האם הצעד הבא של "הזאבים הבודדים" הוא פיגועי התאבדות?

(פיגוע הדקירה בעפולה, אתמול)

רצף האירועים בימים האחרונים מעלה נתון מבהיל למדי: יותר משלושה פלסטינים ביום, בעיקר תושבי מזרח ירושלים, ניסו לבצע פיגועים נגד מטרות ישראליות שונות, כשהם יודעים שהדבר עלול לעלות להם בחייהם. סוג של פיגוע התאבדות קטלני הרבה פחות, אך עם מוטיבציה להפוך לשהיד. הנתונים מדאיגים בהתחשב בכך שרוב ההתקפות הללו אינן מאורגנות על ידי קבוצה או מבוקש, אלא מבוצעות בידי מפגעים מדגם "הזאב הבודד". אלה מספרים שגם בימי האינתיפאדה השנייה לא ידענו. נכון, היו אמנם פיגועי התאבדות "קלאסיים", קטלניים במיוחד, שבתקופה הפרועה ביותר של תחילת 2002 התרחשו אחת לכמה ימים. כעת, מדובר במציאות הזויה כמעט, שבכל יום הופכים צעירים, לרוב ללא עבר ביטחוני, למחבלים שמוכנים להיהרג "למען ירושלים ולמען אל-אקצא".

האם רחוק היום עד שאחד מהארגונים ינסה ליזום גם פיגוע התאבדות בתוך תחומי הקו הירוק? לעת עתה לפחות, אין מידע שכזה. ואולם, גם אם אין מודיעין בנושא, אין זה אומר שתכנית שכזו אינה קיימת. חמאס לא מעוניין להכריז מלחמה על ישראל ולשבור את הכלים מול הרשות, ולכן כנראה לא יבצע פיגועים שכאלה. כך גם אנשי התנזים החמושים של הפתח. אך כשמדובר בג'יהאד האיסלאמי, בהחלט ייתכן שבעידוד איראני, מישהו בארגון ינסה להוציא לפועל פיגוע התאבדות מהסוג המוכר של העשור הקודם, ולו רק כדי "לגנוב את ההצגה" לשאר הארגונים.

לקריאה נוספת:
נתניהו: "גל הטרור - תוצאה של הסתה פרועה מטעם התנועה האיסלאמית"
חמאס מלבה את האש בגדה, אך מעדיף לשמור את עזה מחוץ לעימות
הרצוג על הפיגועים: "להטיל סגר מלא על השטחים עד יעבור זעם"

בינתיים, גם בלי פיגועים נוסח 2002, גל הטרור הנוכחי מצליח לייצר חששות רבים בציבור הישראלי. דפוס הפעולה הנוכחי, אם ניתן להגדירו כך, אינו מוכר לישראלים. בשנות ה-90 בוצעו פיגועים בסגנון, אך בהיקף מצומצם בהרבה, כשגם אז העילה לפיגועי הדקירה הייתה מסגד אל-אקצא. אפשר שחלק מהחשש נובע מהקושי להבין מה בדיוק עומד מולנו - זו אינה אינתיפאדה במובנה העממי, אך זה גם לא עוד גל רגיל של הסלמה. באחד מחשבונות הטוויטר הפלסטיניים, כינו זאת בשם "אינתיפאדת אל-קודס", כלומר אינתיפאדת ירושלים, בדומה למונח "אינתיפאדת אל-אקצא" מלפני 15 שנים. עם זאת, מדובר במונח שנתבע ברשת חברתית בלבד. האם באמת אנו עומדים מול אינתיפאדה שלישית? קשה לומר זאת בוודאות. מה שברור הוא שמשהו השתנה וספק אם יחזור להיות כפי שהיה. בהתאם לכך, יתכן שהסטטוס קוו שנשמר בשטחים מאז קיץ 2007, שבבסיסו שיתוף הפעולה הביטחוני ההדוק בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל, בא לסיומו.

הסדק, ואולי אפילו הקרע ביחסים הביטחוניים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית אינו רשמי או בגדר עובדה מוגמרת. אף אחד לא הכריז בצד הפלסטיני על סיום התיאום, אלא להיפך - יו"ר הרשות אבו מאזן שומר לכאורה על התיאום כפי שהיה. השבוע, ראשי המנגנונים שלו הופיעו למפגש עם הצד הישראלי, על אף הבעייתיות בתזמון הנוכחי. הידיעה על קיום הפגישה דלפה שלא במכוון, והפלסטינים מיהרו להכחיש וטענו כי סרבו לבקשה ישראלית להיפגש. בסופו של דבר, הם כמובן הגיעו לפגישה, ולא היה זה עניין של מה בכך.

