מדי פעם אנחנו שומעים על כל מיני חומרים ויסודות שלא שמענו עליהם מאז השיעור האחרון בכימיה. פעם זה "ברום", פעם זה "אמוניה". לא במקרה עד שיוצא לנו לשמוע עליהם זה אף פעם לא מבשר טובות, ולא זה לא בגלל שאנחנו לא אוהבים כימיה, אלא משום שהשמות משתנים אבל הסכנה נותרת בעינה, סכנה לסביבה ולחיי אדם. ומה שיותר מסוכן מתרכובת זו או אחרת זה השילוב בין הבורות שלנו לאדישות שלנו שמובילים אותנו לחשוב שאם לא מדובר בגרעין האיראני אז אין איום ממשי על חיי אדם.
תושבי דימונה ודאי לא ציפו שתהיה זו תאונת רכבת שתרתק אותם לביתם, כשמתחת לאף עומד מתחם גרעיני שדליפה הכי קטנה ממנו יכולה לשתק את העיר כולה. אבל התנגשות "קלה" של רכבת משא באחד מהקרונות שעמדו על המסילה העמידה על הרגליים האחוריות צוותים שלמים של מד"א וכיבוי אש, כולם עטורים שכבות על גבי שכבות, מכוסים מכף רגל ועד ראש כדי לא להיחשף לפליטתם של אדי הברום. בדרך נס, רק שבעה אנשים נפגעו באורח קל ממה שנשמע אולי קלישאתי אבל הכי אמיתי שיכול להיות, היה יכול להסתיים באסון כבד.
לא מדובר בתרחיש אימה או בניסיון להפחיד יתר על המידה כשאין על מה. אבל מה שמפחיד אותי באופן אישי היא המהירות בה הוכרז על חזרה לשגרה.
מבלי להלאות בנתונים או לאבד אתכם באמצע הקריאה, ברום הוא יסוד מתכתי שביכולתו לפלוט אדים בעלי ריח חריף, על עוצמתו והנזק הפוטנציאלי שיכול לגרום אפשר ללמוד מהעובדה שהוא משמש גם כקוטל חרקים ומעכב בעירה, מגע שלו עם העור גורמת לכוויות ופגיעה חודרנית יותר מעמידה בסכנה כל מי שנחשף לו כיאה לחומר רעיל. באופן דומה הברום משפיע גם על הסביבה ומצליח לחדור דרך שכבת האוזון לאטמוספירה ולהפוך גם את האוויר שאנחנו נושמים למסוכן.
ולמרות כל אלו כבר הבוקר קמנו כולנו למשמע הבשורה שכוחות ההצלה השתלטו על הסכנה ושחיינו חוזרים לשגרה. זה לא שאנחנו מצפים שמהיום למחר יפונה הברום מכל המיכלים והמכולות למיניהם, אלא שכבר בשנות התשעים התחייב המשרד להגנת הסביבה על צמצום היקף השימוש בו בעקבות פעילות בינלאומית נמרצת להפסקתו. לא צריך ללכת אחורה מדיי בזמן למשמע ההכרזות, כי רק בחודש נובמבר האחרון, לקראת ועידת האקלים בפריז הצהיר השר אבי גבאי שיעשה כל שביכולתו לצמצם השימוש בחומרים מסוכנים, תוך אימוץ ניצול מקסימאלי ומעבר לאנרגיות מתחדשות שיובילו אותנו ואת ילדינו לעתיד מבטיח יותר ובריא יותר.
גם אלוהים לא יכול לדעת מה היה קורה אם אותו ברום היה דולף במרכזי אוכלוסין. אז לא היה משותק רק אזור מסוים בדימונה אלא ערים שלמות היו תחת הסגר במקרה הטוב, ומאות אלפי אנשים היו בסכנת חיים. בימים אלו עומדות על הפרק עשרות תוכניות בנייה של ישובים חדשים על שטחים פתוחים, באצטלא של פיתוח הנגב. קולות אחרים, בעיקר מקומיים, שונים מזה של שר הבינוי והשיכון יואב גלנט טוענים כי מדובר בטרגדיה לתושבי הדרום. שהרי הבנייה של ישובים חדשים תוציא אוכלוסייה חזקה מהישובים הקיימים, תגדיל פערים חברתיים ותותיר את הערים הקיימות הרחק מאחור. אלו קוראים לחזק את הנגב מבפנים ולהשקיע בבנייה בתוך הערים, וכן גם להשאיר קצת שטחים פתוחים ואוויר לנשימה, שטחים שהנגב כל-כך מזוהה איתם. גם הנזק הפוטנציאלי עקב הצפיפות עלה, תארו לכם מה היה קורה אם עשרות הישובים סביב דימונה, ירוחם ובאר שבע כבר היו קמים. צפיפות אוכלוסין בשילוב עם דחיסותם של חומרים מסוכנים מהווים קרקע פורייה לאסון הבא שיפקוד אותנו.
ואם כל זה לא מספיק, מדינת ישראל ממשיכה לשנע את החומרים הרעילים הללו בהיקפים כה גדולים , גם את אותו הברום, למרכזי אוכלוסין כמו זה שסביב בתי הזיקוק בחיפה. שבשנת 2010 הזהיר יו"ר ועדת הבריאות והסביבה דאז, ח"כ דב חנין מפני פגיעה ב350,000 בני אדם. היום המטרופולין כולל כבר 800,000 תושבים. וכל זאת מבלי לדבר על המסע הארוך עד שמגיעים החומרים ליעדם, מסע שלעתים לא נדירות מסתיים בכלל בארצות אחרות, כי טונות רבים של ברום מיועדים לייצוא, אבל מעמידים בסכנה את חיי אזרחי ישראל כאן ועכשיו.
לא די לנו בשנים של ניסיון והצהרות של מומחים, בדיקות מעבדה וחברי כנסת שיגידו לנו שמדובר בסכנה, אנחנו צריכים איזה נסראללה אחד שיזכיר לנו שאכן מדובר בסכנה, כדי שלא תמשיך להיתפס כבעיה אזורית-פריפריאלית רחוקה מהעין.
ענבר שקד דליות היא דוברת הארגון "מגמה ירוקה"