עם כל השמחה על דעיכתה של האינתיפאדה השלישית, שאפילו לא הספיקה לקבל ערך בויקיפדיה, קשה שלא להצטער על ההזדמנות שהוחמצה. מעבר לכל הסבל והשכול, התפרצויות אלימות הן גם פתח לשינויים דרמטיים שלא מתאפשרים בימים כתיקונם. במקרה הזה, השקר הגס והזדוני לגבי הפרת הסטטוס-קוו בהר הבית, הוליד הזדמנות לחולל את מה שכל כך הרבה ישראלים מייחלים לו: להפר את הסטטוס קוו בהר הבית ולהתקדם ברצינות לקראת הקמת בית המקדש השלישי.
חזון הקמת הבית השלישי היה עד לא מזמן נחלתם של תימהוניים וסהרורי שוליים. אלא שבשנים האחרונות הולך וגדל מספר הישראלים שמדברים בגלוי וברצינות על השיבה הסופית להר הבית. אפשר למצוא אותם בהמוניהם - ברשתות החברתיות, בבלוגים ואפילו במפלגות השלטון (אריאל, חוטובלי, אלקין, דנון ועוד). הרפלקס החילוני-ליברלי הוא, כמובן, לדחות בלעג את פולחן האבנים ואת כל רעיון הקדושה. כדי לחשוף את הכשל ברפלקס הזה, צריך להבין שהר הבית הוא סמל שמיטיב לתמצת את תולדות הסכסוך בין יהודים לערבים בארץ ישראל.
מאז לידתו של שקר "אל אקצא בסכנה", אי שם בשנות ה-30, לא נס ליחה של המעשייה הזו. גם בפעם האלף שבה ישלפו אותה מפח האשפה, היא תפעל ביעילות ותוציא לרחובות עשרות ומאות אלפי מוסלמים זועמים. רבים נוטים לפרש את המנגנון הזה כביטוי של שקר מאורגן, תירוץ דתי ציני כדי לפרוק שנאה לאומנית, אבל אין שום סיבה מדעית לדחות את הפירוש הפשוט, שלמוסלמי המזרח תיכוני הממוצע יש רגשות עזים כלפי אל-אקצא.
הרגשות העזים האלה הם אמנם המקור להרבה אלימות טראגית, אבל באופן פרדוקסלי, הם גם הסיבה לכך שעד היום האלימות הזו טרם הצליחה להדביר את הפולש היהודי. מאז ראשית המפעל הציוני, עסוקים שני הצדדים בפעילויות שונות בתכלית. היהודים ייבשו ביצות, הקימו ערים וסללו כבישים, בשעה ששכניהם הערבים התפללו לחסדי אללה ועלו לאל-אקצא. כשהחריף המאבק, היהודים קוששו נשק ברחבי העולם, הבריחו אוניות ומטוסים ולמדו את מלאכת המלחמה. המוסלמים המשיכו לשמוע דרשות שלהוב באל-אקצא. חלפו השנים, היהודים הביאו מים למדבר, המציאו חקלאות חדשה, הקימו אקדמיה ומערכת רפואה ציבורית, על הדרך כנראה גנבו כמה סודות גרעיניים - אבל החבר'ה ממול נותרו בשלהם: זועמים באל-אקצא.
ההחלטה ב-1967 להשאיר את הר הבית בידי המוסלמים היטיבה להמחיש את הפער בין הצדדים. הם קיבלו את הסמל חסר הערך לעולם של גאולה דמיונית, אנחנו המשכנו להשקיע במציאות. לא שנעדרו קולות משיחיים בצד היהודי, אבל הם תמיד היו סרח עודף, שוליים מעיקים שניזונים מאתנן פוליטי מזדמן. הניגון הבסיסי נשאר זהה במשך כמעט מאה שנים: מדינת רווחה? אל-אקצא. תעשיה ביטחונית שמפליאה לייצר נשק עתידני? כינוס חירום באל-אקצא. הייטק, פרסי נובל, התפלת מים, מפלים גועשים של ספרות, שירה ומוסיקה? הערבים מאריכים את הזקן ונשבעים לבקר יותר באל-אקצא.
הפער הזה, והוא לבדו, אחראי לכך שהמובלעת היהודית מצליחה לשרוד בתוך ים של עוינות ורגשות נקם (ללא קשר לשאלה אם התחושות האלה מוצדקות). כל עוד המשוואה הייתה השכלה מול תפילה, כיפת ברזל מול אל-אקצא, אפשר היה להתגבר על הפערים העצומים במאסה אנושית ובטריטוריה. וייתכן שאפשר להמשיך כך עוד מאה שנים, אלמלא עובדה מצערת אחת: נמאס לנו.
מסתבר שבניגוד לאמרה הרווחת, לעם הנצח - לפחות לחלק מבניו המאמינים - די נמאס מדרך ארוכה. כלומר, נחמד לנצח בנקודות כל פעם, אבל זה מתיש. יותר ויותר ישראלים רוצים לסיים את המערכה בנוק אאוט ומבינים שהדרך לעשות זאת עוברת בהר הבית. אחרי למעלה ממאה שנות ציונות סיזיפית, הגיעה העת לגאולה יהודית אמיתית: נממש את ריבונותנו בהר הבית, נבנה סוף סוף את בית המקדש, נבחר לנו כוהנים ונצעד אחרי עמוד האש לקרב הגדול: האלוהים שלנו מול זה שלהם. יימצאו בוודאי ספקנים שיצביעו על הלקח ההיסטורי, שאחרי כל בניית בית מגיע חורבן הבית, אבל מהם אפשר להתעלם. אחרי הכל, נצח ישראל לא ישקר, או בלשון עממית - אללה הוא אכבר.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.