מבריק, רגיש וסוער. "המשורר של עולם המשפט" הלך השבוע לעולמו. השופט והמשנה לנשיא בית משפט העליון לשעבר, מישאל חשין, היה בן 79 במותו. חשין נחשב לאחד השופטים הבולטים שכיהנו בבית המשפט העליון. בפסיקותיו קידם רבות את הנושאים הקשורים למאבק בשחיתות הציבורית, והיה ידוע בסגנון הכתיבה הצבעוני שלו בפסקי הדין הרבים שפרסם ובלשונו החדה. חוכמתו, לבו הרחב, נדבנותו ורגישותו הפכו לשם דבר.
לא רק בפסקי דין הייתה לשונו של חשין חדה וחותכת. אבלו לאחר מות בנו שניאור בתאונת דרכים כיבה את הניצוץ שדלק עד אז בעיניו. ההספד שנשא כשקבר את בנו שניאור לפני חמש שנים הוא בגדר דברי אלוהים חיים של השופט חשין. שניאור חשין קיפח את חייו ב-18 ביוני 2010 כשהיה בן 43. הוא רכב על אופניו בכביש 444 כשנהג שיכור הגיח עם מכוניתו לפתע, פגע בו, והפקיר אותו למותו.
"שניאור, זה לא אמיתי מה שקורה כאן. כאילו. מה שנאמר עכשיו זה כאילו, שניאור, שניאור שלי", המשיך ואמר. "העבר עיניך סביב-סביב, וראה אותם אנשים שנקבצו ובאו לכאן מכל קצווי הארץ, המון אנשים, גברים, נשים, ילדות, ילדים, וכולם באו לכבודך בן יקר ואהוב, לכבודך, רק לכבודך, ורק אתה חסר לנו. אתה חסר לי, מאוד-מאוד. ולא אדע מה אעשה להשיבך. קברתי את אבא שלי, קברתי את אימא שלי. אימא רותי קברה אף היא את אבא שלה ואת אימא שלה. סברנו כי בבוא יומנו כבדרך הטבע, תקבור אתה אותנו, כדרך ילד קובר את אבא שלו ואת אימא שלו. והנה אנו קוברים את הילד שלנו, ילדנו שילדנו וגידלנו וכה אהבנו, ואין זה דרך הטבע.
"לא אמרתי לך זאת בחייך, אף כי ידעתי זאת, אני אומר לך זאת היום, שניאור אהובי, היית גדול מן החיים, אולי מטעם זה לקח אותך אלוהים אליו בחצי ימיך, כי את אשר יאהב ייקח אלוהים אליו. אומרים לי שלא סבלת, כי המוות בא בחטף, הלוואי. כך עלית הסערה השמימה, ואני קורא אחריך, ילד, ילד, בני האהוב אל תלך.
"הוא היה לי צפון ודרום, מזרח ומערב, שבוע עבודה קשה ושבת מנוחה, הוא היה צהריים שלי, חצות ליל שלי, שיחה עימי, שיר שלי, איני רוצה עוד כוכבים, כיבו את כולם, כיבו את הירח, כיבו את השמש, רוקנו את האוקיינוס, כרתו את היערות, שום דבר טוב כבר לא יכול לקרות
"שניאור אהובי, איש ברזל שלי, פילוסוף של החיים, אני כל כך מתגעגע אליך, כל כך. לשמוע את צחוקך המתגלגל, לראות את השן השבורה מעט בקדמת שורת השיניים העליונה. לראות את עיניך הזוהרות, למשש את שערך הארוך, ויקינג אהוב, לחבק אותך חזק חזק, לנשק את עיניך, להניח את ראשך על חזי, להניח את ראשי על חזך ונישב דוממים, דוממים.
"שניאור שלי, מי ייתן מותי אני תחתיך, בן, בן, נסה אותי - וידעת, הנה אני הולך אליך ואתה לא תשוב אלי. חלום בלהות, עוף, גוז, תיעלם, הנה שניאור עומד בדלת, חי מחייך וקורא לי לבוא אליו. שניאור אהובי, אני מחכה לך, אחכה לך כל חיי".
