פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מהקור של דונייצק לחום של כרמיאל: חזרה ליהודים שעלו לארץ מאוקראינה

      הם עזבו מחנה פליטים קפוא והגיעו למרכז קליטה חמים. "חשבתי ש'תגלית' יכין אותי, אבל הוא שונה לגמרי מהחיים בארץ", מספר ולאד סגל. "אני יכולה ללכת ברחוב בלי פחד", קובעת אמו בלה. תשעה חודשים אחרי הפגישה עמם בנכר התיישבנו עם העולים החדשים לשיחה

      מהקור של דונייצק לחום של כרמיאל: חזרה ליהודים שעלו לארץ מאוקראינה
      עריכה: קשת סידי

      ולאד סגל חיכה לי בסמוך לשער הכניסה של מרכז הקליטה בכרמיאל. עברו תשעה חודשים מאז הפעם הקודמת שבה נפגשנו, ובמבט ראשון התקשיתי לזהות את הצעיר החייכן בן ה-24, שלפני כמה שבועות עלה לארץ, והשאיר מאחוריו בית הרוס וארץ מדממת. בפעם ההיא שבה נפגשנו, הוא היה פליט שנמלט ממלחמה. עכשיו הוא עולה חדש, שמעיד על עצמו: "אני מרגיש שאני נמצא בבית".

      המפגש הקודם שלנו התקיים בחודש ינואר במחנה פליטים קפוא במזרח אוקראינה, לא רחוק מאזורי הקרבות. הטמפרטורה במחנה הייתה מינוס עשר מעלות, האדמה הייתה מכוסה שלג, ושנינו היינו עטופים מכף רגל עד ראש בשכבות של ביגוד חם. כשנפגשנו שוב בשבוע שעבר, יום למחרת ראש השנה, הסיטואציה הייתה אחרת לגמרי: חום ארץ-ישראלי של ספטמבר, 35 מעלות בצל, שנינו עם חולצה קצרה וסנדלים.

      ביקור במחנה פליטים של הסוכנות היהודית במזרח אוקראינה, ינואר 2015 (יח"צ , הסוכנות היהודית)
      "עדיין מתגעגעים". ולאד ובלה סגל באוקראינה בחודש ינואר

      תשעה חודשים אחרי, שאלתי את ולאד ואת אמו בלה אם הם מתגעגעים במשהו לאוקראינה. "זו הארץ שנולדתי וגדלתי וחייתי בה", השיבה בלה. "אני מדברת עם חברות שעדיין נמצאות שם, בסקייפ ובטלפון. אני מתגעגעת, אבל אני יודעת שהדברים שאני מתגעגעת אליהם, כבר לא קיימים. הכלכלה קרסה, העיר שחיינו בה נהרסה, ואם המלחמה הזו תימשך עוד שנה, פשוט לא יישאר שם כלום". ולאד עדיין מאמין בדברים שאמר לי במחנה הפליטים: "דונייצק הייתה עיר יפה, עיר שטוב לחיות בה, אבל זה נגמר". "עברנו הרבה", אומר השבוע ולאד, באמירה שרחוקה מלספר את כל תלאותיהם בשנה האחרונה, "עכשיו מרגישים בטוח".

      משבר הפליטים היהודים

      העולם כולו מרותק בשבועות האחרונים לתמונות שמגיעות מלבה של אירופה, המתעדות את הבריחה ההמונית מהמזרח התיכון. אלא שבמקביל להגירה ההיסטורית הזו, מתרחש אצלנו בישראל תהליך יותר מצומצם, אבל מרתק לא פחות, של הגירה הפוכה – מאירופה ללבו של המזרח התיכון. בשנה האחרונה חל זינוק דרמטי בעלייה לישראל משתי מדינות באירופה: צרפת ואוקראינה. מצרפת הגיעו ארצה כ-7,350 עולים, גידול של 10% לעומת השנה הקודמת. הסיבה העיקרית להגעתם היא פיגועי הטרור והתגברות מקרי האנטישמיות במדינה. מאוקראינה הגיעו ארצה כ-6,900 עולים, עלייה של עשרות אחוזים בהשוואה לשנה הקודמת, הנובעת מהמלחמה הקשה המתחוללת זה יותר משנה וחצי במזרח המדינה.

