קשה לשער כי נאומו של יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, בעצרת הכללית של האו"ם אתמול (רביעי) ייכנס לדפי ההיסטוריה הפלסטינית. למרות הציפיות להודעה דרמטית מצדו, ציפיות שאבו מאזן עצמו אחראי להן לאחר שהבטיח באחד מראיונותיו לכלי התקשורת הערביים כי "יטיל פצצה" במהלך הנאום, הציבור הפלסטיני סירב להצטרף להצגה. נכון, ביום רביעי אמנם הגיעו כמה מאות תושבי רמאללה לכיכר "אבו עמאר" לצפות בנאום ובטקס הנפת הדגל הפלסטיני בבניין האו"ם, אך דבריו של אבו מאזן לא הותירו בהם תחושה של שינוי או אפילו תקווה.
"הייתה כאן אכזבה עבור רבים", אמר אחד המשתתפים. "האנשים קיוו לשינוי, למשהו שיבשר על דרך חדשה אך אבו מאזן רק חזר על דברים שכבר שמענו ממנו בעבר". עבורם, הנפת הדגל הפלסטיני בניו יורק הייתה בעלת משמעות רבה יותר. ובימים טרופים אלה, עבור תושבי הגדה המערבית גם דגל מתנוסס זה מקור לגאווה. מוחמד, בן 46, תושב מחנה הפליטים ג'ילזון ניסה להסביר את ההיגיון: "אני בוגר האינתיפאדה הראשונה. בתקופה ההיא, אתם, הישראלים, הייתם עוצרים כל פלסטיני שניסה להניף את הדגל שלנו. היום הדגל הזה מונף באו"ם. אז כן, בשבילי זה רגע מרגש".
גם בשעות שלפני הנאום היה קשה לומר שהעיר לבשה חג. שני צעירים ששאלתי אותם בסמוך לכיכר "אבו עמאר", אם מתוכנן אירוע לרגל הנאום, קבעו נחרצות שלא. העיר המשיכה להתנהל כרגיל ורק תמונה של אבו מאזן שהופיעה על אחד מלוחות המודעות האלקטרוניים כשסמל האו"ם לצידה והכיתוב "פלסטין" עליה, העידה על הצפוי בשעות הערב. הציבור הפלסטיני ברמאללה נראה מבולבל, נע בין אדישות לייאוש מהמצב הנוכחי ומההנהגה הפלסטינית. ביקור בשלושה מחנות פליטים ברמאללה וסביבותיה, מבהיר עד כמה במקומות הללו, בשונה מהעיר, האדישות נעלמת והייאוש הופך לדומיננטי יותר, מוחשי, רחוק מלהיעשות יותר נוח.
קלנדיה
אבו ראתב, אחד מתושבי קלנדיה, דווקא נשמע אופטימי לרגע. "אנחנו חיים על התקווה. התקווה לשוב לבתים שלנו בשטחי 48', לחירות. התקווה תמיד נמצאת". מול המשרד שבו אנו יושבים ניצב קיר גדול המתעד חמושים הנלחמים ב"כיבוש". כמה מאות מטרים משם חומת ההפרדה והזוהמה שמאפיינת את מחסום קלנדיה. הכי קרוב לירושלים והכי רחוק שאפשר.
זה אחד המקומות העניים ביותר בגדה, חסרי חוק וסדר, חסרי תקווה. לרשות הפלסטינית אסור לפעול בשטח המחנה מאחר שזהו אינו שטח A, אך גם משטרת ישראל נמנעת כמעט מלפעול כאן, אולי מחוסר עניין ואולי בגלל הסיכון לכוחות הלוחמים. גן עדן לגורמים פליליים, סוחרי סמים וכמובן לפעילי שלל הארגונים הפלסטינים. אינספור תקריות היו כאן בשנים האחרונות בין כוחות צה"ל וצעירים מהמחנה, שהביאו עמן עוד ועוד נפגעים והרוגים. אני תוהה היכן הצעירים בשעת צהריים מוקדמת ואחד מהם משיב לי: "חלק בבית הספר, מי שיש לו עבודה בעבודה, אחרים בכלא או בבית הקברות".
אני מנסה לשאול את אבו ראתב לאן הוא יכול לשוב, כאשר הכפר שבו נולדה משפחתו לא קיים עוד. חברו מוחמד מתערב. "המשפחה שלי במקור מדיר נעים, זה היכן שמכבים נמצאת היום. ואני לא אסכים לשום פתרון מלבד חזרה לשם ופיצוי על השנים שלא היינו בבתים שלנו".
