הקורבנות הנשכחים של הטרור: סיפורם של הפצועים "קל עד בינוני"

"אחרי הרצח הנורא של בני הזוג נעמה ואיתם הנקין היה לי קשה מאוד, הבנתי שזה יכול היה להיות גם הסוף שלי. היה לי נס גדול, אין דרך אחרת להגדיר את זה" מספר רונן אדרי, שנפצע קל בפיגוע ירי בסוף אוגוסט, אירוע שככל הנראה בוצע על ידי אותה חולייה שרצחה את הזוג. אדרי הוא רק אחד מעשרות נפגעים שעליהם שומעים לרגע במבזקי החדשות המתחלפים מדי כמה דקות. הם מעדיפים שלא להשתמש במינוחים כמו "אינתיפאדה שלישית", אך מסכימים כי רצח נעמה ואיתם הנקין בשבוע שעבר היווה עליית מדרגה.

בבוקר הפיגוע באוגוסט, ליוו אדרי, בן 46, ורעייתו את שתי בנותיהם לנמל התעופה בן גוריון לקראת יציאתן לחופשה. אדרי חזר לביתו שבהתנחלות שבי שומרון, ממנו הוא עובד בתחום מערכות המידע. לקראת הצהריים, יצא מהבית לנסיעה שגרתית ללקוח. "אחרי חמש דקות של נסיעה לכיוון כפר סבא, נסעתי אחרי רכב שנסע באיטיות ובגלל קו לבן לא עקפתי אותו וחיכיתי לצומת טי בהמשך צומת ג'ית" סיפר. "בצומת הטי נהג הרכב התנהג בצורה מוזרה, כשבמקום לפנות ימינה או שמאלה, הוא המשיך ישר, וזה צומת טי אז אין הרבה לאן להמשיך. לא התעכבתי ועצרתי בצומת להסתכל ימינה ושמאלה לפני שאני פונה. כשבאתי ללחוץ על דוושת הגז ולנסוע, נפתחה לעברי אש מכיוון אותו הרכב".

"ברגע הראשון לא הבנתי מה קורה כי אתה לא מצפה לזה, ודקה קודם אתה יושב באוטו וחושב על העבודה ועל השיחה עם הלקוח, ופתאום אתה שומע רעש כמו שמישהו זורק חצץ על האוטו, אבל בעוצמה", המשיך אדרי לתאר. "ואז החלון לידי מתפוצץ ואני מרגיש את הרוח של הכדורים ומבין שאני שומע רעש של נשק אוטומטי, ואינסטינקטיבית נשכב ימינה. הם ממשיכים לירות ואז משהו בראש לי אומר 'רונן תן גז וסע'. עברתי למצב אוטומט, ממש של הישרדות. התרוממתי מעט לראות שאני בכיוון הנסיעה ולחצתי על הגז. תוך כדי שאני מתחיל לנסוע, אני רואה את הפגיעות ברכב, את המראה שהתנפצה. כשהתרחקתי, התרוממתי ובחנתי את הגוף".

עוד בוואלה! NEWS:
נתניהו: "גל הטרור - תוצאה של הסתה פרועה מטעם התנועה האיסלאמית"
פיגוע דקירה בעפולה: חייל נפצע בינוני, תושבים ניסו לתקוף את המחבל
חמאס מלבה את האש בגדה, אך מעדיף לשמור את עזה מחוץ לעימות

כנהג אמבולנס מתנדב, הבין אדרי כי אם הצליח לתפקד, סימן שפציעתו הפיזית אינה חמורה. עם זאת, הוא חש בחום ובזליגת דם, שהפנו את תשומת ליבו לפציעותיו. תוך כדי נסיעה לבסיס צה"ל סמוך, דיווח אדרי על האירוע למד"א ולמשטרה בשל החשש כי החוליה נותרה באזור ותנסה לבצע פיגוע נוסף. הוא פונה לבית חולים עם רסיסים בכתף ובכף היד. לדבריו, "יצאתי עם שריטות לעומת איך שיכולתי לגמור שם. אני שמח שקיבלתי רשות להמשיך להיות פה".

גם למעלה מחודש אחרי הארוע מתנצל אדרי, אב לארבעה, שלא שם לב לפרטים רבים, למעט כי מדובר היה ברכב עם לוחית זיהוי ישראלית וכי היה בו נהג ונוסע נוסף במושב האחורי. "היום אני מבין שאם הייתי מנסה לעקוף, האדם שישב מאחור היה פותח באש והתוצאה הייתה קשה יותר. עוד הבנתי שהיו כדורים שנכנסו ופגעו בכיסא וכי היה מי שיצא מהרכב, כנראה במטרה לעשות וידוא הריגה כמו במקרה של משפחת הנקין, אך אני כבר נסעתי. זה היה נס", אמר.

