כשקראתי את מאמרו של דוד פרנקל "לעם הנצח די נמאס מדרך ארוכה", נתקפתי לרגע תחושת דה-ז'אוו. "את המאמר הזה אני כבר מכיר" אמרתי לעצמי, "לפחות את רוחו ואת הלוגיקה שלו." ואז נזכרתי. כן, זהו ממש מסוג המאמרים שכתבו הן רבני העיירה ברוסיה בכתבי העת של אותם ימים כנגד בן גוריון וחבריו ה"תימהוניים וסהרורי השוליים" מהעלייה השנייה, והן המשכילים היהודים בברלין ובווינה, כנגד "הוזה המדינה", הרצל.
כל משפט מרכזי ממאמרו של פרנקל יכול היה להימצא באופן טבעי באותם מאמרים. רק נחליף את המילים "הר הבית" והמקדש" במילה "ארץ ישראל" שחגגה שם, ונקבל כמעט אותו מאמר. "נמאס לכם מדרך ארוכה", טענו הרבנים כנגד בן גוריון וחבריו. חיינו 2,000 שנה בגלות ועכשיו עף לכם הפקק. נכון אמנם שהתפללנו 2,000 שנה לחזור לארץ ישראל, אבל אף אחד לא התכוון לזה ברצינות. "ייתכן שאפשר להמשיך כך עוד מאה שנים, אלמלא עובדה מצערת אחת: נמאס לכם".
"יותר ויותר ישראלים רוצים לסיים את המערכה (את הגלות) בנוק אאוט ומבינים שהדרך לעשות זאת עוברת בהר הבית (בארץ ישראל)", טענו משכילי ברלין כנגד הרצל וחבריו. "אחרי למעלה ממאה שנות ציונות (2,000 שנות גלות) סיזיפית, הגיעה העת לגאולה יהודית אמתית", לעגו להם.
ההיסטוריה והחיים דומים למזרקת מים בכיכר. זרם החיים, האנרגיה ההיסטורית, פורץ במלוא עוצמתו אל על. משני צדיו נמצאים זרמים נוספים, אלה שכבר עשו את שלהם, התעייפו, ופונים עכשיו למטה, בתנועת קשת גדולה ויפה תנועת רטרו היסטורית. לא במקרה מוצאים עצמם אנשי השמאל הישראלי יורשיהם הסוציו-פוליטיים, אבל לא ההיסטוריים של בן גוריון והרצל, בזהות דעים פוליטית עם חברי הכנסת ליצמן וגפני כמעט בכל הסוגיות המדיניות והביטחוניות. האחרונים לא האמינו בציונות מעולם; הראשונים כבר התעייפו והתייאשו ממנה. גם "בעלי תשובה" חרדים, אגב. לא במקרה חולמים רבים מהם דווקא על ברלין, הארץ המובטחת של "הארץ". סוגרים מעגל היסטורי.
לא נותר כבר "בשביל מה"
הציונות החילונית סיימה את משימתה ההיסטורית, לפי הגדרתה שלה, עם הקמת המדינה, אבל בגלל האיום הקיומי נמשכה תנופתה ההיסטורית עד מלחמת ששת הימים. בעקבותיה, כשנדמה היה לרגע שבאנו אל המנוחה ואל הנחלה, נגמרו האנרגיות. לא נותר כבר "בשביל מה". איש לאוהלך ישראל.
חמור מזה. התוצאה הישירה של אותה מלחמה הייתה מפגש עם מחוזות עתיקים בארץ ובנפש שלתודעה הציונית לא הייתה שום דרך לעכל אותם או להתמודד איתם. משה דיין מסר את מפתחות הר הבית לוואקף לא מתוך חכמה מדינית כפי שעינינו רואות היום אלא מתוך בריחה מחור שחור ("הוותיקן הזה") שלא היה לו שום מסוג כיצד לאכול אותו. לציונות החילונית לא הייתה מערכת ערכים, תודעה ומושגים, שיכולים היו להתמודד עם מושג הקדושה. גם לא עם בית אל, מערת המכפלה, בית לחם, יריחו, כל שכן הר הבית. אלפי שנות מטען של זהות ישראלית מקורית קמו והציפו את הנפש, אבל התודעה הייתה משותקת.
הציונות החילונית לא הייתה מסוגלת לעבור את הכותל. גם לא דוד פרנקל. שם הם תקועים, "לא לבלוע ולא להקיא", עד עצם היום הזה.
אבל דור חדש קם. דור שזהותו יונקת מאלפי שנות ההיסטוריה הישראלית. הוא איננו מורכב מהיורשים הסוציו-פוליטיים של בן גוריון, אבל הוא נושא בצורה אותנטית את תנופתם ההיסטורית. והוא כבר חותר, ממש כמוהם, לשלב הבא של שיבת ציון המודרנית.
אבל שלא תטעה בנו, דוד. יש לנו סבלנות. הרבה. מדור התקומה למדנו כפי שעיניך רואות את התורה של עוד דונם ועוד עז, עוד בית ועוד יישוב. עמדנו בקשיים, במאבקים ובנסיגות והתחשלנו.
אל תטעה בנו. איננו מתכוונים לבנות את בית המקדש מחר בבוקר. אנחנו מודעים לכל הבעיות הכרוכות בכך הרבה יותר ממך והבעיה הפוליטית-מדינית היא הקטנה שבהן. כמוך גם אנחנו ממש כמו אברהם אבינו "ב"לך לך" עדיין לא יודעים בדיוק במה מדובר. רק את הכיוון. מה עוד שישנן לעם ישראל כמה משימות לאומיות דחופות יותר. עוד חזון למועד. אבל אתה יודע, כל מסע גדול מתחיל מצעד קטן.
כשנגיע למקדש, בעוד שניים-שלושה דורות, הוא יהיה רלוונטי לחיים, וגם אתה תשמח אתנו.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.