שביל הזהב לתיקון הפוליטיקה הישראלית

במערכות הבחירות האחרונות, חזינו בתנועות שקמו בקול תרועה גדולה עם הבטחות גדולות למהפך פוליטי ושמות מפוצצים, רק כדי להיווכח כעבור חודשים לא רבים שבפועל, לא הרבה השתנה. לא לעד ניתן להרגיע את התסכול מימין ומשאל על חוסר הפעילות הממשית בנושאים הקריטיים ביותר שעל סדר היום הציבורי, אלא שמלבד כמה יוצאי דופן בודדים, המערכת הפוליטית לא מציעה בשורה מרגשת או משנה סדורה לשיפור חיינו כאזרחים ולתיקון העוולות שמקיפות אותנו.

היוזמה הפוליטית "תור הזהב" שהושקה בשבוע שעבר יכולה וראויה להיכנס למרחב הריק הזה, בין אם תהפוך למפלגה פוליטית ובין אם תישאר כתנועת שטח ותפעיל לחץ על המחוקקים ועל הממשלה, אולם יתרה מכך, היא דורשת מהחברה הישראלית לתקן את העוולות שמלוות אותה מאז קום המדינה, ואולי אף לפני כן. מלאכת "כור ההיתוך" שמעולם לא הסתיימה תפנה מקום להעלאה על נס של המורשת היהודית המכובדת שהביאה עמה כל עלייה – ממרוקו ותוניסיה דרך מצרים, אתיופיה, טורקיה ואיראן ועד לגרמניה ולפולין; אלה שהובילו את המדינה הצעירה מראשית ימיה יפנו מקום לחברה כולה.

החזון שמציעה התנועה, כפי שמפורט באתר האינטרנט שלה, מורכב מרבדים שונים, וגולת הכותרת שלו: עשרה צעדים ראשונים "בדרך לתור הזהב", שנועדו לסלול את הדרך לרפורמה מקיפה יותר. בין היתר, הצעדים האלה כוללים חקיקת "חוק יסוד: קיום בכבוד", שנועד להבטיח רשת ביטחון סוציאלי לכל האזרחים, חיזוק התחבורה הציבורית, שיאפשר גם ליישובים הפריפריאליים להיות מחוברים ואולי אף יצליח ליצור מרכזי תרבות ועשייה מחוץ לקו תל אביב-ירושלים, וביטול בתי הספר המקצועיים, שיבטיח שבסיום 12 שנות לימוד הצעירים יצאו לחיים ממקום שוויוני יותר.

צעדים נוספים הם איסור על העסקה קבלנית בשירות המדינה, עניין שחבל שיש בכלל צורך להמשיך ולהילחם עליו, הפניית תקציבים לפיתוח יישובי הפריפריה ותכניות לטיפוח צעירים בני המקום, שינוי סמלי המדינה כך שייצגו את הקבוצות השונות באופן שוויוני ומה שמוגדר על ידי התנועה "צדק היסטורי", שכולל בחינה של פרשות כואבות ומושתקות בעבר הישראלי, כולל חטיפת ילדי תימן והקרנות הגזזת.

צעד נוסף דורש הכרה בהיותה של ישראל חלק מהמזרח התיכון, חיזוק היחסים הכלכליים והתרבותיים עם מדינות האזור וחוק לימוד ערבית חובה מכיתה א'. בין שלל ההצעות וההתבטאויות שנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולדרכים לסיומו, אמנם לא מוצגת פה תכנית להסכם פוטנציאלי, אולם יש הבנה של הדברים הבסיסיים ביותר שחייבים לקרות כדי לאפשר הגעה להסכם כזה.

אין ספק שהחשד והחשש שמלווה את הציבור עם כל תוספת לנוף הפוליטי אינה פוסחת גם על הקבוצה הזאת, וטוב שכך. יתרה מכך, ישנה ביקורת שניתן להשמיע בנוגע לפעילותה הקיימת והמתוכננת של התנועה, בין אם בשל צעדים ספציפיים שהיא מציעה ובין אם בשל ה"סקטוריאליות" שלה.

אלא שחובה עלינו להיות קשובים ולאפשר לעוף המעט מוזר הזה להוכיח את עצמו – ואולי דווקא השוני הניכר מכל מה שמוכר לנו בכנסת ובממשלה הוא ההזדמנות הכי גדולה שלנו כחברה לתקן את מה שלא נעשה לאחר 1948, ולהמשיך קדימה עם חזון אחר, שיש בו מקום לקבוצות השונות שמרכיבות את החברה ורצון כנה, לטעמי, לכונן צדק חברתי.

הפעילות בשטח כבר שנים רבות של מובילי התנועה והקשרים עם יוזמות ברוכות נוספות הם סימנים ברורים לכוחות שמביאה איתה "תור הזהב". התמיכה בש"ס במערכת הבחירות האחרונות ובעיקר עזיבתה, בעקבות ההבנה שלא משם תבוא הישועה האמיתית ל"שקופים" מראה על רצינות ועל כוונותיהם של מובילי התנועה, וכך גם הקשר ההדוק בין כמה מהפעילות ומהפעילים הבולטים לתנועה שעוצבה בידי מחאת האוהלים של קיץ 2011.

אם יצליחו לאגד סביבם פרלמנטריות ופרלמנטרים מבריקים שפועלים בשנים האחרונות כמעט לבדם בכנסת לקדם את אותם העקרונות, כדוגמת חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, עמיר פרץ, חלק מחברי הכנסת של ש"ס ושל הרשימה המשותפת, תיווצר הזדמנות שיהיה זה בבחינת הוספת חטא על פשע אם לא ניקח אותה בשתי ידיים ונתמוך בה, עבור החברה כולה. בתרחיש האופטימי ביותר, שעלינו לפעול על מנת שיהיה התרחיש המציאותי, זו עשויה להיות הזדמנות לתחילתה של דרך שתשלב את המאבקים הצודקים של הקבוצות השונות בחברה. אז, אולי, נוכל סוף כל סוף לדעת שאנחנו בדרך הנכונה.