      העלייה מאוקראינה מפתיעה ומרתקת. מדובר במדינה שלפני כשנה וחצי בלבד היה נראה שהיא מתחילה תהליך היסטורי של הצטרפות לאיחוד האירופי. לכאורה, הצעד הזה אמור היה להוות גורם משיכה עבור עשרות אלפי היהודים החיים באוקראינה – יהודים שהיו יכולים לעלות ארצה בגל העלייה הגדול של תחילת שנות התשעים אבל בחרו להישאר במולדתם, מתוך תקווה שאוקראינה של אחרי נפילת הקומוניזם תלך ותשתפר. אלא שדווקא הניסיון האוקראיני להתקרב לאירופה, הוליד תגובת נגד קיצונית ואלימה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין שגרר את ארצו ואת אוקראינה השכנה למלחמה מדממת, שאין ממנה מוצא. כתוצאה מכך, יהודים רבים במדינה החלו לחפש מקלט, ומצאו את עצמם מתחברים לסוכנות היהודית ומתחילים תהליך מזורז של עלייה לישראל.

      אזור הלחימה בדונייצק, אוקראינה, ספטמבר 2015 (רויטרס)
      הקרבות במזרח אוקראינה עדיין נמשכים. דונייצק (צילום: רויטרס)

      לפני כשמונה חודשים יצאתי למזרח אוקראינה כדי לראות איך התהליך הזה מתרחש בשטח. יחד עם אנשי הסוכנות היהודית ביקרתי במחנה פליטים שהקימה הסוכנות עבור יהודים שמתגוררים באזורי הלחימה והקרבות ומעוניינים לעלות לארץ. על פי ההערכות, בתחילת הלחימה התגוררו כעשרים אלף יהודים במוקדי הלחימה. אנשי הסוכנות עשו וממשיכים לעשות מאמצים גדולים כדי לחלץ את ה"מועמדים לעלייה" מהערים המופגזות, ולהעביר אותם דרך מחסומי הצבא והמיליציות השונות למקום בטוח. העובדה שישראל החליטה כבר בתחילת הלחימה לשמור על ניטרליות בנוגע לסכסוך הרוסי-אוקראיני מסייעת לפעילות הסוכנות אל מול כל הצדדים המעורבים בלחימה.

      "אבל בישראל יש כיפת ברזל"

      "דונייצק הייתה עיר רגילה לגמרי, אהבתי לחיות שם. אבל מאז שהתחילה המלחמה זה נהפך לבלתי אפשרי", סיפר ולאד, צעיר יהודי שנמלט מהעיר המופגזת דונייצק שבמזרח המדינה עם אמו בלה. בתוך חדר צפוף שאותו חלקו במחנה הפליטים סיפר ולאד באנגלית על החיים שהותירו מאחור. "יש רחובות שפעם היו יפים ועכשיו נהרסו לגמרי. אף אחד לא יודע מתי זה ייגמר". מאז אותה שיחה עברו יותר מתשעה חודשים וסוף המשבר האוקראיני לא נראה באופק.

