מדוע המדינה מחסלת את מפעל חייו של נכה צה"ל קטוע-רגל?

אמציה עמפלי, נכה צה"ל קטוע-רגל, השקיע את כל הונו וזמנו במסעדת 'דג על הים'. אחרי מאבק משפטי יקר וממושך, המדינה מתעקשת לסגור את המקום שהיווה מפלט פיזי ונפשי לבעליו. "עם כל מה שעברתי עד היום הייתי צריך להתאבד". רשות מקרקעי ישראל: "המסעדה הוקמה בלי היתר"

צילום: שלומי גבאי, עריכה: ניר חן

יום קיץ סתמי לפני חמש שנים. אנשים רבים מקיפים את החלון הקטן ממנו גרייס עמפלי מגישה להם את מבוקשם במסעדת "דג על הים" שבבעלותה בבית ינאי. גרייס, אישה צנומה, מנסה לנהל את הקהל הרב. "כולם זזו אבל ראיתי אדם אחד שממשיך לעמוד בשקט. אחרי שנרגע הלחץ הוא שאל אותי אם אני מזהה אותו", מתארת גרייס את אותו היום, כשהיא עדיין נרגשת. "הודיתי באי נעימות שלא ממש, והוא התנצל ואמר שפעם הוא היה נראה אחרת והזכיר לי שכשבנו נהרג בהודו, הוא ורעייתו הגיעו לכאן מיד אחרי הלוויה ובמהלך השבעה מדי יום". היא עוצרת, ואז מוסיפה בקול שקט: "תמיד אומרים לי שזה לא המקום הכי יפה, לא הכי מפואר, אבל זה הכי בית שיש. חייבים לתת לנו לצאת בצורה פחות אכזרית, כמו שעוזבים בית".

אחרי השיחה עם גרייס מגיע אמציה, בעלה, נתמך בקביים. אדם שעול השנים והשהות בים תחת השמש הקופחת ניכרות היטב בגופו. "אם הייתי חושב על כל מה שעברתי עד היום הייתי צריך להתאבד" אומר אמציה, שייסד את מסעדת 'דג על הים' בשנת 1977, "אבל יש לי אופי חזק. סתמתי את הפה עד עכשיו. 20 שנה של מאבקים משפטיים. שמתי כסף בסכום של בית וסתמתי כי תמיד באתי לעבוד". הוא מאוד נסער, בעודו יושב על כיסא מול הים השקט, ומקבל עוד שיחת טלפון מספק שמתקשה לספק את שנדרש וזוכה למבול צעקות. גם ברגעים האלו הוא לא מפסיק לעבוד במרץ.

אמציה סובל מנכות בשיעור של 100% לאחר שנפצע קשה מאוד במלחמת יום הכיפורים בשירות מילואים בחטיבת הצנחנים. לאחר שעבר הליך שיקומי ארוך, החליט שהוא חוזר לחיים. בשנת 1977 קיבל אוטובוס ישן והפך אותו לעסק של מכירת ארטיקים ושתייה בחוף. בשנת 1982 שודרג האוטובוס, באישור המועצה האזורית, למבנה ארעי עד למכרז שיאפשר הצבת מבנה קבע.

עוד בוואלה!

הלילה בו ישראל תואר בסגול מתקרב: מה אתם צריכים לדעת?

לכתבה המלאה
"את הגופים הגדולים לא מעניין כלום, הם מודדים אותך בכמה כסף יש לך. אני, ששילמתי את גופי למדינה". אמציה על רקע המסעדה (צילום: שלומי גבאי)
"תמיד אומרים לי שזה לא המקום הכי יפה, לא הכי מפואר, אבל זה הכי בית שיש. חייבים לתת לנו לצאת בצורה פחות אכזרית, כמו שעוזבים בית".

אבל מכרז כזה לא ראה אור. השנים חלפו, והמקום הפך למסעדה מצליחה ופינה מוכרת לכל תושבי האזור ואף לרבים מחוצה לו. פסיקת בית משפט בשנת 1999 קבעה כי על הזוג עמפלי להזיז את העסק 80 מטר צפונה. כל ניסיונותיו של אמציה ליישם את פסק הדין, תוך השקעת עשרות אלפי שקלים לביצוע התכניות, נתקלו בקשיים מצד רשות הטבע והגנים ורשות מקרקעי ישראל, שסירבו להעביר את השטח האמור ודרשו סכום של ארבעה מיליון שקל. כך מצא עצמו הזוג עמפלי נאבק נגד גופים גדולים וחזקים רק על מנת להמשיך לקיים את העסק הקטן שמספק להם תעסוקה, ולרבים אחרים - בית.

