הציבור ממשיך הלאה, וגיבורי היום נשארים לבד עם הטראומה

יום ראשון, 11 באוקטובר, נקלע עדי עשת לזירת פיגוע בצומת גן שמואל. מחבל דקר ארבעה בני אדם; חיילת בת 19 נפצעה באורח קשה, חייל ונערה נפצעו ומצבם הוגדר קל עד בינוני, וגבר נוסף נפצע קל בידו. עשת, בן 46, לא עצר רגע לחשוב. הוא התנפל על המחבל בידיים חשופות וניסה לרתקו לאדמה. תוך כדי המאבק, הוא נדקר בידו וברגלו מהסכין אך המשיך במעשיו עד שהמחבל כבר לא יכול היה לפגוע באדם נוסף.

שלושה חודשים חלפו מאז ועשת כבר ממש לא באזור. הוא שוהה זה חודשיים בדריגס במדינת איידהו שבארצות הברית. בכל שנה הוא יוצא לשלושה חודשי גלישה בשלג על מגלשיים ואופנועי שלג. הפעם הוא מנצל את חופשתו כדי להתאושש מהאירוע הטראומטי. "אני לא חושב על זה יותר מדי, אבל אני כל יום רואה את החדשות מהארץ וזה מעציב", הוא מתעקש. "שמתי את זה מאחוריי. אני לא ממשיך לנבור בזה. היה. נגמר. אני שמח שיצאתי בצורה כזו שאני יכול לצאת לגלוש עם האופנוע שלג ועם הסנובורד כמו בכל שנה".

גם במקום מושבו בארצות הברית הוא נישא על הדי מעשה הגבורה שלו. עשת, שמגיע בכל חורף לדריגס, כבר הפך למקומי. סיפורו התפרסם באחד העיתונים בעיר. "גם פה מזהים אותי. אומרים לי 'שמענו שאתה גיבור'". אך ביקנעם, העיר שבה עשת מתגורר, התגובות הציפו אותו. "אנשים ניגשים אליך ברחוב ומחבקים אותך, ילדים וילדות שאני לא מכיר אומרים לי 'איזה גיבור אתה'. אבל אני מרגיש יותר גיבור על זה שיצאתי לעשות מעשה טוב", הוא מצטנע. "יצאתי לעזור לילדה. כל מה שקרה אחר כך פשוט קרה, לא בחרתי בו".

גל הטרור האחרון ייזכר לא רק במקרי הסכינאות ובמחבלים הבודדים, הצעירים ברובם, שביצעו את הפיגועים, אלא גם במהירות שבה נחשפו סרטונים המתעדים אותם, הן בכלי התקשורת והן ברשתות החברתיות. פעמים רבות הופצו קטעי הווידאו בקרב פלסטינים והפכו לחומר להסתה נגד אותם "מנטרלים". אך עשת לא חושש שמישהו יפגע בו בגלל מעשיו, אף שהוא מודה כי חשב על זה. "עבר לי בראש לרגע אחד", הוא מודה, "חשבתי על זה, אבל זו שטות, לא משהו שהייתי מוטרד ממנו".

עם זאת, כמו רבים אחרים שנקלעו לזירת פיגוע והצילו חיי אחרים, הוא מסתובב מאז בערנות גבוהה. "אני רואה מישהו רץ – העיניים שלי נדלקות, 'מה פתאום הוא רץ?'", עשת מספר. "אם הייתי יכול להגיד שיש לי פוסט-טראומה, אז זו הפוסט-טראומה. כל ערבי סביבך אתה בערנות מוגברת, אף שאני יודע שרובם לא מחבלים".

רק בדריגס הקרירה, הוא מצליח לא לחשוב על האירוע כל יום. "ברגע שאין ערבים מסביבך, ואין את השפה, מדד המתח יורד. כשמזכירים לי את זה, זה גורם לי לחזור". אך בכל זאת הוא מפציר: "אני אישית – זה לא משהו שאני חושב עליו". אחרי הפיגוע, שאל עשת את עצמו כיצד יגיב אם ייקלע שוב לסיטואציה דומה. "מה היה קורה אם הייתי מת?", הוא תוהה לעצמו ונכנס למצב רוח מקאברי. "חשבתי שאם הייתי מת באותו יום זו הייתה דרך טובה לצאת מפה – כי כולנו נצא ביום כזה או אחר – אז למות כשאתה מנסה לעזור זה נעלה".

