שגריר ארצות הברית לשעבר בישראל תום פיקרינג הציע להילרי קלינטון - בתקופה שכיהנה כשרת החוץ האמריקנית - תכנית יוצאת דופן להפעלת לחץ בינלאומי ותקשורתי על ישראל שבבסיסה הנעת מחאה בלתי אלימה של נשים פלסטיניות נגד הכיבוש. התכנית נחשפה כעת בעקבות פרסום תכני המייל של קלינטון, שמובאים בכלי התקשורת בחודשים האחרונים במסגרת חקירה שמקיימות הרשויות בארצות הברית בגין החשד שקלינטון השתמשה בתיבת מייל פרטית ובלתי-מאובטחת לטובת התכתבויות רגישות מבחינה ביטחונית במסגרת עבודתה במחלקת המדינה האמריקנית.
ציטוטים פורסמו לראשונה ב"מקור ראשון" ואתמול (שני) יצרה התכתובת המרתקת כותרות בשורת כלי תקשורת המזוהים עם הימין בארצות הברית. מדובר במכתב שקיבלה קלינטון מתומס פיקרינג, מי שכיהן כשגריר ארצות הברית בישראל בשנים 1985-1988, תחת הנשיא הרפובלקני רונלד רייגן. פיקרינג פגש את שרת החוץ דאז קלינטון באירוע בוושינגטון בדצמבר 2011. יום למחרת אותו אירוע, הוא התיישב לכתוב לה מכתב ארוך בנושא הישראלי-פלסטיני בהמשך לשיחתם.
לקריאה נוספת:
"איך ללחוץ על נתניהו": מיילים של קלינטון נחשפו - וצונזרו
לאחר חודשים של חקירה - קלינטון מתנצלת על פרשת המיילים: "טעות"
מנקודת המבט הישראלית, מדובר במכתב מרתק, שרלוונטי לכמה דיונים ציבוריים המתקיימים בימים אלה בישראל - החל מהנושא של ההתקוממות הפלסטינית הנוכחית בשטחים, ועד לסוגיית חוק סימון העמותות שמקדמת הממשלה להגבלת פעילותם של ארגוני זכויות אדם במימון מדינות זרות.
באותו מכתב מציע פיקרינג תכנית יוצאת דופן להפעלת לחץ על ישראל בנושא הפלסטיני. הוא כותב כי על הפלסטינים לזנוח את הטרור והאלימות, ובמקום זאת לפנות למחאה בלתי-אלימה, אזרחית לחלוטין, נגד השליטה הישראלית בהם. פיקרינג סבור כי את המחאה הזו צריכות להוביל נשים בלבד, שכן לדבריו, "אצל הגברים הפלסטינים, התרבות היא להשתמש בכוח". פיקרינג הסביר לקלינטון כי מחאה כזו תביא לתהפוכות פוליטיות גם בישראל, ושעל ארצות הברית לפעול ליצירתה.
המכתב של פיקרינג משתרע על פני שלושה עמודים. השגריר לשעבר כתב לשרת החוץ אז בשנת 2011 כי "נתניהו לא הולך לזוז עבור שום דבר שהפלסטינים יכולים להציע לו ושהם יכולים לקיים. הקואליציה שלו קשה מדי ועשויה להתפורר על נושאים מרכזיים. הוא לא יכול לתת שום דבר שהפלסטינים יסכימו לקבל בלי עזרתנו. גם הפלסטינים מחולקים בתוכם ונמצאים בעמדה דומה - שום דבר שהם יכולים לעשות מבחינה פוליטית לא פוגש אפילו את הצרכים המינימליים שלהם, בשעה שהם צריכים למשוך את הישראלים לתהליך המדיני ויותר מכך, להזיז אותם.
לדברי פיקרינג, "יש מעט מאוד שאנחנו יכולים לעשות כדי לשבור את הקיפאון. במשך שנים היה ברור שהקללה של תהליך השלום במזרח התיכון זה שהתהליך תמיד מתקיים בטווח של לפחות שנתיים מבחירות משמעותיות בארצות הברית. את עשויה לא להסכים עם כל הנקודות הללו, אבל אני לא רואה שום סימנים לכך שמסקנה אחרת אפשרית. אנחנו תקועים, אולי להרבה זמן. לקיפאון יש סכנות משל עצמו. דברים אף פעם לא משתפרים בכוחות עצמם - ההיפך הוא הנכון. אין סטטוס קוו אפשרי במזרח התיכון".
בהמשך המכתב מפרט פיקרינג כי בעבר מה שאפשר לוושינגטון לעזור לישראל ולערבים להתקדם לעבר שלום היו אירועים משני מציאות דרמטיים, "גיים צ'יינג'ר" (משנה משחק) כלשונו, כמו מלחמת יום הכיפורים ב-1973 שבעקבותיה נחתם הסכם השלום הישראלי-מצרי, או מלחמת עיראק הראשונה ב-1991, שלאחריה כונסה ועידת מדריד ובה הוחלט על קידום תהליך השלום. בשני המקרים, יש לציין, היה זה נשיא רפובליקני שלחץ על ישראל לבצע ויתורים במסגרת תהליך השלום לאחר מלחמה גדולה באזור.