אבל אבו מאזן עצמו אמר שכנשיא הוא אינו מבקש לחזור לביתו בצפת.
"נכון. ואיך הגיבו לזה הישראלים? רק גברו ההתקפות עלינו. אנחנו לא מאמינים יותר שהציבור הישראלי רוצה שלום. הוא אמר את דברו בבחירות האחרונות כשהצביע לממשלה שאינה רוצה בשלום עם הפלסטינים. העולם? לאף אחד לא אכפת מאתנו. הנשיא אובמה לא הצליח להוציא את המילה 'פלסטינים' מהפה שלו בנאום באו"ם ואפילו הערבים אדישים. העמים באזור היום במצב של 'למות ולא לוותר' וכך גם אנחנו הפלסטינים. כפי שהבריטים והעותמאנים נעלמו מכאן, גם אתם בסופו של דבר תיעלמו. אם פרעה הלך, גם אתם תלכו".
אתם מאמינים באבו מאזן?
"הוא ניסה לעשות הכול ועדיין מנסה לנהל אתכם משא ומתן. אבל מה קיבלנו? אין אופק מדיני, אין פתרון צבאי. המנגנונים של הרשות מוודאים שלא יהיו התקפות על הישראלים ואפילו מוסרים לכם חיילים שנכנסים לשטח הרשות בטעות. אז יש אכזבה מהרעיון של אבו מאזן. הוא קם ואמר 'אני רוצה שלום' ואף אחד בישראל לא הושיט לו יד. ואם הוא ילך היום לבחירות, בגלל ישראל, הוא ייפול. הממשלה שלכם נותנת גיבוי לכנופיית 'תג מחיר'. האם הם מנסים לעצור את המתנחלים בגבעות של שכם שכל יום תוקפים פלסטינים? האם עצרו את הרוצחים של משפחת דוואבשה בדומא?".
אבו ראתב הוסיף: "אומרים לנו שיש מעצרים מנהליים בקרב היהודים. אם היה אצלנו מישהו שהיה חשוד בשריפה של משפחה יהודית, היו הורסים לו את הבית ויורים באימא ובאבא שלו. אז מה זה מעצר מנהלי? 21 שנים שכבר מתנהל משא ומתן בינינו לבין ישראל. אז מה קיבלנו? כלום. רק עוד הרוגים ועוד התנחלויות".
אל אמערי
מחנה הפליטים אל-אמערי ממוקם בלב העיר רמאללה. כמו קוץ בישבן. ממערב לו שכונת הפאר מסיון וממזרח תוחם אותו הכביש הראשי שהוביל מירושלים לשכם. אמג'ד, בעל מועדון ביליארד, מציג בפניי כתב אישום שנשלח לבית המשפחה לפני כמה ימים. אחיו נעצר לאחר שיידה אבנים על חיילים וכעת עומד למשפט. אמג'ד יודע שהמשפחה תידרש לשלם קנס של כמה אלפי שקלים בגין המעשה, אולם מדובר בסכום דמיוני עבור המשפחה, בלתי אפשרי להשגה.
מה אתה אומר על הנאום של אבו מאזן?
"זה עלא פאדי (לחינם א"י). הוא ידבר אבל זה לא ישנה דבר. לא פצצה ולא בטיח. מה הוא כבר יעשה. אנחנו בפתחה של אינתיפאדה שלישית. הערבים מתעלמים מאתנו, הישראלים, האמריקנים. כולם. בסוף זה יוביל לפיצוץ. אין כאן לאנשים כסף או עבודה. אנחנו לא אוהבים אלימות או בעיות אבל המציאות כופה את זה עלינו. יש אכזבה קשה מאבו מאזן. הרשות לא הצליחה להשיג דבר. אנשים כאן מחפשים לחם. אפילו הפקידים של הרשות שמקבלים משכורות נותרים בלי כלום כל חודש. הם צריכים לשלם משכנתה ודלק למכונית ועם משכורת של 2,000 שקלים, לא נשאר להם שקל".
שני צעירים בני 17 משחקים בינתיים ביליארד. רפאת הסביר שלא ידע בכלל על נאומו של אבו מאזן באו"ם. "אבל תשאל את עודאי, הוא מבין בעניינים האלה". עודאי, תלמיד כיתה י"ב, השיב: "נכון, הצעירים כאן לא יודעים שיש נאום. הוא והרשות הכריזו עלינו, הצעירים במחנות הפליטים, מלחמה. הם חושבים שאנחנו 'בלגאניסטים'. שאנחנו לא מכבדים את החוק. אבל יש לנו אויב אחד וזו ישראל". עודאי מעולם לא דיבר עם ישראלי או פגש אחד. "אחרי שפלסטין תשוחרר אז נלך לבקר בשטחי 48'. הנאום של אבו מאזן לא מעניין כאן אף אחד. אני חושב שהיה ראיס פלסטיני והייתה פלסטין, אבל בימים של יאסר ערפאת. לא היום. אם יהיו בחירות היום, התושבים כאן יצביעו חמאס".