דוד אשור סידר בדיוק את התכשיטים בחנותו כששמע רעש מהומה מחוץ לה. בשבריר רגע הוא החליט לתפוס כיסא ולהכות באמצעותו את אחת המחבלות בנות 14 ו-16 שדקרו עם מספריים גבר בן 70 בשוק מחנה יהודה בבירה. "שמעתי צעקות 'דוקרים אותי! דוקרים אותי!'", סיפר אז אשור, בן 52, תושב הר אדר ובעל החנות א.ד.מ תכשיטים. "יצאתי החוצה, ומהאינסטינקט לקחתי כיסא מהחנות פה ליד. רצתי לכיוון וראיתי שתי מחבלות, אחת עם מספריים. התמקדתי בה, נטרלתי אותה עם הכיסא, ואז בא שוטר וירה בה".

כחודש לאחר מכן הוא סיפר כי אחרי הפיגוע החליט לצאת לחופשה. "כדי להתאפס קצת", נימק, "זה לא היה פשוט, בכל זאת ילדה קטנה בת 14 או 15". הדיל עוואד בת ה-16, אחת המחבלות שהיו בנות דודות, נורתה למוות על ידי שוטר. הנערה השנייה נפצעה באורח קשה. בסרטון שנחשף אז בוואלה! NEWS נראה השוטר מוסיף לירות בעוואד גם לאחר ששכבה על המדרכה ללא יכולת לזוז. אחרי הפיגוע נחקר השוטר שירה בעוואד במחלקה לחקירות שוטרים בחשד לירי לא מוצדק.

"התחלתי לעכל את הדברים אחרי שהם קרו", הסביר אשור. "פעלתי באינסטינקט אבל אחר כך זה עוטף אותך". הוא מספר כי ילדיו קראו לו "משוגע". "אבל אני לא ידעתי כלום, ילד או ילדה, מחבל או מחבלת, פשוט רצתי, לא ידעתי אם יש חגורת נפץ או אין". מאז הוא מספר כי הוא ערני הרבה יותר. "כל דבר אתה זז ימינה שמאלה, ערני פי שישה מהרגיל".

גם אשור בחר לטוס לחו"ל, "אמרתי, אני ארגע, אשכח מזה, אבל גם שם זיהו אותי ישראלים". עם זאת, הוא מציין, מהתקרית הטראומטית צמח יתרון אחד. "המון מזהים אותי או באים לקנות משהו קטן ואומרים שזה בעקבות האירוע".

בתו הגדולה של ישי קרייטנברגר, בת השמונה, צופה שוב ושוב בסרטון שבו נראה אביה נדקר על ידי מחבלת ומבקשת הסברים. "לך תסביר לילדה בכזה גיל את הקונפליקט", הוא אומר, "ניסינו להסביר לה לפי ההבנה שלה". קרייטנברגר, מאבטח בן 33 בביתר עילית חשד במחבלת וכשזו הוציאה סכין מתיקה ודקרה אותו – הוא שלף אקדח וירה בה. "היא נראתה לחוצה וכמי שלא מכירה את המקום. בשלב מסוים היא הכניסה יד לתיק, שאלתי אותה מה היא עושה ולפתע היא הוציאה את הסכין והצליחה טיפה לדקור אותי, לעשות לי שריטה תפסתי ממנה מרחק, שלפתי את הנשק והצלחתי לנטרל אותה, ברוך השם", סיפר אז על הלך הדברים.

קרייטנברגר, המתגורר בבית שמש, אמנם ממשיך לעבוד בביתר עילית, אך לא בשער היישוב אלא בעמדה פנימית יותר. מאז הפיגוע, שאירע בתחילת נובמבר, "אני נכנס כל יום בשער ואומר תודה על הנס שקרה לי". הוא מספר כי התגובות ברחוב מאז הפיגוע הלכו והתמעטו. "היום כבר כמעט לא מזהים. בשבועיים-שלושה הראשונים היו זורקים לי: 'היי, זה אתה, כל הכבוד, טוב לראות שאתה מרגיש בסדר' וכל מיני הערות כאלה".

מי שפחות נהנתה מהחשיפה בעקבות המקרה המצער הייתה משפחתו. "אשתי הייתה בטראומה, היא קיבלה בקבוצת ווטסאפ 'מחבלת דקרה מאבטח בביתר' עם התמונה שלי. בהתחלה לא עניתי לה לטלפון כי זה היה באמצע האירוע ובמהלך התחקיר וכשעניתי לה - כמה שניסיתי להרגיע אותה לא עזר, עד שהגיעה לבית חולים וראתה שאני מחייך, היא לא הייתה רגועה", הוא מעיד. אשתו אף הציעה שיחפש עבודה אחרת. "אבל היום כשאני הולך לעבודה, זה לא שאני יוצא והיא בלחץ ובהיסטריה", הוא מרגיע. "אולי היא קצת יותר חוששת ממה שהיה בעבר".