פיקרינג הסביר כי "אף אחד לא יכול לייחל למלחמה באזור, במיוחד לא עם איראן - זה יותר מדי מסוכן, במיוחד עם כל מה שקורה שם כרגע - אף שזה בהחלט יכול להוות גיים צ'יינג'ר. אלא שהנאום שלך (באירוע שבו השניים נפגשו ערב קודם לכן - א"ת) הציע גיים צ'יינג'ר מסוג שונה. את דיברת על הכוח והעוצמה של נשים להזיז דברים, ונתת כדוגמאות את ליבריה וחוף השנהב. המזרח התיכון אינו מערב אפריקה - אני זכיתי לעבוד וללמוד בשני האזורים - אבל תמיד האמנתי שהגישה של גנדי עשויה לעבוד באזור ובאופן ספציפי בישראל. אחרי שהקשבתי לך, אני עוד יותר משוכנע שזו עשויה להיות התקווה האחת שיש לנו".
במונח "גישה של גנדי" התכוון פיקרינג לתפיסת המחאה הבלתי-אלימה שהוביל בזמנו המנהיג ההודי המפורסם מהאטמה גנדי נגד הכיבוש הבריטי בארצו. במכתבו הסביר פיקרינג כיצד הוא מדמיין את הדברים בהקשר הפלסטיני: "מה שישנה את המצב יהיה מאמץ גדול להשתמש בהפגנות בלתי-אלימות כדי לשים את השלום בחזרה במרכז שאיפותיהם של האנשים ובמחשבותיהם, וכך להשפיע על המנהיגות הפוליטית. זה לא דבר ודאי, אבל לעניות דעתי, זה רחוק מלהיות חסר סיכוי. נשים חייבות להיות במרכז המחאה הזו. גברים רבים יזלזלו ברעיון הזה".
בהמשך תיאר השגריר לשעבר את התכנית לפרטי פרטים, שחלקם ייתפסו בעיני רבים כגזענים. "חשוב שאלה יהיו נשים בלבד. למה? כי בצד הפלסטיני, התרבות הגברית היא להשתמש בכוח. הבדואים היו במשך דורות רבים נוודים פושטים, וגנבו כלות משבט לשבט. זה מה שהגדיר את הגברים כערבים ויצר אצלם את ה'מאצ'ו'. גברים פלסטינים לא יפגינו לאורך זמן בצורה סבלנית - הם יהפכו מהר מדי למתוסכלים ויתפתו להשתמש בכוח. התרבות הגברית שלהם כמעט דורשת את זה.
"הנשים הפלסטיניות צריכות להתחיל את זה. יש כמה בודדות שכבר החלו. הן צריכות לארגן הפגנות שלום בשטחים, לקרוא לשלום ולקרוא להנהגה שלהן לתמוך בהן. הן צריכות ליצור מומנטום וצמיחה של המחאה, בדיוק כמו בהפגנות בכיכר תחריר (להפלת שלטון מובארק - א"ת), למשוך עוד נשים להשתתף ובכך למשוך את תשומת הלב הבינלאומית. זה לא דבר קל לעשות באזור ובתנאים שלהן. ההנהגה שלהם (של הפלסטינים - א"ת) פוחדת מהרעיון הזה כי היא לא יכולה לשלוט בזה; בהנהגה מפחדים שתחליף אותם פעולה בסגנון כיכר תחריר. פעילות של נשים לבדן תוכל למנוע את צורת החשיבה הזו.
בין השורות, מודה פיקרינג במגבלותיה של ההנהגה הפלסטינית הנוכחית, שבמשך שנים רבות עד ממש לאחרונה - מנעה מההמונים הפלסטינים להצטרף לגל המחאה של "האביב הערבי" ולהתחיל באינתיפאדה שלישית. מדובר באותה רשות פלסטינית ששמרה במשך כמעט עשור על תיאום ביטחוני הדוק עם ישראל. פיקרינג סבור כי אם המחאה הפלסטינית תורכב מנשים בלבד, הרשות פחות תחשוש מאובדן שליטה ברחוב, ותאפשר למחאה להתפשט.