בשנה שעברה התגלגל הנושא שוב לבית המשפט המנהלי בתל אביב, אז קבעה השופטת כי אמציה יסגור את העסק עד אוקטובר 2014 ויפוצה בסכום של 1.13 מיליון שקל. מנהל מקרקעי ישראל ערער על החלטת השופטת לבית המשפט העליון, כשהאחרון הציע כי הצדדים יגיעו לפשרה.

"כבר לא הייתה לי הרבה ברירה. עד אותו יום הוצאנו 1.4 מיליון שקל על הליכים משפטיים", אומר עמפלי, "הנפש חשובה לי יותר מהכסף וידעתי שאני נלחם על זכותי להתפרנס, אך גם ידעתי שאי אפשר לדעת היכן זה ייגמר. בפשרה הוחלט שנפעל עד סוף השנה ונפוצה בסכום של 720 אלף שקל, אבל הכסף זה לא העניין. המוטו שלי תמיד היה כסף הולך וכסף בא, אבל אדם שהולך - לא חוזר".

"יש לי אופי חזק. ב-20 שנה של מאבקים משפטיים שמתי כסף בסכום של בית וסתמתי כי תמיד באתי לעבוד". שלט הקורא להציל את המקום (צילום: שלומי גבאי)
"כולם חיו עם זה כל כך הרבה שנים וחיו עם זה טוב, למה לבוא ולחנוק אדם?"

אמציה, במקור קיבוצניק מאזור הכנרת, הגיע לאזור השרון במקרה. לאחר שנפצע, אושפז במשך 15 חודשים ועבר הליך שיקומי ארוך. משפחתו נאלצה לעזוב את ביתה ביהוד ולחפש סביבת מגורים נוחה יותר לאמציה שהפך לקטוע רגל, וכך הגיעו לבית ינאי. כספורטאי מסור, בילה שעות ארוכות בים, עד שהחליט לפתוח עסק קטן וזכה לתמיכת המועצה. השאר, היסטוריה.

את המאבק הנוכחי, במסגרתו מבקשים בני הזוג לעזוב את המקום בכבוד, מלווים תושבים רבים, וכך גם חבריו לנשק של אמציה שפנו לכל גורם רלוונטי שיהיה מוכן לשמוע בניסיון לסייע לחברם. בינתיים, ללא הועיל. "אנחנו זמניים פה ולא נשאר הרבה זמן" אומר חגי גילת, ששירת עם אמציה באותה יחידת מילואים במהלך מלחמת יום הכיפורים. "אין לאמציה שום כוונה להוריש את העסק כשלא מדובר בנחלה פרטית אלא בעסק שפועל, חי, קיים ונושם. זה משהו שמעסיק אותו המון, וכמובן כולל פן שיקומי. כולם חיו עם זה כל כך הרבה שנים וחיו עם זה טוב, למה לבוא ולחנוק אדם?".

גילת נפצע שלושה ימים אחרי אמציה, באותו שדה מוקשים סביב מוצב החרמון הסורי. "מדובר ב'פניה של ישראל היפה'. אמציה שיקם את עצמו ומשפחתו בכוחות עצמו בתחילת דרכו העצמאית במכירת שלגונים על החוף כמו שמכרו פעם: גרירת רגליים כשאין רגליים, בחול בין כסאות המתרחצים בחוף. הוא דוגמה ומופת לאדם שהמושג 'מגיע לי' לא קיים בלקסיקון שלו".

תעודת "שיקום למופת", התלויה על הקיר במסעדה, מצליחה גם היא להכעיס את גילת. "בזה סיכמה המדינה את תודתה והערכתה ללוחם ששב הביתה", הוא אומר, "המעט שהיה ניתן לעשות הוא לאפשר למי שהוגדר כ'שיקום למופת' לסיים את פעילותו במפעל חייו, ולכפר במשהו על התנהלות לא הוגנת מצד מוסדות המדינה כלפיו. אני מתבייש וכואב שכך המדינה מתייחסת לבנים ששבו שבורים ופגומים משדה הקרב".

באחרונה נפתחה קבוצת פייסבוק - "מצילים את דג על הים" -בו דורשים התומכים מוועדת החופים במועצה האזורית ומרשות הטבע והגנים להציג את התוכניות למקום ולאפשר למסעדה להמשיך לפעול עד ליישום החלופות.

אתה לא מרגיש שהמדינה אותה שרתת, ושבשליחותה נפצעת אנושות, יורקת לך בפרצוף?

"זו נקודה קשה. היום אני מבין שאת הגופים הגדולים לא מעניין כלום, הם מודדים אותך מלמעלה עד למטה בכמה כסף יש לך. עבריינים בנתניה מקבלים קיוסקים בטענה ששילמו את חובם לחברה, אז מה אני צריך להגיד? אני, ששילמתי את גופי למדינה. שיראו לי אדם אחד בין מטולה לאילת שנאבק 20 שנה על עבודה ועוד משלם על זה. הילדים אומרים לי לקחת את הכסף וללכת, אבל לי הכסף אף פעם לא היה חשוב ולכן אני יוצא לעבוד גם בחורף כשיש במסעדה שלושה אנשים. אני חי מהיחסים שלי עם אנשים".