מפקד הביטחון הלאומי, נידל אבו דחן, ראש המודיעין הכללי מג'ד פראג', וגם מפקד הביטחון המסכל זיאד הבריח, הגיעו לשוחח עם מקביליהם הישראלים על הדרכים השונות להרגעת הרוחות. ושוב, גם במהלך הפגישה, לא נשמעה מהפלסטינים שום הכרזה על סיום התיאום או כוונה לפגוע בו. רק השבוע אפילו חילצו מנגנוני הביטחון הפלסטינים חיילים ישראלים שנכנסו בטעות לשטחי הרשות, ובמקביל ביצעו מעצרים בקרב אנשי חמאס. בסך הכל יותר מ-20 פעילי חמאס נעצרו בידי כוחות הביטחון הפלסטינים בימים האחרונים, חרף המצב הנפיץ כל כך.

ובכל זאת, היה משהו מגומגם בדברי הבכירים הפלסטינים. שוב ושוב הם חזרו על שאלה מרכזית אחת: "ובעדין?", שפירושה "ואחר כך?". מה שהטריד את ראשי המנגנונים, בהם פראג', שנחשב למקורב לאבו מאזן, הייתה האפשרות שהרוחות בשטח אמנם ירגעו, בין היתר בזכות מאמצי הרשות, אך שהצד הישראלי לא ינקוט שום יוזמה מדינית כדי להביא לשינוי משמעותי יותר. כלומר, הסטטוס קוו יחזור - רק עד הפיצוץ הבא.

גם הצעות שונות של הצד הישראלי לפלסטינים על פיהן יסגו כוחות ישראלים ממקומות מסוימים ולפנות את הזירה למנגנונים הפלסטינים, נענו בגמגום רפה. אחת ההצעות דיברה על כך שהרשות תטפל במתרחש בכניסה הצפונית לרמאללה, מול מפקדת כוחות צה"ל באוגדת יהודה ושומרון. הדוברים הישראלים אפילו ניסו לעודד את עמיתיהם הפלסטינים ולהסביר כי לא יתכן שבמרכז השלטוני של הרשות, המנגנונים מאפשרים לערב רב של צעירים, חלקם תומכי חמאס, לעשות ככל העולה על רוחם.

למרות זאת, הבכירים הפלסטינים לא מיהרו להתנדב ולכבות את השריפות, שלראייתם הוצתו על ידי נתניהו ושריו באל אקצא. אחד הרעיונות שעלו בשיחות, היה לעודד מעורבות ירדנית במתרחש בהר הבית, או במילים אחרות לתת למלך עבדאללה ליטול חזרה לידי הממלכה את המושכות באשר למסגד אל-אקצא. צעד שכזה יכול להביא להפחתת התסיסה, בדומה להחלטה של ראש הממשלה נתניהו למנוע כניסה של חברי כנסת ושרים, יהודים וערבים כאחד, להר הבית.

עם זאת, ישנה סיבה מרכזית נוספת להיעדר המוטיבציה של ראשי המנגנונים. את רוב ההפגנות האחרונות בערי הגדה מארגנים לא אחרים מאשר פעילי פתח. אמנם לא מדובר בבכירים שמקבלים את ההוראות ישירות מלשכת אבו מאזן, אך אלה עדיין אנשי פתח או תנזים, שחלקם קרובים מאוד לאנשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים וחלקם אפילו עובדים בהם. מכאן בעצם מגיע ההסבר לחוסר רצונם של המנגנונים להתעמת איתם. כך קרה השבוע בבית לחם, בטול כרם וברמאללה. זה גם כנראה ההסבר לקפיצה הגדולה במספרי המשתתפים בהפגנות ובמהומות, שנאמד בכמעט פי עשרה ממספר המשתתפים של לפני שבועיים או שלושה. פתח רוצה לקחת חלק בעימותים בין היתר כדי לא להפסיד את הרחוב לחמאס, ויש לכך השלכות שליליות משמעותיות על התיאום הביטחוני מול ישראל, שספק אם ישתנו בקרוב.