ג'ילזון
כמה מאות מטרים בלבד מפרידים בין בתיה של בית אל למחנה הפליטים ג'ילזון שמצפון לרמאללה. זו שעת צהריים ועוד ועוד תלמידים ותלמידות מסיימים בדיוק יום לימודים בבית הספר. במרכז המחנה נמצא בית קפה קטן ובו יושבים על כסאות קטנים כ-20 פלסטינים מבוגרים, "זקני המחנה". קשה לעצור אותם ממשחק הקלפים שלהם. חסן א-שרייפה, בן 65, מפציר ביריבו להמשיך ולשחק ובין לבין עונה לשאלות.
"כבר 65 שנים אני שומע נאומים והצהרות. אתה יודע מה, אפילו לפני שנולדתי. ב-1948, החלטה 181 של האו"ם דיברה על הקמה של שתי מדינות. אז יצא מזה משהו? וכך גם הנאום של הראיס. זו בדיחה, זה לא ישנה שום דבר, רק הכוח", אמר. "כל המדינות באזור מבינות היום שרק הכוח עובד. 140 מדינות הכירו בפלסטין. יצא מזה משהו? הנשיא האמריקני לא אמר מילה על הפלסטינים בנאום שלו. הפתרון היחיד זה אם כל הערבים יתאחדו ואז אולי תהיה תגובה".
הנוכחים מסכימים עם דבריו. כשאני מתחיל לפרט את המלחמות הבין-ערביות בימים אלה הוא קוטע אותי. "המלחמות בין הערבים לא התחילו היום. שלא תטעה. זה התחיל עוד כשסעודיה והווהאבים קיבלו את האחריות על המקומות הקדושים. אבל אם לא יהיה איחוד, הדיבורים והנאומים לא יהפכו למעשים".
ומה לגבי שלום עם הישראלים?
"זה קשה. אני עבדתי פעם בירושלים באגד כנהג אוטובוס. אבל צריך לומר את האמת. בנזין ואש לא הולכים טוב ביחד. שלום יכול לקרות רק כאשר לשני הצדדים יש כוח ולא כאשר צד אחד קובע לנו באיזה כביש ניסע ובאיזה לא".
אם יהיו כאן בחירות מי ינצח?
"'ההתנגדות', יעני חמאס. תראה אנחנו תומכים במשא ומתן ובהסכמים. אבל כל מי שינסה לבוא ולומר 'אני מכיר בישראל', ישר יזרקו אותו. הגענו למצב קשה. בגלל הרצח של משפחת דוואבשה בדומא, בגלל הפגיעה באל-אקצא, הרחוב שוב פעם רוצה נקמה, שוב רוצה כוח. רוצים להוציא קיטור".
אז איך אתה מסביר שאין אינתיפאדה?
"זה בגלל הרשות. ברגע שמישהו מנסה לעשות משהו הרשות עוצרת אותו. בגלל זה נתתם להם להכניס נשק", הוא צוחק.
"מה הרשות כבר יכולה לעשות?"
אחד מבניו, עבד בן 25, משקיף עלינו מהצד. הוא היה בכלא הישראלי ארבע שנים לאחר שהואשם בתכנון של חטיפת חייל. "אנחנו תומכים ברשות הפלסטינית", אומר הבן. "לא רוצים לחזור לאחור אבל העם עומד על סף פיצוץ. אני שוחררתי מהכלא ומאז אין לי פרנסה. אסור לי לצאת לעבודה בישראל ואפילו לא לחו"ל. המצב כאן קשה. יש פה אכזבה עצומה מההנהגה. אבל מה הרשות כבר יכולה לעשות? בעיניי הנאום של אבו מאזן חשוב ומשמעותי".
חברו מוחמד מסביר ש"אנחנו לא רוצים אינתיפאדות. יש כעת שקט, אבל זה השקט שלפני הסערה. אתה יודע ששיעור האבטלה במחנה ג'ילזון, עומד לפי הרישומים על 50% מבין הגברים. ובסך הכול 83%? אין כאן עבודה, אין אישורי כניסה לישראל. והראיס הזהיר את הישראלים שהמשך המצב יוביל לפיצוץ, אבל הם לא מוכנים לשמוע".
