"הכול יכול לקרות, מאפוקליפסה עד חייזרים": אנשי הלילה בי-ם חיים בצל הטרור

המציאות הביטחונית הרגישה לצד גל הטרור משפיעה על שגרת החיים בירושלים: ריח הזבל עוד עולה על העיר העייפה, פרגיות אחרונות חורקות על גלגלי השווארמה, מזיעות שומן מיום נוסף של אש. חסיד אתיופי בפאות מסתלסלות בועט בבקבוקי פלסטיק משומשים, חווים השפלה אחרונה לפני שיאספו לפיקדון ויתנו לחם לרעב. בירת ישראל, מוצאי שבת, 40 דקות לאחר חצות, כיכר צה"ל. רכבת אחרונה חוזרת לשנת לילה, האורות דולקים אולם הקרונות ריקים מאדם. כלי הרכב צופרים, פנסי ניידות המשטרה מאירים בכחול את קירות הבתים משני צדדיו של כביש מספר 1 ומחברים את שני חלקי העיר המסוכסכת יחדיו.

מזג האוויר שהפך השבוע לחורפי מחמיר עם אנשי הלילה. שוטר מג"ב מגניב סיגריה, פוקח עין על אדם חשוד שחוצה חזרה את כיכר צה"ל לעבר השער החדש. בשל מיעוט האנשים, קבצן מקריית היובל מסדר לעצמו עמדה מיוחדת עם כיסא עץ וינטג' מרופד ברחבת המשביר הישן. "רק היום בזול, תרומה בחמישה שקלים", הוא מעורר את תשומת הלב.

הרחובות הולכים ונעשים עצבניים יותר ככל שהלילה יורד. באריסטובולוס חייל בחופשה מבצע מזמוז פולשני בגופה של בלונדינית. הרובה שעל גבו רוטט ומשקשק, משרה ביטחון מפוקפק על העוברים והשבים.

קריאה נוספת:
"התגרות בערבים": עשרות חרדים הפגינו נגד משפחה שעולה להר הבית
הנאשם בהרג לבלוביץ': "הלכתי לזרוק אבנים כי הושפלתי על ידי שוטר"
בעיסאוויה מרגישים "כמו בגטו": "אם תנפח בלון יותר מדי, הוא יתפוצץ"

דן כהן יורד מהבמה ב"בירמן", מפקיד את הגיטרה בקייס קשיח ולוגם חזק מכוס הבירה שלו. ניגן הערב ג'אז "מתוק מר כזה". תמה ההופעה, התרוקן הבר, וכהן מחכה בחוץ, הוא והמשקה, אוהבים את "הדממה של הלילה". הוא שותה עוד קצת, לא מפחד. רוב הסיכויים, הוא מנתח, שאם ימות הלילה סיבת המוות תהיה תאונה, לאחר שירכב על אופניו במהירות 60 קילומטרים בשעה, עם 20 ק"ג גיטרה על הגב. לא מדקירה. אבל "הכול עוד יכול לקרות, בין אפוקליפסה להיתקלות עם חייזרים, תלוי במי אני אפגוש", הוא מסביר.

כבר 17 שנה שיולי ורחובות העיר מתחזקים קשר שנוי במחלוקת, הוא מדבר אליהם והם אליו בחזרה. "בן אדם פורץ את המקום של עצמו", הוא אומר בעברית וממשיך עם מונולוג ארוך ברוסית, אולי מסביר, אולי מצרף טיעונים. במעילו שפורפרת קרם ידיים של ים המלח, "בגלל הקטע הנשמה שלו הולכת לאיבוד". יולי מדבר על האדם הכללי ועל תרבות הצריכה, ובעצמו שומר את קרם הידיים הישן אבל נזהר מלהשתמש. בית וחפצים הם "אובדן לנשמה" לטענתו. ברחוב היא חופשיה, ישנה אתמול בבניין נטוש לא רחוק ממחנה יהודה, אבל "עם המלאכים", מה שגורם לנשמתו לא להיות מוטרדת מהשאלה איפה יישן הלילה.