בשורה התחתונה, המנגנונים כבר אינם יכולים ואינם רוצים לעשות את מה שעשו רק לפני כמה שבועות. לפני שלושה ימים ירו חמושים מהתנזים ומהפתח מרמאללה לעבר אוגדת איו"ש בבית אל. מנגנוני הביטחון הפלסטינים הגיעו אליהם ודרשו מהם להימנע מירי, אך ספק אם החמושים ימשיכו ויישמעו להוראות מעין אלה עוד זמן רב.

יתכן שיש גם משהו נוח עבור הראיס עצמו במציאות החדשה. הוא לא שובר את הכלים לגמרי ואי אפשר להאשימו ישירות בהידרדרות, ועדיין התחושה שהקרקע בוערת יוצרת אצל הישראלים תחושת דחיפות יוצאת דופן. יתכן שלראייתו, תחושה זו תביא את נתניהו לעשות מהלך גדול יותר בניסיון להרגיע את השטח, כמו הקמת ממשלת אחדות עם המחנה הציוני, ואולי אפילו הקפאה של ההתנחלויות.

אחת ההוכחות ל"תחושת הנוחות" שבה מתקבל המצב החדש אצל הראיס, היא שתיקתו הצורמת לנוכח גל הפיגועים. בניגוד למנהגו בעבר, הוא אינו מגנה את האלימות ואת מעשי הרצח השונים, בעו שמקורביו מהפתח משבחים ומהללים אותם. השבר בין אבו מאזן לבין ישראל, שהתבטא גם בנאומו, הביא בעקבותיו את "הרפלקס המותנה" - אבו מאזן מיהר לארגן משלחת מטעמו שתצא לשיחות בעזה עם חמאס על אחדות פלסטינית. אלא שצמרת הארגון הודיעה כי אינה מוכנה לקבל לעת עתה את המשלחת.

גם אם הכל יעצר וירגע לזמן מה, אותן סיבות יסודיות שהביאו לפרוץ ההסלמה הנוכחית יישארו שם. הגחלים לא יכבו ללא מהלך מדיני גדול ומשמעותי יותר, גם אם תיפתר בעיית ירושלים ואל-אקצא, שספק אם תיפתר. כבר עכשיו, למהלך העניינים הנוכחי יש את האינרציה שלו. פיגוע פלסטיני מביא עמו שורה של התקפות יהודיות על פלסטינים, מה שמביא לעוד פיגועים פלסטינים. בעקבות אלו מתעוררת גם מחאה עממית נרחבת יותר, שבה מבקש הפתח גם לקחת חלק. המנגנונים הביטחוניים נסוגים, צה"ל נאלץ לפעול וההידרדרות רק נמשכת.

כעת עומד בפתח מסיק הזיתים הפלסטיני. בסוף השבוע שעבר, לאחר הפיגוע הרצחני סמוך לאיתמר שבו נרצחו נעמה ואיתם הנקין, נרשמו יותר מ-40 אירועים של התקפות יהודים על פלסטינים. מספר המשתתפים היהודים בפעולות המחאה בעקבות הפיגוע נשק ל-4,000. משמעות הדבר, שהמסיק השנה עלול להיות נפיץ וקטלני במיוחד.

אפילו האירועים היום, לאחר התפילות במסגדים, עלולים להוות עוד זרז מיני רבים להסלמה משמעותית עוד יותר ולהצטרפות עוד מעגלים של האוכלוסייה הפלסטינית להפגנות והעימותים מול צה"ל בגדה. המציאות הזו יוצרת גם מעין מלכוד 22 קלאסי: עוד פיגועים בתוך הקו הירוק והפגנות בשטחים צפויים להביא ללחץ על הדרג המדיני לבטל את אישורי העבודה שיש כיום לעשרות אלפי פלסטינים בישראל, ולזרז הטלת סגר על שטחי יהודה ושומרון, כפי שדרש אתמול דווקא יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג. צעד שכזה עלול להיות קטלני ויוביל כנראה לכך שבמקום 3,000 פלסטינים שמשתתפים בהפגנות נגד צה"ל בשטחים, נראה 30,000 ואולי יותר. בתרחיש שכזה, כל ניסיון לעצור התפרצות עממית נרחבת, אפילו לא לכבות אותה, יהיה יומרני במיוחד וכמעט בלתי אפשרי.