אף שקרייטנברגר טוען כי לא התעורר בלילה מלא זיעה קרה ממחשבות על הפיגוע, במשך היום ישנם רגעים שהוא משחזר את מה שאירע. "זה עולה לראש, אתה משחזר את זה, חושב אם זה היה יכול להסתיים בצורה אחרת", הוא מודה. "בסך הכול ההרגשה טובה", הוא מתנער, "הצלחתי למנוע פיגוע יותר גדול כי אם היא הייתה עוברת אותי, והייתה נכנסת לעיר ופוגעת באזרחים...".

עבור המאבטח, מה שנשאר זו בעיקר הזהירות המוגברת. "אני הרבה יותר זהיר היום, כל הזמן מסתכל לצדדים ואחורה, עומד במקומות בהם אהיה כמה שפחות חשוף בגב". לעתים הוא תוהה כיצד ינהג אם יעמוד שוב מול מחבל או מחבלת. "לא יהיה מצב שאתן לו להתקרב כל כך כמו שנתתי לאותה אחת. להגיב? אני מקווה כמו באירוע הזה, להתרחק מהסכין ולנטרל את האיום. מקווה שאפעל באותה צורה".

המראות מהפיגוע בתחנת האוטובוס ברחוב מלכי ישראל בירושלים, שבמהלכו נרצח הרב ישעיהו קרישבסקי, עדיין רודפות את יעקב בביוף. "אני עובד פה, אז אני כל יום עובר בתחנה הזו וכל פעם עולות לי בראש התמונות, הייתי מלא בדם", הוא מספר כמעט חודשיים אחרי. "אף אחד לא נגע בו (במחבל – מ"ש) חוץ ממני. זו חוויה שלא יוצאת מהראש". בביוף, הבעלים של "פיצה ירושלים" שנמצאת ממול לתחנת האוטובוס עדיין לא מצליח להירגע. "אתה שומע כל רעש קטן וכל הדם עולה לך לראש".

באותה התקרית, התנגש המחבל עם רכבו בעוצמה בתחנת האוטובוס. לאחר מכן יצא מרכבו והמשיך לדקור עם גרזן שני בני אדם שניסו להימלט ממנו. מאבטח אזרחי שהיה באזור ירה לעברו, אך הוא המשיך להתהלך בזירה באין מפריע. אזרחים, בהם בביוף, סייעו למאבטח לנטרל סופית את המחבל, שבסופו של דבר נורה למוות.

"בעיקרון הלכתי להיהרג", מודה בביוף, "ידעתי שלא אצא מזה אבל אמרתי לפחות אציל אנשים. אמרתי לאחי שיחביא את הילדה במטבח, יצאתי בלי כלום וראיתי איך הוא דופק להם את הגרזנים בראש. החסיד קם לסדר את הכובע שלו והוא הביא לו את הגרזן ביד ובראש, ראיתי אותו זורק את הגרזן על המאבטח שבעט בו, הוא קם ואז קפצתי עליו עם הידיים וצעקתי למאבטח תן לו בראש", הוא מספר בפירוט.

לצד הטראומה, בביוף בן 40, תושב פסגת זאב ואב לשישה, נהנה מהתגובות החיוביות שהוא מקבל. בביוף נפצע באירוע, ובמהלך אשפוזו ביקרו אותו שרים וחברי כנסת. מאז שהשתחרר הפך לכוכב שכונת גאולה. "הרבה מזהים אותי, באים אליי הרבה אנשים ואומרים לי 'תודה רבה גיבור, כל הכבוד, אף אחד לא היה עושה מה שעשית'. הביאו לי פרחים ושוקולדים, כבר נהייתי סלב, התקשרו אליי הרבה אנשים. אפילו מחו"ל. הילד הקטן שלי בן ארבע רואה באייפון את התמונה ואומר: 'אבא, למה דחפת אותו?' ואני מסביר לו שזה מחבל".

גם הפועלים הערבים שמנקים את רחוב מלכי ישראל מזהים אותו. "הם אומרים לי 'מה אתה מפגר, למה עשית את זה, זה מסוכן הערבים יכולים לפגוע בך', ואני אומר להם שאני לא מפחד למות, אם קפצתי על מחבל – אני לא מפחד", הוא מתעקש. למרות עדותו על תמונות הפיגוע וריח הדם שלא עוזב אותו, בביוף לא מעוניין לקבל סיוע פסיכולוגי. "מתקשרים אליי הרבה הפסיכולוגים כדי שאני אלך אליהם כדי לדבר על האירוע ואני לא עונה. אין לי זמן", הוא מפטיר.