גרירת רגליים וחרב פיפיות: הדרך המייגעת לאישור חוק ההשעיה

(נתניהו על אישור הצעת החוק להשעיית חברי כנסת, השבוע)

ביום ראשון השבוע, על רקע פגישתם של חברי בל"ד עם משפחות המחבלים, הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו כי יקדם חוק שיאפשר השעיה לצמיתות של חברי כנסת "בגלל התנהגות שאינה הולמת". לכאורה, בממשלת ימין, ועם התמיכה הצפויה של ישראל ביתנו, אין כל סיבה שהצעת חוק שכזו לא תתקדם במהרה ותצלח את שלבי החקיקה.

בישיבת ראשי מפלגות הקואליציה שהתקיימה ביום ראשון עלה לדיון גם עניין החוק. נפתלי בנט, מספרים אנשים שנכחו בדיון, דווקא תמך. גם יעקב ליצמן. אבל מאוחר יותר הם שינו את דעתם, והסבירו כי הנוסח של נתניהו עוד עלול להתגלות כחרב פיפיות. אנשים שנכחו בישיבת ועדת החוקה, שאליה הובאה בבהילות ההצעה השנויה במחלוקת שהציע נתניהו וניסח השר זאב אלקין, הופתעו לגלות כי מקץ שעתיים של דיון, היא ננעלה ללא כל שורה תחתונה.

לטורים הקודמים של "סיעת יחיד"

בליכוד התבוננו על ההתנהלות של יו"ר הוועדה, ניסן סלומיאנסקי, ותהו בינם ובין עצמם אם מריחת הדיון נובעת מאופיו של האחרון, הידוע בקושי שלו להשתלט על דיונים סוערים ומורכבים ולתעל אותם לכדי החלטה, או שמא מדובר בגרירת רגליים מכוונת.

התחושה בקרב חברים בליכוד המעורבים בתהליך היא כי לבית היהודי אין עניין מיוחד לקדם את החוק. ראשית, בגלל הקרב בימין בין הבית היהודי והליכוד. נתניהו היה הראשון לזהות את הפוטנציאל הטמון בחוק זה, ובליכוד מרגישים כי חוסר החשק בבית היהודי לקדם אותו קשור ברצון להימנע מהקרדיט שהוא עשוי להניב לנתניהו. בנוסף לכך, חברי כנסת דוגמת בצלאל סמוטריץ' סבורים כי בעתיד, אותו חוק ממש יופנה כלפיהם.

בינתיים נקבעה ישיבה נוספת בעניין ליום שלישי הקרוב. גורמים בבית היהודי מודים כי הם לא מתכוונים "להטיס" את החוק בוועדת החוקה. "החוק יקודם, אבל לאט", אמרו, ורמזו כי הם לא משוכנעים שנתניהו עצמו באמת מתכוון ללכת עם החוק הזה עד הסוף, וכי למיטב התרשמותם מדובר בהצעה לצורכי יחסי ציבור.

אנשים ששוחחו עם נתניהו, טענו מנגד כי הוא בהחלט רציני בכוונה שלו לאשר את החוק בשלוש קריאות, כמה שיותר מהר. כך או אחרת, ההצהרות של ח"כים במחנה הציוני וביש עתיד נגד ההצעה, יחד עם חברי מרצ והרשימה המשותפת, הופכים את משימת ההשעיה של הח"כים הערבים לעניין תיאורטי בלבד. מה גם שהחוק, אם יעבור, לא יוכל לחול על מקרים שאירעו בעבר.

מי שהסתכל על לוח ההצבעה האלקטרוני במליאה ביום רביעי האחרון, עת הצביעה הכנסת על הודעת ראש הממשלה בתום נאומו המדיני, יכול היה לשים לב לפרט מעניין: חברי ישראל ביתנו הצביעו בעד נאום נתניהו ונגד עמדת האופוזיציה, שכינסה את הדיון תחת הכותרת "שתי מדינות לשני עמים".

רק שעתיים קודם לכן, הצטרפה הקואליציה להצעה של חבר הכנסת עודד פורר, חבר כנסת מסיעת ישראל ביתנו, שביקש לאפשר לשלול מחברי כנסת להתמודד לכנסת גם על בסיס התבטאויות, ולא רק על בסיס מעשים. זה לא היה שיתוף הפעולה היחיד בין הסיעות, כאשר גם בשבוע שעבר הצביעו חברי ישראל ביתנו יחד עם הקואליציה בהצבעה אי-אמון שעסקה בחוק העמותות של איילת שקד.

בליכוד היו מי שניסו לרמוז כי היה כאן דיל: תמיכת הקואליציה בחוק של פורר תמורת תמיכת ישראל ביתנו בכמה הצבעות עם הקואליציה. בישראל ביתנו דחו את ההסבר הזה ואמרו כי הם נוהגים להצביע באופן ענייני, לגופה של הצעה. לכאורה, לא מדובר בהפתעה גדולה. אין הבדלים בין השקפת ליברמן להשקפת נתניהו או בנט במרבית הנושאים שעולים על סדר היום הפרלמנטרי.

אבל רצף מחוות זה מעניין, בעיקר לאור האיבה שרוחשים נתניהו וליברמן האחד לשני. העובדה שאפילו שני אלה מצליחים לשתף פעולה באופן נקודתי כאשר זה משרת את האינטרסים שלהם, מציגה באור לא מחמיא במיוחד את האופוזיציה תחת הנהגת הרצוג, שלא מצליח לרתום את 59 הח"כים שנותרו מחוץ לממשלה אפילו סביב מאבק פרלמנטרי אחד.