"הנשים הפלסטיניות צריכות ליצור מאמץ מקביל ותומך בקרב נשים ישראליות, יהודיות וערביות כאחד, שיעשו אותו דבר בצד שלהן של קו ההפרדה. גם הישראליות צריכות לשאוף להרחיק את הגברים", הסביר פיקרינג. "אם הגברים הפלסטינים יראו גברים ישראלים מעורבים, הם יקפצו להפגנות וצה"ל יגיב בכוח - במוקדם או במאוחר. זה משהו שנאמר לי על ידי כמה בכירים ביטחוניים לשעבר בישראל ששוחחתי איתם. החיילים מפוחדים, לחוצים, מצויים במיעוט מספרי ולומדים לפתח חוסר אמון חמור בגברים פלסטינים, שרובם מעולם לא שוחחו איתם למעט במחסומים".
החזון של פיקרינג, כאמור כולל תנועת מחאה המונית ובלתי-אלימה, בדומה לפעילות של גנדי בהודו, או לשלבים המאוחרים של המאבק באפרטהייד בדרום אפריקה. "לנשים חייבת להיות אסטרטגיה", הוא כתב. "היא צריכה להיות ממוקדת בטווח הארוך. לא צריך להיות ניסיון כלשהו לחצות פיזית את קווי ההפרדה, אבל אפשר שיהיו הפגנות בלתי-אלימות נגד כל ההיבטים של הכיבוש בצד הפלסטיני - מחסומים, נישול אדמות, בנייה בהתנחלויות, הפגנות מול מוקדי צבא, וגם בשטחי C בהם אין לפלסטינים שליטה. יש לעשות זאת בזהירות, אבל זה עשוי לגרור תגובה אלימה".
פיקרינג מפרט כי להערכתו, הסיכוי שצה"ל ישתמש באש חיה נגד הפגנה בלתי-אלימה שכל כולה נשים, אינו גבוה, אולם יש לקחת בחשבון שזה יקרה. הוא סבור כי ישראל תנסה להימנע משימוש בכוח בשל ההשלכות שיהיו לכך בעולם. "כשנשים בלבד מפגינות בצורה לא אלימה בשעה שכל העולם מסתכל - הסיכוי לכך שישתמשו בכוח נגדן פוחת משמעותית", הוא קבע וכנראה שבצדק.
התכנית של השגריר לשעבר יוצאת דופן ומרתקת כאחד, אך עולה ממנה שאלה מדוע הוא שולח את המכתב לשרת החוץ האמריקנית ולא ליו"ר הרשות הפלסטינית, למשל. לקראת סוף המכתב מסביר פיקרינג איזה תפקיד יכולה ארצות הברית, לתפיסתו, למלא בתסריט המחאה העממית הנרחבת שלו. "יותר מכל, ארצות הברית לא יכולה לדעתי להיראות כמי שיצרה, עודדה או עומדת מאחורי המחאה, מסיבות שאת מבינה יותר טוב מכולם. אני מאמין שגורמים אחרים ומספר ארגונים בלתי-ממשלתיים בשני הצדדים יכולים לעזור, במיוחד אם היה מסמך שמפרט פרמטרים להסכם שלום, כמו המסמך מסיום תקופת כהונתו של הנשיא קלינטון".
"הסכנות של לא לעשות דבר אמתיות"
בסיום מכתבו, חתם פיקרינג כי "גם אם זה נראה לך יותר מדי מסובך ומורכב, הסכנות של לא לעשות דבר אמתיות והן - סכסוך ושינוי לרעה". תגובתה של קלינטון לרעיון של השגריר לשעבר לא נראית בתכתובת, אך ניתן לראות כי היא ביקשה מעוזריה להדפיס לה את המכתב הארוך.
המכתב של פיקרינג זכה ביממה האחרונה לחשיפה תקשורתית רבה בארצות הברית. כעת נותר לתהות אם הוא יזכה לחשיפה דומה בתקשורת הפלסטינית. במערכת הביטחון בישראל חוששים כבר שנים מתסריטים דומים לאלה שפיקרינג מתאר במכתבו: מחאה המונית ובלתי-אלימה של פלסטינים. למשל, צעדה המונית של פלסטינים לא חמושים בפנים גלויות לעבר התנחלות מסוימת או צעדה דומה לעבר גדר הגבול בין ישראל לעזה.
עד כה, התחזיות הללו לא התגשמו מעולם - בעתות משבר ותסכול עקב הקיפאון המדיני, רוב הפלסטינים בחרו פעם אחר פעם לנקוט צעדי אלימות, ולא במחאה בסגנון שמתאר השגריר האמריקני לשעבר. ישנן אמנם דוגמאות למחאה בלתי-אלימה, אבל לא בהיקף הנרחב שפיקרינג מדבר עליו. מעבר לכך, פעמים רבות גם הפגנות שהפלסטינים מגדירים כבלתי-אלימות, כוללות בפועל יידוי אבנים ופעולות אלימות אחרות. אם לשפוט על פי המציאות מאז שנת 2011, לא נראה שהממשל האמריקני עשה יותר מדי כדי לקדם את רעיונותיו של פיקרינג - ואם עשה, הרי שהוא נחל כישלון חרוץ בשינוי צורת המחאה של רוב הפלסטינים.