המדען מרקוס קלינברג, שהורשע בשנות ה-80 בריגול למען ברית המועצות, הלך השבוע לעולמו בגיל 97. קלינברג נעצר במבצע מורכב כשעבד ב'מכון הביולוגי נס ציונה', נשפט לעונש מאסר חמור, ולאחר שחרורו הוטלו עליו מגבלות רבות. מאסרו קוצר בשל גילו ומצב בריאותו, ואת יתרת העונש שנקצב לו העביר במעצר בית. לאחר מכן, הורשה לעזוב את הארץ ולהעביר את שארית חייו בחיק משפחתו בפריז, עם בתו סילביה ונכדו יאן ברוסא. הנכד משמש היום סגן ראש עיריית פריז מטעם המפלגה הקומוניסטית.
קלינברג היה קומוניסט שהורשע בריגול חמור. הוא נחשב בעיני רבים למרגל שגרם את הנזק הביטחוני הגדול ביותר לישראל. סיפורו היה מרתק, סוחף, דומה לסרט הוליוודי בו המציאות עולה על כל דמיון. במהלך המלחמה הקרה העביר לברית המועצות חומרים מסווגים ביותר. ההעברה נעשתה באופן יעיל ושיטתי, ועל כן מייחסים לו נזק כה רב למדינה. הוא נעצר, נשפט והורשע בסתר. 21 שנות מאסר, 16 מתוכן בבית סוהר וחמש במעצר בית, במהלכן נאלץ לממן את משכורת שומריו.
אך יש להיזהר מההגדרה הרומנטית "ריגול אידיאולוגי", המיוחסת למי שפעל בעקבות אמונתו ולא מתוך תאוות בצע. קלינברג, מרשים, רהוט, כריזמטי ומתחבב בקלות על הצופה בראיונות הספורים שהעניק לתקשורת. קל להזדהות עם מניעיו, שכביכול היו ליצור איזון מידע בטחוני בין הגושים. הנה אדם, בעל ערכים בלתי מתפשרים, שהלך שבי אחר דעתנות ופעל מתוך תחושת שליחות לעולם טוב יותר.
אבל בכך אנו נופלים למלכודת של עצמנו.
מדוע קל לנו לחבב את קלינברג, ובמקביל לייחס תדמית של בוגד ומשוגע למרגל האטום מרדכי וענונו, שגרם לנזק מזערי ביחס לראשון? האם זהו עניין עדתי? או שמא גזעי? האם החזות והמוצא הם אלו שקבעו את יחס הציבור למרגלים? האם אנו לא נאורים כמו שחשבנו, והשייכות העדתית משפיעה על שיקולי תודעתנו? האם קל לנו, כחברה, המונהגת תקשורתית ופוליטית בידי האליטה האשכנזית, לסלוח למישהו משלנו?
עורך הדין אביגדור פלדמן, שייצג את קלינברג, סיפר כי נסע להיפרד ממנו לפני כשבועיים. "אתה רואה אדם שהריגול, מבחינתו, היה ריגול אידיאולוגי. הוא לא קיבל כסף, הוא לא קיבל טובות הנאה, ולכן מדובר באמת בבן אדם בלתי רגיל. הסגנון שלו מזכיר מרגלים מפורסמים, בעיקר באנגליה". פלדמן נשמע כמליץ יושרו של קלינברג ומי שהיה שמח להימנות עם חוג חבריו של 'המרגל האגדי' בעודו בחייו. עורך דין מיכאל ספרד, שכתב יחד עם קלינברג את ספרו הביוגרפי, ממשיך את הקו של עמיתו. "הוא עמד על כך שמטרתו הייתה לחזק את הסוציאליזם במאבק הבין-גושי, ולא לפגוע בישראל. גם אם זה נשמע לא משכנע לאוזן הישראלית, הוא האמין בכך בלהט".
בספרו, מתאר קלינברג את מעשיו כשליחות אידיאולוגית, בניגוד מוחלט למה שאמר לשב"כ בזמנו. קלינברג טען שהאמין כי לטובת שלום העולם, הידע הרב שנצבר במכון הביולוגי צריך להיות חשוף לשני הצדדים במלחמה הבין-גושית. חלוקת ידע שווה בין המערב למזרח תוכל לספק הגנה לכלל האנושות. עיון תמים בספרו מעלה תהייה, האם קלינברג הוא גיבור לאומי שפוספס? הרי הסובייטים קראו כיכר על שמו. תהליך הגיוס מתואר בספר כהיגררות על ידי מפעיל סובייטי, ולא כבחירה מודעת. המפעיל ישב בכנסייה הרוסית בדרום תל אביב, ופינק את קלינברג בקוויאר שנשלח לארץ בדואר דיפלומטי סגור. אם עד כה האמנו שלא זכה לטובות הנאה, משהו נסדק בסיפור הרומנטי. אולי פחות אידאליסט, יותר נרקיסיסט. גם היום קוויאר נחשב למאכל יוקרה, קל וחומר בישראל של שנות ה-80.
בפעולותיו אין אידאולוגיה, אלא נרקיסיזם שגלש לפסיכופתיה, ומגביל את היכולת להבחין בגבולות. קלינברג קיבל חיזוקים (mirroring) לאגו הנרקסיסטי. הוא הפך ממדען אפרורי שאיש לא הכיר את שמו ליקיר מוסקבה ואורח של כבוד בקרמלין. איש העולם הגדול המקבל טובות הנאה יקרות מפז ושוות יותר מכל עבורו. עם הזמן, צבר כוח פנימי והפך שבוי במלכודת הריגול שבחר ביודעין להיכנס אליה. מה שמזרחי לא יכול לעשות, אשכנזי אליטיסטי יכול.
אדם הפועל מתוך אגו יעשה הכול עבור מילה טובה ממנהליו. הוא יכתוב רב מכר, יכנס לפנתאון הבינלאומי כרב מרגלים ויזכה למחילה תקשורתית מהאליטות בהן בגד. החטא האמיתי של קלינברג היה חטא היוהרה, בשם מניעיו האישיים ובראשם סיפוק האגו, ופחות בשם האידיאולוגיה.