סיפור נוסף שממחיש עד כמה האופוזיציה מפולגת ומסוכסכת קשור ברפורמה המתוכננת בהצעות אי-אמון. עד כדי כך מסוכסכת ומפולגת, עד שהקואליציה עומדת לכפות עליה פשרה שחבריה לקחו חלק בניסוחה. זה שבועות ארוכים נמרחים נציגי המחנה הציוני, יש עתיד, מרצ, הרשימה המשותפת וישראל ביתנו מבלי להצליח לגבש תשובה ליוזמה שרקחו יו"ר הקואליציה צחי הנגבי ויו"ר סיעת המחנה הציוני, מרב מיכאלי, באשר למתכונת החדשה של הצבעות אי-אמון.

בקדנציה הקודמת, במסגרת חוק המשילות, נקבע הלכה למעשה כי הריטואל השבועי שבו חברי כנסת נואמים עצמם לדעת מול מליאה ריקה תחת הכותרת "אי-אמון" יבוטל, וכי ועדת הכנסת תקבע את התקנות המדויקות שבמסגרתן ניתן יהיה להציע אי-אמון בממשלה.

לפי הפשרה של הנגבי ומיכאלי, ניתן יהיה לקיים עשר הצבעות כאלה בשנה, ובנוסף לכך ניתן יהיה להזמין פעם בשנה עשרה שרים, כולל ראש הממשלה, כל אחד לשעת שאלות במליאה שבמסגרתה המשיבים "יותקלו" בשאלות מחברי הכנסת על תפקודם ויצטרכו להשיב עליהן - מאורע פרלמנטרי שלפחות על הנייר נראה אטרקטיבי יותר מהמתכונת הנוכחית. "זה יהפוך למופע", אומר הנגבי. "הם ינצלו את זה להביך. אבל בסדר. שר מתוחכם ייתן להם בחזרה תשובות מקנטרות".

אלא שחברי כנסת שונים במרצ, ישראל ביתנו והרשימה המשותפת רחוקים מלהתלהב מפשרה זו. חברת הכנסת מיכל רוזין ממרצ, למשל, הסבירה כי אי-אמון הוא כלי פרלמנטרי שאסור לוותר עליו בזמן שמליאת הכנסת הולכת ומתרוקנת ממילא מהשפעה ורלוונטיות, וימי שלישי במליאה הם ימים קצרים בהם לא באמת נערכים דיונים והצבעות.

חוסר הסכמה זה נמשך ונמשך, עד שיו"ר ועדת הכנסת, דוד ביטן, החליט שהוא מיצה את ההמתנה, והודיע כי ביום שני הוא יעלה את הפשרה להצבעה, ואם האופוזיציה לא תתמוך בה, הוא יכפה אותה מכוח הרוב שיש לקואליציה בוועדה. מיכאלי, שצפויה להיות יחד עם הנגבי במשלחת פרלמנטרית לאיחוד האירופי באותו הזמן, פנתה לביטן בבקשה שיאפשר דחייה אחרונה, על מנת לאפשר לאופוזיציה להתכנס ולהידבר, אולם הוא סירב.

כך נוצר המצב הסוריאליסטי, שדווקא הליכוד עומד להעביר מתוקף הרוב שלו הצעה שתגרור את נתניהו לביקור שנתי של שאלות ותשובות במליאה, עם פוטנציאל מבוכה לא מבוטל, בזמן שלפחות חלק מחברי האופוזיציה יצביעו נגד - כלומר בעד המצב הקיים שבו לא ניתן להפנות שאלות כאלה באופן ישיר לראש הממשלה והשרים.

בחודש שעבר ביקרנו כאן, ובצדק, את הפארסה המביכה סביב הבחירות לראשות הליכוד, כאשר נתניהו התלבט אם להתמודד מול פתקי בעד ונגד או מול פתק לבן. בסופו של דבר הוחלט כי בכלל אין צורך לקיים בחירות, והוא ניצח מכוח החלטה של בית הדין של התנועה.

השבוע גילינו כי הפארסה הזו מחווירה לעומת הדרך שבה מתמנה יושב הראש של מפלגת הפוליטיקה החדשה, יש עתיד. אם בליכוד יש לפחות לכל חבר את הזכות להתמודד מול נתניהו, והבחירה בו כיו"ר ללא פריימריז נעשתה בהתאם לתקנון שמאפשר התמודדות שכזו, הרי שבמפלגתו של לפיד הדברים פשוטים הרבה יותר.

מתברר כי לפיד האריך לעצמו את הכהונה לא פעם אחת, אלא פעמיים. ביום חמישי דיווח רביב דרוקר כי לפני שנה וחצי הוא האריך לעצמו את הקדנציה עד סוף הכסת ה-21 (במקום עד סוף הכנסת ה-20). מאוחר יותר, לאחר שהדברים פורסמו, הודו במפלגתו של לפיד כי למעשה הייתה הארכה נוספת, כאשר לפני שלושה חודשים לפיד האריך לעצמו את הכהונה שוב, וכעת לא ניתן יהיה להדיח אותו עד סוף הכנסת ה-22.

זכותו של לפיד לשנות את דעתו ולהחליט שבא לו למלוך לנצח, באופן לא דמוקרטי שבו הוא קובע את הרשימה ואת הכללים, למרות שהתחייב מפורשות כי יאפשר להתמודד מולו בסוף הכנסת ה-20. אבל מה שבאמת תמוה בסיפור זה העובדה שהכול נעשה בהיחבא, בלי אפילו להוציא על כך הודעה מסודרת לתקשורת. אם זו הבשורה של הפוליטיקה החדשה, לא נותר אלא להתבונן במעט יותר הערכה על ההליך המושמץ של הפוליטיקה הישנה. שם, לפחות, הכול נעשה בשקיפות.