נאומו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן אתמול (חמישי) בטלוויזיה הפלסטינית היה נאום של אדם מונהג ולא של מנהיג. אלה היו דברים של איש מיואש שמבין כי השפעתו על המתרחש בימים אלה מוגבלת למדי, של פוליטיקאי שמבין שהוא מאבד את התמיכה הציבורית ואולי אפילו מתקרב לסוף דרכו הפוליטית. ייתכן שהנאום והדברים שנאמרו בו ואלה שלא נאמרו בו סימלו תום עידן בשטחים. הציבור הפלסטיני שראה אתמול את הדברים קיבל נאום ללא השראה, ללא תקווה וללא תוכן ממשי. היה נדמה כאילו משהו בלתי ברור אילץ את הראיס לומר דבר מה לאומה מבלי שירצה בכך. מלבד עוד האשמות נגד ישראל ועוד שקר, ובמקרה זה שקר גס - "הוצאתו להורג" של המחבל בן ה-13 מהפיגוע בירושלים שכלל לא אירעה - לא היה שם דבר שחידש לאוזן פלסטינית או ישראלית.
אתמול, כבר בשעות הצהריים, דאגה לשכתו של אבו מאזן להפיץ לכלי התקשורת כי בכוונתו לשאת נאום חשוב בשעה 20:00. מיד החלו ספקולציות על גבי ספקולציות - מה פשר הנאום המפתיע. מקורביו טענו שאפילו הם עצמם אינם יודעים במה מדובר. שוב עלו ההשערות, בהן אחת שגרסה כי ייתכן שאבו מאזן יקרא להפסקת האלימות ולעצירת שפיכות הדמים בניסיון להרגיע את הרוחות. לפי השערה אחרת, אבו מאזן רצה להודיע על פרישתו הקרובה במהלך שיוביל לעוד הסלמה. בסופו של דבר, בדומה לנאום באו"ם, הראיס בחר בהמשך ההתרסה מול ישראל, כולל אמירה של שקר מפורש. לדבריו, ישראל מוציאה להורג ילדים פלסטינים, כמו אחמד מנסארה בן ה-13, אף שגם הוא ידע שהנער, שאת תמונתו הציג, מאושפז בבית החולים הדסה עין כרם ומצבו אפילו לא אנוש. אחמד מנסארה הוא אחד משני המחבלים שיצאו ביום שלישי לפיגוע הדקירות בפסגת זאב. היום פרסמה לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו את תמונותיו של המחבל, אחמד מנסארה, המטופל בבית החולים הדסה עין כרם. חי ובריא.
לקריאה נוספת:
זאב אלקין על נאום יו"ר הרשות: "אבו מאזן הוא טרוריסט, חד משמעית"
ארה"ב: "ראיות אמינות לשימוש מופרז בכוח נגד פלסטינים"
למרות האפרוריות והייאוש בדבריו של אבו מאזן, לא נשמעה שם הסתה מפורשת בנוסח יאסר ערפאת. הראיס לא יצא בקריאות בסגנון "לירושלים צועדים מיליון שהידים". הוא נעצר בהאשמות נגד הצד הישראלי. אך כאן חשוב להדגיש, אחת הסיבות המרכזיות לכך ש"אינתיפאדת אל-קודס", או אינתיפאדת ירושלים, נשארת רק בירושלים ולא נודדת לגדה המערבית היא אבו מאזן עצמו. הגדה אינה נסחפת לתוך כאוס. אמנם בכל יום ישנן הפגנות ועימותים נגד ישראל אך היקפן מוגבל מאוד ומצומצם. בימים האחרונים, כולל ביום שלישי שהוכרז כ"יום זעם", יצאו בסך הכול כ-2000 בני אדם בממוצע לעימותים בכל רחבי הגדה - מצפון ועד דרום. אלה מספרים נמוכים, הבטלים בשישים בהשוואה לימים הראשונים של שתי האינתיפאדות הקודמות.
אולם השאלה היא עד מתי יצליח אבו מאזן להחזיק את הרסן בגדה ולא פחות חשוב - עד מתי ירצה בכך. הנאום של אתמול הבהיר את ההתלבטות שלו לגבי המשך הדרך ובעיקר של הסובבים אותו. לא מעט בכירים בפתח דורשים להסלים את העימות מול ישראל, בעיקר באמצעות ארגון הפגנות המוניות אולם אבו מאזן מסרב לכך. הם גם דורשים לעצור את התיאום הביטחוני ואילו הראיס שולל זאת. ואכן, עד כה נשמר התיאום הביטחוני בגדה ומנגנוני הביטחון לוקחים חלק בכך בעיקר משום שההפגנות אינן בעלות ממדים המוניים.
הדבר היחיד שנותר כעת ב"מחסנית" של הראיס, אם אפשר לכנות זאת כך, היא המשך הפנייה למוסדות הבינלאומיים ולבית הדין הפלילי הבינלאומי, כפי שציין זאת אבו מאזן גם אתמול בנאומו. אין בכך חדש ואין בכך אלמנט משנה כיוון. אבו מאזן ימשיך כנראה עם תכניתו של סאיב עריקאת להפוך את הסכסוך לבינלאומי ולהפעיל לחץ בינלאומי גובר על ישראל.
ייתכן שבדרך הוא יאבד את הציבור הפלסטיני שרוצה לראות נקמה ופיגועים, אך זה המשחק המסוכן שלאבו מאזן נוח עכשיו ורק עכשיו - לשחק. הוא אולי עוצר בפועל פיגועים והסלמה בגדה אך מנגד הוא מביע תמיכה במה שמתרחש מסביב ואינו מגנה את הטרור. חוסר האונים שלו לנוכח המתרחש מתווה לו את הדרך הזו, היחידה שנותרה פתוחה בפניו, בדומה אולי לראש ממשלת ישראל שגם לו אין פתרונות מעשיים למצב הנוכחי ומסתפק באמירות שמבטיחות לנקוט עוד יד קשה נגד "הטרור".
ואולי אבו מאזן בסך הכול ניסה אתמול בנאומו שלא לאבד את הציבור הפלסטיני שכבר נוהה אחר חבורה של צעירים ממזרח ירושלים שיוצאים לפיגועי דקירה. את הציבור הישראלי, הוא כבר איבד ממזמן.