אמנם פיגוע הירי שבו נפצע התרחש בתקופה שהוגדרה שקטה, גם היום מתקשה אדרי להגדיר את המצב כאינתיפאדה שלישית. "אנחנו יודעים להריח מתי השטח מתחמם ומתי רגוע כשאנו רואים את פעילות כוחות ביטחון", אמר אדרי, שמתגורר שנים רבות בשומרון. "אחרי זריקות אבנים שכמעט ולא מתייחסים אליהן, עכשיו האירועים מתגברים. אבל אני זוכר את האינתיפאדות הקודמות, שבהן היה ירי קבוע בצירים. אנחנו עדיין לא שם. אז נכון שאם לא מגדירים אז לא מטפלים, אבל אנחנו עדיין לא שם".

כתושב קו עימות שלא זכאי להטבות מהמדינה, אדרי מתוסכל מתפקוד מקבלי ההחלטות. "אני חושב שלצבא יש את כל היכולות לעשות הכל, אך קובעי המדיניות לא נותנים לו לעבוד וקושרים לו את הידיים. כל חייל צריך לחשוב 30 פעם לפני דריכת נשק ואחר כך עוד יצטרך עורך דין. התחושה היא שאין אסטרטגיה ואנחנו רק מגיבים, נותנים אקמול ושופכים כוס מים על האש. זאת, במקום לקבוע מדיניות ברורה שמי שיחליט לעשות מעשה יעצר על ידי הסובבים אותו. איבדנו את זה והלב נחמץ".

גם חודשיים וחצי אחרי הפיגוע שבו נפגעה ענבר אזרק, תושבת קידה שבשומרון, החוויה ממשיכה ללוות אותה. אזרק בת ה-27 חזרה לביתה רק השבוע, אחרי אשפוז ממושך בבית החולים ושהות בבית ההורים. היא מודה היום כי המצב לא פשוט, וכי היא מרגישה שפציעתה, שהוגדרה בינונית, לא נרפאה ביציאתה מבית החולים. "כאב של פיגוע בא באדוות, כמו שזורקים אבן למים ונוצרים גלים סביב", היא מספרת. "אז יש את הכאב הפיזי של הרגליים ואת הכאב של הנפש, ואת הכאב של האנשים מסביב כמו בניתוק מהילדים שלי, ואני עוד התעקשתי למצוא משרה שתאפשר לי להיות עם הילדים בלי בייביסיטרים. אז גם היום המצב לא פשוט, זה מסע סיזיפי של יום אחרי יום".

בתחילת אוגוסט שהו אזרק ובעלה אורי בחופשה בירושלים. במהלך נסיעה לביתם שבשומרון שמעו פיצוץ שאחריו החלה מכוניתם להתלקח. "האוטו מיד התחיל להתמלא באש ואורי צעק לי 'צאי מהר', ועד שהגיע אליי מבחוץ כבר התגלגלתי החוצה והמשכתי להתגלגל על הכביש כדי לכבות את האש כשהרגליים שלי נשרפו", סיפרה. להפתעתה, הוגדרה כפצועה באורח בינוני בלבד. "כששמעתי 'פצוע בינוני' הייתי בטוחה תמיד שמדובר באשפוז של שבוע והולכים הביתה. כשפינו אותי באמבולנס עוד אמרתי לעצמי, בגלל שאני מורה, אנחנו בתחילת החודש, עד ספטמבר אני על הרגליים בעבודה. אז מסתבר שלא".

אחרי חודש וחצי של אשפוז עם כוויות קשות, ניתוח השתלת עור ושהות בבית הוריה, מודה אזרק שהחיים היום מורכבים יותר. "עד הפיגוע היו אירועים כאלה, אבל לא בתדירות שרואים היום. החשש היה מהמחסום והלאה, אבל בסוף אני נפגעתי בירושלים" אמרה. בגילוי לב, היא מספרת: "אני לא יצאתי מהאירוע, הנפש לא מאוזנת כי היא מלאה בפחד וזה משתלט על היומיום ועל המחשבות. אני, שתמיד אמרתי 'יקרה מה שצריך לקרות', עושה חישובים שאם אני צריכה להיות בירושלים בערב, אז אני יוצאת בצהריים וחוזרת הביתה למחרת בבוקר כדי שלא אצטרך לנסוע בערב, אני חוששת".

