רוסיה הייתה שותפה מלאה למהלכים שהוביל ממשל בוש הרפובליקני בנושא הישראלי-פלסטיני, כגון "מפת הדרכים".
לדברי וייסגלס, "באחת השיחות ביניהם, שרון שאל את פוטין תגיד, מה בעצם ישראל הקטנה יכולה לתת למדינה ענקית כמו רוסיה. פוטין השיב לו שהרוסים מתפעלים מאוד מהעוצמה של הלובי הפרו-ישראלי, אייפא"ק ושאר האירגונים, בבירה האמריקנית. הוא ציין שיש בארצות הברית פזורה רוסית ענקית, גדולה הרבה יותר מהפזורה היהודית שם, אבל הקהילה היהודית מאורגנת ומשפיעה הרבה יותר. ההתרשמות שלי הייתה שפוטין הוא פילושמי, כלומר שיש לו חיבה והערכה של ממש לעם היהודי, ושהוא מסתכל על היהודים כעם שכדאי ללמוד ממנו".
שרנסקי אומר כי "היו יחסים טובים בין פוטין לשרון, אבל אני לא ראיתי אף פעם שאחד מהצדדים ויתר על אינטרס מהותי שלו בגלל זה. לפוטין יש יחסים טובים גם כיום עם נתניהו, ועדיין אנחנו יודעים מה אפשר להשיג בשיחות איתו ומה אי-אפשר להשיג. אני באופן אישי העליתי בפגישתו איתו ועם אנשיו בכמה הזדמנויות את הנושא של הנשק הרוסי שמגיע בדרכים עקיפות לחיזבאללה. הם אמרו שזה ייפסק, ואנחנו יודעים שלצערינו זה לא קרה".
שרנסקי עצמו נזכר בפגישה שלו עם פוטין בפברואר 1999, כאשר פוטין עוד כיהן כראש המודיעין הרוסי. "אני הייתי אז שר בממשלה של נתניהו, ונשלחתי לרוסיה כדי לדון איתם בכמה עניינים שהטרידו אותנו, חלקם ביטחוניים וחלקם כלכליים. ביקשתי פגישה עם פוטין, ונפגשנו בבניין שבעבר שכן בו מטה הק.ג.ב. תוך כדי השיחה העליתי את נושא האנטישמיות ברוסיה, כי היו כל מיני מקרים של פגיעות ביהודים, והתגובה של פוטין הבהירה לי שיש כאן איש יוצא דופן. הוא אמר לי 'אני מבין את הפחדים שלכם לגבי אנטישמיות, אבל אתם צריכים להבין שזו סכנה גדולה יותר בשבילנו מאשר בשבילכם. מבחינתנו, אם יהיה פה פוגרום נגד יהודים במדינה, זה אומר שאיבדנו שליטה ושרוסיה לא מתפקדת בתור מדינה'. הוא אמר לי שבגלל הסיבה הזו, כל עוד הוא חלק מהשלטון ברוסיה, הוא לא יתן לזה לקרות, כי זה מערער את היציבות במדינה".
באותו ביקור, פוטין גם איפשר לשרנסקי לעיין בתיקי החקירה שלו משנות השבעים, אז השלטונות הסובייטיים כלאו אותו בשל פעילותו הציונית למען עלייה לישראל. "אני פניתי כמה פעמים לשלטונות בסוריה לאורך השנים וביקשתי שיאפשרו לי לעיין בתיק שלי, אבל אף פעם לא קיבלתי תשובה חיובית. ופתאום דווקא בסוף אותה פגישה שלי איתו, הוא אמר לי 'אני יודע שהבעת עניין לראות את מסמכי החקירה שלך, אז הכנו את זה ואתה מוזמן אחרי הפגישה להסתכל'. דחיתי את הטיסה שלי חזרה ארצה ביממה וביליתי יום שלם בלהסתכל במסמכים. היו קטעים שהם בכל זאת לא איפשרו לי לראות, כל מה שקשור למקורות המידע, אבל כל השאר היה גלוי לחלוטין. זו הייתה חווייה מאוד מיוחדת".
"רוסיה אף פעם לא תחליף עבורנו את ארצות הברית"
אבל למרות הסיפורים החיוביים הללו, גם לשרנסקי חשוב להדגיש שמבחינת פוטין, האינטרס הרוסי קודם לכל. שאלתי אותו מה דעתו על הרעיון הטוקבקיסטי שמקסים ישראלים רבים, על כך שישראל צריכים להתקרב לרוסיה של פוטין ה"חזק", גם אם זה בא על חשבון ארצות הברית. "אני חושב שאלה שטויות מוחלטות", משיב שרנסקי. "גם אם יש לנו קשיים מסוימים מול ארצות הברית, הבסיס של הקשר שלנו עם אמריקה הוא כל כך חזק שאין בכלל מה להשוות את זה לאף מדינה אחרת. יש בסיס של ערכים משותפים והיסטוריה של ידידות, שאין לנו עם אף מדינה אחרת בעולם".
שרנסקי מוסיף כי "בכל תקופה יש מדינות אחרות שמגבירות את המעורבות שלהן במזרח התיכון ואז ישראל מנסה להתקרב אליהן. פעם זו הייתה צרפת, עכשיו אנחנו רואים הפגנת שרירים של פוטין, אולי בעתיד הודו או סין יביעו יותר עניין במה שקורה פה. ישראל צריכה להתקרב לכל המדינות האלה, וזה חשוב שיש לנו דיאלוג שוטף עם הרוסים ויש ביקורים של נתניהו וריבלין שם. אבל בסוף היום, בעלת הברית הקרובה שלנו זו אמריקה".
גם דן מרידור, שכיהן כשר משפטים, שר אוצר ושר לענייני מודיעין, סבור ש"לרוסים יש אינטרס ביחסים טובים איתנו בגלל שהם מגבירים את המעורבות שלהם במזרח התיכון, וכמובן שיש לנו אינטרס להתקרב אליהם, אבל מי שחושב שזה יכול לבוא על חשבון ארצות הברית, לא מבין על מה הוא מדבר.
"יש איזו אופנה בישראל להגיד שפוטין חזק ואובמה חלש, רוסיה חזקה ואמריקה חלשה. לדעתי זה בדיוק הפוך. אין ספק שאובמה עשה טעויות, ופוטין ידע לנצל חלק מהטעויות הללו כדי לשפר את עמדתה של רוסיה באזור, אבל כשמסתכלים על המדדים הכלכליים, רואים בבירור שהאמריקנים, עם כל הצרות שלהם, במצב הרבה יותר מכל המתחרים שלהם, כולל הרוסים שהכלכלה שלהם במצב לא פשוט בכלל עם ירידת מחירי הנפט. העולם כולו מחזר לפיתחה של ארצות הברית. זה לא אומר שלא צריך להתקרב גם לרוסיה. אבל צריך לשמור על חשיבה הגיונית בנושא הזה".