      הפגישה במחנה הפליטים האוקראיני נערכה זמן לא רב אחרי מבצע "צוק איתן", שבמהלכו הופצצו יישובים ישראליים ללא הפסקה במשך חודשיים. כשנשאלו אם הם לא מפחדים לעבור מאזור מלחמה אחד לאחר, טענה בלה: "בישראל יש מלחמה, אנחנו יודעים את זה, אבל הממשלה שם דואגת לאזרחים, וחוץ מזה, אנחנו גם יודעים על כיפת ברזל". שמה של מערכת יירוט הטילים מהדהד למרחקים והסתבר שעולים רבים באוקראינה שמעו על אודותיה. "מבחינתנו", הסבירה לי בלה, "זו הוכחה לכך שהממשלה דואגת לתת פתרונות לאזרחים שלה. דואגת לספק הגנה". חודש בלבד אחרי הראיון, ב-16 בפברואר, הם עלו לישראל והגיעו למרכז הקליטה של הסוכנות היהודית בכניסה לכרמיאל, שבו הם מתגוררים עד היום.

      אזור הלחימה בדונייצק, אוקראינה, ספטמבר 2015 (רויטרס)
      "כיפת ברזל זו הוכחה שהממשלה דואגת לספק הגנה", אומרת בלה על ישראל. דונייצק (צילום: רויטרס)

      מאז אותה הפגישה נדחק הנושא האוקראיני מסדר היום הישראלי. נערכו בחירות, אחריהן הוקמה ממשלה חדשה, החלה שורת משברים עם ארצות הברית, נחתם הסכם גרעין עם איראן שגרר מאבק בקונגרס האמריקני ופרצה אינתיפאדת אבנים בירושלים. לקראת ראש השנה פרסמה הסוכנות היהודית נתונים על מספר העולים שהגיעו לישראל בשנה החולפת. הגידול בעלייה מאוקראינה הזכיר לי את ולאד. שבעה חודשים אחרי שעלה לארץ נפגשנו ולמרבה הפתעתי, השיחה בינינו התנהלה בעברית, כמעט מבלי להיעזר באנגלית.

      החיים בארץ זה לא טיול 'תגלית'

      ישבנו לשוחח בגן משחקים קטן בשולי המרכז, שהיה באותה העת המקום השקט היחיד במרכז הקליטה ההומה, שבו מתגוררים מאות עולים. "הייתי בארץ במסגרת פרויקט 'תגלית' כשהייתי בן 19", סיפר ולאד. "טיילנו אז בכל מקום - ירושלים, הגליל, ים המלח, תל אביב. קיוויתי שהטיול הזה יכין אותי לעלייה ארצה, אבל האמת היא שזה שונה לגמרי. לבוא לחיות פה, זה אחרת. ההתחלה הייתה קשה. ללכת ברחוב ולא להבין מה אנשים אומרים, לא להצליח לקרוא את השלטים, לא לדעת איפה אני נמצא ולאן אני הולך – זה היה קשה".

      ולאד מדבר לאט ומתעקש תוך כדי השיחה לתקן לעצמו טעויות בעברית, שאת רובן הוא קולט כמה שניות אחרי שהן נאמרות. מדי פעם כדי להציג רעיון מורכב יחסית הוא עובר לאנגלית, אבל גם אז, משתדל להכניס מילים בעברית לתוך המשפט. "אמא שלי התחילה לימודי אולפן ב-1 במרץ", הוא מספר. "אני באותו זמן עוד לא התחלתי אולפן, ובעצם לא עשיתי כלום. הייתי מטייל קצת בכרמיאל, ברחובות ליד המרכז. אחרי כמה ימים אמא שלי באה ואמרה: 'אני לא מבינה כלום. אפילו לא את האותיות. תעזור לי'. אני אוהב שפות, תמיד אהבתי, אז התחלתי ללמוד יחד איתה. ככה למדתי אותיות ומילים ראשונות".

      בחודש אפריל התחיל ולאד לימודי אולפן עברית וזו רק התחנה הראשונה שלו בתכנית הלימודים. אחרי החגים הוא אמור להתחיל קורס טכנולוגי (הפעלת CNC) במרכז התעשייה תפן צפונית לכרמיאל. הוא מקווה שהקורס יאפשר לו להשתלב בשוק העבודה מנקודת התחלה טובה. "לקחו אותנו, אני והחברים בתכנית, לביקור במפעל ישקר בתפן", הוא מספר. "היה שם קיר עם המון כתבות באנגלית על המפעל. עמדתי וקראתי את כל מה שהיה כתוב שם. אחרי זה אמרתי לעצמי – אני רוצה לעבוד במקום כזה. זה מקום רציני".