מתחת האריה של בניין ג'נרלי יוסף דן מציע למכירה את ספרי רבי נחמן בשלל שפות. מסודרים בתוך ארגז מתכת מבריק. הוא מציע גם סיפורים ואת שלוק, רועה בלגי מגודל, למסירה בחינם. לכלב השני קוראים פונץ' וביחד הם מרעיפים את חיבתם על חתולי רחוב מקומיים.

26 שנה חלפו מאז שחזר בתשובה. בעבר מבחינתו, לא היה קיים כלום חוץ מפסח וכיפור, ואז חבר בגולני אמר לו "רק אל תכבה את הסיגריה בשבת". מאז, לטענתו, הוא רואה ניסים וישועות ועוסק בקירוב לבבות לאלוהים. "הכרתי את אשתי מההפצה", הוא מספר. "יום אחד הגעתי להפיץ בחנות לבעלי חיים. המוכרת אמרה לי תסתלק מכאן. מפה לשם התחלתי לקרב אותה ואז התחתנתי איתה. את פונץ' קניתי לה ליום ההולדת, ויש לנו עוד שלושה למסירה".

לא מזמן פגש מישהי שרצתה לעשות הפלה. "מצב כלכלי, רצתה גם להתגרש. אמרתי לה אני אעזור לך. ישר משכתי מה שאפשר, 4,000 שקל מהכספומט ולמחרת הבאתי לה עוד 6,000", הוא מספר. "הייתה 20 דקות לפני ההפלה, כבר סיממו אותה". כך הוא מספר שהציל את התינוקת. "אחרי כמה ימים אני מקבל צ'ק מהמדינה, 9,740 שקל, מס רכוש. זרקו לי אבנים על האוטו". וכך כמעט כל הכסף חזר, "ההפרש, 260 שקל, זה עשר פעמים בגימטריה שם השם".

בקרן רחוב עלובה המשויכת לפאב ותיק בעיר, מוישה, שם בדוי, "מנסה לשכוח את הרוע שיש בירושלים". הוא שוטף במשקה החריף את מלחמות הדת שסביבו ובתוך נפשו. כמו כל לילה כמעט, ברח מהבית שבמאה שערים, השאיר שם את האישה והילדות ובא לחפש גורל טוב יותר, עד שהשמש תזרח וישוב למציאות.

לפעמים זה עובד לו: "לילה אחד באתי לאחד הברים נדלקה עלי גרמניה חמודה, גבוהה, יפה וסטייליסטית. מדגמנת בגרמניה תכשיטים. החליטה להכיר אותי, נפגשנו כמה פעמים ובסוף עשינו אורגיה", הוא מספר ומחדד, "היא רצתה עוד אחד". לפעמים זה גם יותר מדי: תיירת אחרת, צ'כית "רצתה כל לילה סקס, אז עזבתי אותה ובעקבות זה היא עזבה אותי".

מוישה אוהב "לרקוד, את החופש, הלילה, את השיגעון, את האמנות ואת הציור". בקבוק הוויסקי מחכה לו על השולחן בחוץ. מדי פעם יוצא ללגימה, מחפש נחמה, "מנסה לשכוח את הסכינים, האיבה, הדקירות, הלבבות שפוחדים אחד מהשני, ההליכה בהיסוס ברחובות העיר, שאדם מפחד מהשני". בסוף הלילה מוישה מרגיש מרוקן, מתבוסס במדמנת אשליית "העיר". עכשיו הוא רק רוצה "להיות למעלה בלי למות. בעולם האצילות". אולם המקסימום שהוא מצליח לעשות כרגע זה להתלבש וללכת לישון.

יולי, שעכשיו מצויד בחפיסת כאמל, בקבוק גולדסטאר ובמנה חמה של פירה, עוד לא מצא מקום לישון וקרם הידיים עדיין שלם. אם יולי ישתמש בקרם הוא ייכנע למציאות שנגדה הוא מתמרד. "אני נמצא במקום, איפה שאני רוצה, כי אני יודע". רק השוטרים הרבים שפוקדים עכשיו את הרחובות הם ישועה בעבורו, מספקים לו מעט הגנה. "עם המשטרה הזו ככה", הוא מסביר, "אני יודע שאף אחד לא ייתן לי מכות בלי שאני רוצה".