"המקום הזה הוא השיקום הנפשי והפיזי הכי טוב שהיה לי. לא נהיינו עשירים גדולים, אבל העסק החזיק אותנו ומימן לימודים לארבעת ילדינו". אמציה והפרלמנט במסעדה (צילום: שלומי גבאי)

גרייס עמפלי עלתה מקולומביה לפני 45 שנה ונישאה לאמציה. היא מהווה את הצלע הרגשית לאמציה הלוחם, אז במוצב החרמון, והיום בעבודה. "כשפרצה המלחמה הייתי עולה חדשה, אך ברגע שאמציה הפך נכה אני נהייתי בן-רגע ישראלית לכל דבר", היא מספרת. "כל התכניות שלנו השתנו כשאמציה נפצע. המקום הזה נתן לנו אורח חיים והיום, כמעט 40 שנה אחרי, זו כבר פיסת היסטוריה".

"למרות שהושקעו כספים רבים בהליכים, אנחנו מבינים שאין טעם להמשיך להתנגד. הבקשה היחידה שלנו היא להתיר לנו ללכת בצורה מכובדת", אומרת גרייס בדיבור שקט ורגוע, ספק אופי ספק תוצר של שנים לצד הים. "שיאפשרו לנו להישאר עד שיהיה מי שיחליף אותנו, ואם לא בשבילנו אז בשביל ציבור שלם שהמקום מהווה עבורו בית".

"אין לי יהלומים" אומרת גרייס ומציגה את ידיה השחומות, ידיים של עובדת. "גם הרבה רווחים לא היו לנו כאן, אבל הצ'קים לעובדים ולספקים תמיד יצאו בזמן. המקום הזה הוא מקור הכוח שלנו, של אמציה, שמגיע לכאן להתפרע, לצעוק ולדבר עם האנשים. זה מקום בו עושים הכול מהלב - כמו בבית כשמתנהגים בחופשיות. כשהסתכלנו יחד באלבומים משפחתיים התחלתי לצחוק כי אני כמעט לא מופיעה שם, אני כל הזמן כאן".

בעוד כחודשיים, 'המקום של אמציה', כפי שהוא מכונה בסביבה, יהיה היסטוריה. "המקום הזה הוא השיקום הנפשי והפיזי הכי טוב שהיה לי, מלבד היותו מקום פרנסה. לא נהיינו עשירים גדולים, אבל העסק החזיק אותנו ומימן לימודים לארבעת ילדינו", משתף אמציה כשהוא שמתקשה להתנתק מהכעס אותו חש. אך לבסוף החזות הלוחמנית מעט נסדקת, והוא מוסיף כי "הבעיה האמיתית היא שאני לא יודע מה אעשה יום אחרי שהמקום ייסגר".

מרשות מקרקעי ישראל נמסר בתגובה: "מדובר במסעדה שהוקמה בראשית שנות ה-90 ללא היתר וללא הסכמת מינהל מקרקעי ישראל. המסעדה ממוקמת בחוף ים המהווה משאב ציבורי מובהק. בעניינה של אותה הסכמה שהושגה בין מר עמפלי לבין רשות הטבע והגנים בשנת 1999 התנהלו הליכים משפטיים מרובים. מאז שנת 1999 ועד היום המשיכה המסעדה לפעול במשך תקופה של 15 שנה, שהיא תקופת הזיכיון על פי ההסכם משנת 99'. בכל השנים מאז הוקמה המסעדה לא שולמו בגינה דמי שימוש ראויים. לאחרונה, הכריע בית המשפט העליון בנושא והביא לסיומה של הפרשה בהסדר במסגרתו נמחל החוב לתשלום דמי השימוש ראויים, ניתן פיצוי כספי בגין שנות אופציה שנקבעו בהסכם משנת 1999 ולא מומשו ונקבע מועד לפינוי המסעדה. הכרעת בית המשפט הינה סופית וניתנה תוך ויתורים שביצעה רשות מקרקעי ישראל במטרה להביא לסיומה של הפרשה ולנוכח האינטרס הציבורי בהסרת שימוש בלתי חוקי מחוף הים בבית ינאי".

מרשות הטבע והגנים נמסר בתגובה: "העסק הופעל בשטח ציבורי בניגוד לחוק, ללא האישורים וההיתרים הנדרשים על פי דין ובאופן המנוגד למצב התכנוני של השטח. לא בכדי קבע בית המשפט העליון בפסק דין חלוט, כי יש לפנות את המסעדה עד לסוף חודש דצמבר 2015. הרשות מכבדת את פסיקת בית המשפט העליון ופועלת על פיה".

לפניות לכתבת דנה ויילר פולק: danawp@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully