צרפת כבר לא מורגלת במלחמה - ותהיה חייבת להשתנות כדי לנצח

פיגוע וזעזוע, הרוגים ופצועים, מצב חירום, אחדות לאומית - המילים הנשמעות בדיווחים שנוגעים למתקפת הטרור על פריז דומות מאוד למה שאנו רגילים לשמוע בארץ. ואולם, ההיערכות הנדרשת למאבק בטרור - מאבק שרבים במערכת הפוליטית הצרפתית מכנים עתה כבר "מלחמה" - אינה מתנהלת בחלל ריק.

פן אחד של המלחמה הזאת כרוך בהעברת תקציבים, בהפניית משאבים, בגיוס כוח אדם ובחיזוק המודיעין. הנשיא הבטיח והוא לבטח יקיים את ההיבטים הכמותיים של המלחמה שנכפתה על צרפת. פן שני קשור לממשל, לדעת הקהל, למסורת הפוליטית והתרבותית ולנכונות הציבורית. כלומר, לרוח האומה הנדרשת כדי להירתם למאבק. ההיבט הערכי האיכותי הזה יקבע את ההתגייסות בפועל של היחידות המודיעיניות והצבאיות במערכה. זהו הפן הערכי והאיכותי - והוא חיוני כדי לנצח במאבק, שכן בלעדיו, בהיעדר לגיטימציה פנימית, המאבק יקרטע.

על פניו, הטרור שהיכה בפריז איננו חדש. הרי בתחילת השנה התרחשו בצרפת שלושה פיגועים בזה אחר זה, אשר זעזעו את הצרפתים ואת כל העולם. מה שנראה היה אז כאירוע חסר תקדים, מתברר עתה כחוליה ראשונה בשרשרת פיגועים שעלתה אתמול מדרגה. ראשית, מספר הקורבנות: אז נרצחו 24 אנשים, ואילו אתמול המחסום התלת-ספרתי נחצה והמאזן המחריד עומד לעת עתה על 129 הרוגים. יתרה מזאת, בחודש ינואר, המטרות היו ממוקדות היטב: המאיירים של שרלי הבדו, כוחות הביטחון והיהודים. הזעזוע היה עמוק ואמיתי, אך נראה היה אז שהטרור הזה אינו בדיוק חסר הבחנה, אלא בוחר היטב במי לפגוע.

אך לא כך הפעם. כל צרפתי היה אתמול בבחינת מטרה: חובבי כדורגל, חובבי מוזיקה וסועדים במסעדות ובבתי הקפה. צרפת הפכה לשדה קרב בעל כורחה, והקושי בהתמודדות הצפויה הוא שהרפובליקה לא רואה את עצמה כנתונה במלחמה. הפעם האחרונה שהדבר קרה היה בין השנים 1954 ו-1962, במלחמת אלג'יריה לעצמאות.

מאז, ובזכות ההסדר שהוסכם באירופה בעקבות מלחמת העולם השנייה, צרפת ושכנותיה לא ידעו מלחמה ותרבות של מלחמה. לפני 18 שנה בוטל גיוס החובה הכללי, מסימני המהפכה הצרפתית, והיום הצבא הצרפתי נשען על התנדבות בלבד. אמנם צרפת הצטיידה בנשק גרעיני, ומאז קריסתה של ברית המועצות היא מעורבת בלא מעט סכסוכים מקומיים באפריקה ובמזרח התיכון, אולם היקפה של מעורבות זו מוגבל. במידה מסוימת, סכסוכים מקומיים אלה נותרו רחוקים מן העניין הציבורי.

הבעיה העיקרית במאבק בטרור טמון בכך שהאויב המוצהר של צרפת פוגע בה בשם האיסלאם, ואילו חלק לא מבוטל של העם הצרפתי מורכב מאזרחים שזוהי דתם. השלטונות ואמצעי התקשורת חוזרים ומדגישים שאסור לבלבל ביניהם: יש את האיסלאם הקיצוני, הג'יהאדיסטי, שהוא נחלת מיעוט, לעומתו - האיסלאם שבו דוגל הרוב המוחץ. ואולם, העובדה שהמפגעים אינם שליחיה של מדינה זרה, וחלקם כנראה אף אזרחי צרפת בעצמם, מדאיגה מאוד ומצביעה על כישלון חינוכי להנחיל את ערכי החירות, השוויון והאחווה.

כמו כן, הקושי של צרפת להיחלץ מן המשבר הכלכלי, ממדי האבטלה הגואים (למעלה משלושה מיליון איש מחוסרי עבודה) וכן קשיי הקליטה של דור שני או שלישי של מהגרים, כולם מגבירים את הסיכויים של הימין הקיצוני להפנות את הזעם כלפי המוסלמים כולם, ללא הבחנה. המפגעים מכוונים גם לכך: לא רק לנקום בצרפת המשתתפת במלחמה בדעאש, אלא גם לזרוע זרע של מלחמת אזרחים פנימית. מכאן, שהמבחן שבו צרפת נדרשת לעמוד הוא גדול מאוד ומצווה עליה לפעול בנחישות וגם בשכל כדי לשמור על אחדותה הפנימית.