בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים מאושפז ילד בן 13 שהלך לקנות ממתקים ונדקר על ידי ילד בן גילו. אלה הם חיינו בזמן האחרון. צוותי התקשורת גודשים את בית החולים, מחפשים עוד עד ראיה, עוד פרט מידע חדש לדווח עליו. מולם עומד בעיניים עייפות פרופ' אחמד עיד, מנהל המחלקה הכירורגית, שטיפל בילד הפצוע וחוזר על אותן מילים שוב ושוב.
הסיטואציה הזו מקפלת בתוכה כנראה את כל הסיפור. "אמוציונלית לא קל עכשיו, כמו לכל האזרחים במדינה", מסביר פרופ' עיד. "אנחנו עוברים תקופה קשה, אבל אנחנו מול שני חלקי העם של מדינת ישראל וזו השגרה שלנו, היום-יום. אם אני אגיד שאני לא נתקל בגזענות לפעמים, אני אשקר. הגזענות קיימת ואני גם מרגיש אותה, אבל אנחנו מנסים לחיות עם זה. כשאני שומע גזענות אני מרכין ראש, שומע, וממשיך הלאה. יש התייחסות אחרת לערבים, למשל בתקופת הבחירות".
עוד ידיעות בוואלה! NEWS:
נגמ"שים בעזה והגבלת גישה להר הבית: היערכות להפגנות הפלסטינים
המחבל בן ה-13 הודה: "באתי עם בן דוד שלי לדקור יהודים"
בשל המצב: קווי אוטובוס שעוברים בכפר כנא הוסטו ממסלולם
בהר הצופים מטפלים בפצועים ולעתים גם במחבלים. "לי אין שום דילמה אם לטפל במחבל - השבועה שלי היא לטפל בחולים להציל את הבנאדם באשר הוא", מסביר עיד. "אתה פועל, וכשאתה חושב על זה אחר כך אתה אולי יכול לתת לזה נופך אמוציונלי, וכמו כל בנאדם, להתחיל לחשוב על מה שקורה פה ואיך אתה מתמודד עם הדברים. אבל זה לא מגיע למצב שבו אני לא מטפל".
פרופ' עיד ירושלמי כבר שנים רבות, וחמשת ילדיו חיים את סיר הלחץ של העיר. "הם מבינים שהחיים מורכבים, ושזה לא שחור ולבן. החינוך בבית הוא להבנה, לשלום ולסובלנות, וזה חשוב שבימים האלה המנהיגים מכל הכיוונים ירגיעו את הרוחות ויביאו אותנו לתקופה קלה יותר. אני חושב שאופטימיות היא תכונה של אדם שחייבת להיות בבסיס. נכון שהמצב כרגע קשה, אבל איך אמר נתניהו? גם את זה נעבור".
"לא קל להיות ערבי במדינת ישראל. לא קל. אבל קל להיות יהודי בישראל? לא תמיד יותר קל מלהיות ערבי. הפיגועים הפעם מכוונים ליהודים. בית החולים כאן הוא מיקרוקוסמוס, כי כולם מגיעים לכאן, אבל בנסיבות אחרות".
מנהלת בית החולים, ד"ר אסנת לבציון-קורח, הקשיבה בעניין לדברים של עמיתה לעבודה ואמרה כי השהייה במוסד הרפואי מקרבת בין אוכלוסיות שונות. "בית החולים מאפשר סיטואציות שאין במקומות אחרים כי אף אחד לא בחר להיות פה, כולם באים וכולם באים למטרה אחת. חרדי וערבי - איפה יש מצב כזה? חילוני וערבי נפגשים, אבל איפה ייפגשו חרדי וערבי? קוראים לזה הווילון שמפריד בין המיטות. בהתחלה סגור ולאט לאט הוא נפתח ומדברים, כי אין מה לעשות, ונוצר שיח שהוא באמת שיח אחר שאין אותו במקומות אחרים ואז את כבר שואלת את זו שלידך אם תוכל לשמור שנייה על הילד", אמרה.
בעידן שנראה אולי כי הקוטביות כבר בלתי ניתנת לגישור, הגזענות עוצרת בכניסה לבית החולים?
"הגזענות לא עוצרת בכניסה לבית החולים. אנשים לא יהפכו להיות אוהבי ערבים, אבל מתחיל בהם דיסוננס; הם אומרים: 'אוקיי, הוא ערבי טוב'. לדעתי זה עושה צעד. קודם יש שנאה מכל הכיוונים ולא מכירים, וכשאתה מתחיל להכיר, אתה כבר לא שונא".
נתקלתם כאן במקרים של מטופלים שלא רצו שערבים יטפלו בהם?
"אם מישהו יגיד את זה, הוא לא יטופל. אני מניחה שהיה מישהו שיגיד 'אני מעדיף את הרופא הזה ולא זה'. הדו-קיום בבית החולים עובד יפה. אחד הדברים שאנחנו גאים בהם הוא שרפואה היא גשר לשלום. וזה לא שלפעמים לא כואב לי שמנהלת מחלקה, ערבייה, שמטפלת כל היום בערבים ויהודים, אומרת לי שהיא מפחדת ולא מרשה לבת שלה להסתובב מחוץ לבית. אבל מצד שני יש מקרים הפוכים: מנהל חטיבת הילדים, פרופ' איתן כרם, טיפל בילד מעזה במשך שנים ודאג לו להשתלת ריאות בארץ. בסוף הילד מת. אני מסתובבת ורואה ילד בן חמש, והרופא שהיה איתו, שהיה מעזה, אמר לי: 'את יודעת איך קוראים לילד הזה? כרם. זה אח של הילד שטופל על ידי פרופ' כרם ומת'. כאן אנחנו מנסים לפחות טו מייק איט הפן".