על השאלה האם היא חושבת שהאירועים האחרונים מעידים על תחילתה של אינתיפאדה, ענתה: "אני לא יודעת איך להגדיר את מה שקורה כשאלה החיים שלנו. אנחנו רוצים להרגיש שעם ישראל איתנו ושיש אחדות. אם ההגדרה של 'אינתיפאדה' עוזרת לאנשים להתלכד ולאחד שורות, אז קראו לזה ככה. אם צריך לקרוא לזה 'מלחמה' קראו לזה ככה, כי הוכחנו כבר שבמלחמות אנחנו יודעים לעשות את זה".

יאיר הופר ושלושה חברים נוספים, בהם מלאכי רוזנפלד, סיימו משחק כדורסל בעלי ויצאו ברכב חזרה לביתם שבהתנחלות כוכב השחר. באחת הפניות, הבחינו בכלי רכב שנסע באיטיות והגיע יחד עם רכבם לצומת. בנקודה זו, החלו יריות לעבר מכוניתם. "בדרך כלל חושדים ברכבים כאלו, אך באותו רגע היינו באופוריה, עם אדרנלין של אחרי משחק, דיברנו וצחקנו והרגשנו די בטוחים - ארבעה גברים חזקים ולוחמים ברכב. זה כנראה השפיע כי אני תמיד חושד, אך ברגע אחד הכל התהפך", מתאר הופר בן ה-26.

הופר מספר: "הירי נמשך שניות ארוכות ובאותו רגע עוברות לך בראש מיליון מחשבות לצד תחושת חוסר אונים מוחלט כשאתה יושב ברכב, מכווץ ואין לך מה לעשות. אני זוכר שתוך כדי עוברת לי המחשבה 'אני לא רוצה להיות כאן עכשיו, אני רוצה לחזור לילדים שלי'. זה מצב קשה מאוד כי אדם רגיל לשלוט באירוע, אך במצב כזה אתה לא שולט בכלום, אתה רק רוצה לא להיות שם ואיש לא שואל אותך".

אחרי ירי של 22 כדורים, חדלו המחבלים. הופר וחבריו חששו מביצוע וידוא הריגה, אך רכב שהתקרב למקום, ככל הנראה גרם להם לברוח. כתוצאה מהירי נפצעו הארבעה באורח בינוני עד קשה, ובהמשך מת מלאכי רוזנפלד מפצעיו.

כנפגע פיגוע ירי, גם הופר מתאר את הפיגוע בו נהרגו בני הזוג הנקין כנקודה משמעותית. "האירוע הזה החזיר אותי אחורה, כשדמיינתי סיטואציה שהם היו בה ואני מכיר אותה. זה נגע יותר מהכל והיה לי ממש קשה להשתחרר מזה", סיפר. "באופן טבעי היו לי מחשבות לגבי מקום המגורים אחרי הפיגוע, אבל אני לא חושב שזה הפתרון ומי יודע איפה בטוח היום. זה חלק מהמאבק שלנו ואנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים. עם זאת, אם הייתי חושב שאני מסכן את ילדיי, שהם במקום הראשון, הייתי חושב שוב, כי אין דבר חשוב יותר מהביטחון שלהם. היום אני מרגיש ורואה שאנחנו יכולים להיות לעמוד בזה ומקווים שממשלה והצבא ישמרו עלינו כמו שצריך".

אריקה מרום ומשפחתה היו בדרכם מבית הוריה באפרת לביתם בתקוע במהלך חול המועד. בדרך, שעוברת בסמוך לבית ספר בכפר ערבי, עברה המכונית המשפחתית בין המוני ילדים שסיימו את יום הלימודים שלהם. מרום ביקשה מבעלה שיאט: "ראינו המון ילדים ונערים יוצאים מבית הספר עם תיקים על הגב כשהם צועדים לצדי הכביש וגם באמצע. אמרתי לבעלי שיאט כי חששתי שידרוס מישהו, שלא אנחנו נהיה אלה שיתחילו את האינתיפאדה השלישית", סיפרה בהומור. "ואז, בנסיעה איטית שמענו פתאום בום ענק ועוד כמה בומים קטנים".