כמי ששכל את אחיו בתאונת דרכים מיותרת, כשרכבת פגעה בילדים שהיו בטיול, וכמי שמטפל במאות משפחות שכולות לאורך השנים, אני סבור כי הספדו של השופט חשין מנסה להסביר במילים מהו שכול. הבעיה שכל מילה תמעיט. בהתחלה יש הכחשה, האדם לא קולט ולא מפנים שאירע לו אסון, "נמצא בסרט, ואינו יודע שהוא הגיבור הראשי". מבין שחייו השתנו אך לא מבין דבר. ה"שבעה" הדתית גם היא מקלה כי הוא מוקף באנשים רבים מכל תקופות חייו. מפגשי איחוד של אנשים שהלכו כל אחד לדרכו בתחנות החיים. יעברו מספר שבועות עד שתחושת האובדן מחלחלת. ההכרה שהבן לא יחזור יותר. הגעגוע האינסופי שהופך לכאב מפלח. החמצן שלא מצליח להגיע לריאות. הענן התמידי מעל הראש. הרצון לשאוג בראש חוצות את שמו כשהשפתיים לא מסוגלות לנוע. ההכרה שזה נגד הטבע שאב קובר בנו. יעברו שנים עד שתתחיל ההשלמה והבנייה לחיים.
חיים עם צלקת שלעולם לא תגליד, ותשתות דם חדשות לבקרים. החברים והאחים ממשיכים והוא נשאר מאחור. לנצח הוא יישאר באותו גיל. הפערים גדלים. נוכחות המשתתפים באזכרה משנה לשנה הופכת לדלילה. החיים נמשכים והוא מתפורר ונרקב באדמה. שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה לפני הטרגדיה במוות המוקדם. בוודאי שלא להורים ולילדים היתומים, אך גם לאלמנה ולאחים. החיים נחלקים ל"לפני" ו"אחרי". כל מי שפגש בשופט חשין לאחר מות שניאור חש באדם ענק שכבה הניצוץ בעיניו.
בתנ"ך הפסיכיאטרי DSM 5 בוטלה הדרישה לכך שאדם החווה תסמינים דיכאוניים בתקופה של עד חודשיים לאחר מות האהוב, לא ייחשב כלוקה בדיכאון (major depression) אלא כאדם השרוי במצב אבל. מעתה ניתן לאבחן MDD (Major depressive disorder) גם בתקופת האבל. השינוי משמעותי מאוד לגבי מתן הטיפול. אדם שמת אהובו וחווה חמישה מהתסמינים הבאים: מצב רוח ירוד, חוסר עניין והנאה, הפרעות תיאבון, הפרעות שינה, ירידה בריכוז, מחשבות אשם, חוסר אנרגיה וחולשה, אי שקט פסיכומוטורי, מחשבות ייאוש עד אובדנות פעילה/פאסיבית מלוות בירידה תפקודית במשך שבועיים ברצף ויותר - יאובחן כאבל הלוקה בדיכאון מג'ורי (רה-אקטיבי) ויומלץ לו טיפול אישי "בתפירת חייט". כלומר, להתאים את הטיפול לאדם ולא את האדם לטיפול.
הטיפול הפסיכופרמקולוגי (תרופתי), אם יוצע, יאפשר לאדם יכולת חיים ולחמצן להגיע לריאותיו הדואבות. הוא לא יחזיר את המת וגם לא יגרום לשכוח אותו. הוא ימתן מעט את עוצמת הכאב הנורא והבלתי אנושי ויאפשר הישרדות בתקופה כה קשה ואכזרית. הטיפול הניתן אינו בעל התרגלות ו/או התמכרות. הוא ניתן לתקופה קצובה ובהמשך יורד בהדרגה. יתרונותיו יהיו לאין שיעור גדולים מתופעות לוואי אפשריות והוא יותאם אישית בהתאם לתסמיני האבל. יש אבלים שלא מצליחים לישון ויש שבורחים לשינה בת ימים. יש מי שנסגר תיאבונם ומגיעים למשקל מסכן חיים ויש מי שלא מפסיקים לאכול כדי להירגע ולהתנחם ומפתחים משקל עודף מורבידי. לעתים, תסמיני חרדה גופניים יתלוו לדיכאון. האבל ילווה בדפיקות לב מואצות, לחץ בחזה, קוצר נשימה, רעד, גל חום או קור, אי נוחות בבטן וכאבים סומטיים כמו כאב ראש, כאב גב, כאב צוואר. גם לכך ניתן להציע טיפול פרמקולוגי משולב.
לכך מומלץ להוסיף טיפול פסיכולוגי אישי תמיכתי. קבוצת תמיכה להורים שכולים יכולה גם היא לתרום משום שהם דוברים את אותה השפה. לצערנו, חזינו בשנים האחרונות בהורים שנטלו את חייהם על קבר ילדם בשל כאבם האיום והנורא. הטיפול כאן הוא בבחינת "כל המציל נפש מישראל כאילו הציל עולם ומלואו". מקווה שהורים חדשים לא ייאלצו לקבור את ילדם בשנה הקרובה. זה נגד הטבע וזה לא נתפס.