טאקיוקי אנו לא היסס לרגע לאחד כשחשף את עצמו לקרינה מסוכנת לפני חמש שנים, בעודו מחפש אחר בני משפחתו שנסחפו בגלי הצונאמי שגרם להתכת כורי הגרעין בתחנת הכוח פוקושימה ביפן. גופותיהן של אמו ובתו אריקה נמצאו. אך אנו, למרות הקרינה והקור המקפיא, המשיך לחפש בחופים שליד תחנת הכוח אחר שרידיהם של אביו ובנו קוטארו, שהיה אז בן שלוש, בניסיון להביא לסגירת מעגל עם אובדנו.
"חובתי הגדולה ביותר כהורה הוא להגן על ילדיי, וכשלתי במילוייה. זה הופך אותי להורה גרוע ביותר, ואני חייב להתנצל בפניהם", הסביר בשיחה עם רויטרס. "יכולתי לאחוז באריקה בזרועותיי ולומר לה 'אני מצטער'. עוד לא הצלחתי לעשות זאת עם קוטארו", סיפר אנו, המתגורר 22 קילומטרים צפונית למתקן הגרעיני.
רעידת אדמה בעוצמה של 9 דרגות שאירעה ב-11 במרץ, 2011, עוררה צונאמי עצום שגבה את חייהם של 16 אלף בני אדם לאורך החוף הצפון-מזרחי של יפן והותיר יותר מ-2,500 נעדרים.
עוד בוואלה! NEWS:
ההערכה בישראל: חמאס חידש את מלאי הרקטות שהיה בידיו ערב "צוק איתן"
נקודת ההכרעה מתקרבת: עתיד הממשלה בידיים של כחלון
אינעל רבאק: מה האובססיה של העולם הערבי עם השלכת נעליים?
האסון הגרעיני בפוקושימה צילק רבים שהתגוררו בסביבה. נוריו קימורה, שהתגורר שלושה קילומטרים מדרום למתקן, נאלץ לבחור בין להישאר מאחור ולחפש אחר אחיו, אשתו ובתם הקטנה יו?נה, או להרחיק את אמו ובתו הגדולה יותר מהקרינה המתפשטת.
"נקרעתי מבפנים משום שהייתי צריך לנטוש את חיפושיי ולהשאיר אותם מאחור. כשחזרתי, המצב היה כל כך עגום, ואי אפשר היה למצוא אותם בחיים", העיד קימורה, בן 50.
התאונה במתקן הגרעיני עדיין מעיבה על מאמצי קימורה למצוא את יונה, בת המשפחה האחרונה שמוגדרת נעדרת. הרשויות הטילו על סגר על עיר מולדתו, אוקומה, בשל רמות הקרינה הגבוהות.
לאחרונה, קימורה וכעשרה מתנדבים, בהנהגת אנו, סרקו ערמות של הריסות בחוף אוקומה כדי למצוא סימנים ליונה. הם מורשים להיכנס לאזור 30 פעמים בשנה ולהישאר בכל פעם עד חמש שעות.
בעודם חופרים בגבבי הלכלוך המעורבבים בענפים, בלוקים של בטון, צינורות, עמודים, בגדים מכל הגדלים והצבעים, החל הדוזימטר (מד קרינה) לצפצף במרץ. בשלב מסוים, הוא הראה שישה מיקרוסיוורט בשעה, פי 100 מרמות הקרינה בטוקיו. לקימורה זה לא מפריע. "אני אמשיך לחפש עד שאמצא אותה", אמר והוסיף כי גם אז ימשיך לחפש אחר הקורבנות הנעדרים האחרים.
עקשנות זו, מעריכים מומחים, ניתן באופן חלקי להסביר בתפיסה המקובלת ברחבי אסיה בכל הקשור לחיים ומוות. "במערב, כשמישהו מת, גופתו נתפסת כגוף חלול", אומר שיניצ'י ניווה, פרופ' לפסיכיאטריה במרכז הרפואי אייזו של האוניברסיטה לרפואה פוקושימה. "באסיה, ישנה אמונה שרירה כי רוחו של אדם נשארת בגוף ושהם לעולם לא נפרדים".