תוך זמן קצר הבינה המשפחה כי חלק מהנערים השליכו לבנה שניפצה את השמשה הקדמית של מכוניתם ואבנים ששברו את השמשה האחורית. "שלושת הילדים שלנו יושבים מאחור והתינוק בן חצי שנה יושב הפוך, אז השמשה בעצם התנפצה לכיוונו והוא כולו היה מכוסה בזכוכיות, בשיער ועל הפנים. הוא לא הפסיק לבכות אז חששתי מאוד שנכנסו לו זכוכיות לעין או לפה", מתארת מרום, תוך שהיא נסערת מעצם ההיזכרות בפיגוע. המשפחה המשיכה בנסיעה ונעצרה בכניסתה ליישוב, שם נבדקו והתברר כי איש מהם לא נפגע פיזית.

הארוע אירע בצהרי היום אך צבע גם את שארית יומה של המשפחה. "באותו לילה אף אחד לא הצליח לישון ואני ממש פחדתי להירדם, בכל רגע שסגרתי את העיניים חזרתי שוב לרכב והרגשתי שמנסים לרצוח אותנו", סיפרה. "אני לא יודעת אם אפשר להגדיר את מה שקורה עכשיו כ'אינתיפאדה שלישית' כי היה אפשר לומר את זה גם בקיץ כשהיו כמה אירועים, אבל כן מרגישים משהו קורה עכשיו. כולנו שומעים על זריקות אבנים אבל אף אחד לא לוקח את זה ברצינות עד שזה קורה לו. בסוף זה ניסיון רצח, וזה לא משנה אם מדובר בנער בן 13 או גבר בן 25. אבן זה נשק והיא יכולה לרצוח בדיוק כמו אקדח או רקטה, ובקלות גם אנחנו יכולנו לא להיות פה היום".

נטע בן עמי, אם לתשעה מאלון מורה מודה כי דווקא הירצחם של נעמה ואיתם הנקין בשבוע שעבר השפיע עליה אפילו יותר מהפיגוע שבו הייתה מעורבת בעצמה לפני כחודש, כשיריות נורו לעבר כלי הרכב בו נסעה עם חברה לעבודה. "מצד אחד, כשגרים כאן תמיד יש את המחשבה שמשהו יכול לקרות. לא ברמה של פחד משתק אלא של 'מה אני עושה אם קורה משהו'. תמיד יש לי הכנה נפשית שמשהו יכול לקרות. אבל הרצח של הזוג הנקין יצר מן 'נאחס' כזה, השפיע יותר נפשית, לא ברמת הפחד אלא מה יכול לקרות עם הילדים ואיך היו מתמודדים, בעיקר משפיע בתחושה שלך כלפי המשפחות", הסבירה בן עמי. "מצד שני, אני מרגישה חוסן, יש לי את האמונה, אני יודעת למה אני פה. במובן הזה הפיגוע לא הימם אותי, זה לא משהו שאתה לא מעלה על הדעת".

לפני כחודש, יצאה בן עמי לעבודתה כמיילדת בבית החולים מעייני הישועה בבני ברק, בנסיעה משותפת עם חברה מיצהר. השתיים פטפטו על ענייני עבודה עד ששמעו בום. "זה היה בום רציני והרגשתי כאב חזק מאוד בגב" מתארת בן עמי בקור רוח שאפיין אותה גם בעת האירוע. "ישר הבנתי שזה ירי, אבל לא ידעתי אם זה כאב של 'עוד מעט אני הולכת למות' או 'עוד מעט אני הופכת משותקת'".

השתיים המשיכו בנסיעה לצומת תפוח, שם חברו לכוח משמר הגבול. "אמרנו להם שנראה לנו שירו עלינו והם ראו את הרכב איך שהגענו וכבר הבינו מה קרה", סיפרה. בן עמי פונתה לבית חולים שבו היא עובדת, לטענתה לשם הפרוטוקול בלבד: "היה לי שטף דם רציני אבל הכדור שפשף אותי ונעצר בריפוד של האוטו, זה היה נס".

גם לדעתה של בן עמי רצף האירועים האחרונים מביא להבנה שמשהו קורה בשטח: "יש תחושה של עליית מדרגה. אם עד הפיגוע שלי היה הפיגוע בו נהרג מלאכי רוזנפלד ואירוע נוסף, אז זה היה אירוע פה ואירוע שם. אני נפצעתי קל מאוד, אבל פתאום קורות גם טרגדיות והן מתגברות, אז מבינים שיש פה משהו קצת אחר".

לפניות לכתבת: danawp@walla.com