      אלא שהדרך לשם עוד ארוכה. בעוד כשבועיים הוא יצטרך להתייצב למבחן סיום של אולפן העברית, אליו הוא מתכונן כעת באינטנסיביות. "אני לומד הרבה", הוא אומר. כשנפגשנו באוקראינה ולאד הרשים בבקיאותו בפוליטיקה ובאקטואליה הישראלית. "אנחנו מדברים על בנימין נתניהו וברק אובמה, על מה שקורה להם", הוא הסביר אז. בשיחה בארץ, כשכיניתי את ראש הממשלה "ביבי", הוא מחה על הבלתי-פורמליות הישראלית - "כאילו הוא חבר שלך". אחד המאבטחים של המרכז, שסייע לנו לתרגם קטעים מהשיחה, מיהר לעדכן את העולה החדש ש"כולם פה בארץ קוראים לו 'ביבי', ככה זה". בכינוייהם של שר הביטחון, מנהיג האופוזיציה ונשיא המדינה הוא עדיין לא עודכן.

      ולאד ובלה סגל, עולים חדשים מאוקראינה במרכז הקליטה, ספטמבר 2015 (מערכת וואלה! NEWS)
      החיוך עדיין נשאר. ולאד ובלה בכרמיאל, השבוע

      החברים של ולאד עדיין שם, אך התפזרו לכל עבר. עם חלקם הוא מצליח לשמור על קשר, אבל לא באופן רציף. "אתמול דיברתי עם חבר. עד לאחרונה הוא גר עם אשתו בדונייצק, היה אופטימי, אבל אתמול הוא סיפר לי שהוא ואשתו עזבו לעיר אחרת". את החיים החדשים שלהם בישראל הם מתארים כמעט כמו חלום. "הכל טוב פה", אומרת בלה. "אני יכולה ללכת ברחוב בלי פחד, לקנות מה שאני רוצה, נו, לחיות חיים נורמליים. אני אוהבת ללמוד את השפה, אף שזה קשה. יש לי פה חברים בערים כמו ראשון לציון, ירושלים, אילת, ואנחנו נוסעים לבקר. אני לא אומרת שאין קשיים. אבל אי אפשר בכלל להשוות את החיים שלנו כאן למצב שהיינו בו בדונייצק". את ראש השנה הם בילו עם חברים וקרובי משפחה באילת, ביקור ראשון שלהם בעיר הדרומית. "אני אוהב את החום פה בארץ", אומר ולאד, "אבל באילת היה ממש חם, זה כבר היה קשה".

      בסיום הפגישה, אני מראה להם בטלפון הנייד שלי תמונות שצילמתי במפגש הקודם שלנו, במחנה הפליטים באוקראינה. אחת מהן מתעדת את שניהם על המיטה הקטנה שאותה חלקו במשך שהותם במחנה. גם במרכז הקליטה בכרמיאל הם חולקים חדר, אבל "יותר נוח מאשר שם", קובעת בלה. הם אוהבים את הנוף הנשקף ממרכז הקליטה, הרי הגליל המערבי הירוקים. שניהם צפויים להישאר במרכז הקליטה בשנה הקרובה עד שוולאד יצליח למצוא עבודה. מה יקרה אחר כך? שניהם מסכימים שמוקדם מדי לדעת. "אנחנו מאמינים שיהיה טוב", מסכמת בלה.

      "עברנו הרבה", אומר ולאד, באמירה שרחוקה מלספר את כל תלאותיהם בשנה האחרונה. "עכשיו מרגישים בטוח". החרדות שמשותפות לכל כך הרבה ישראלים בימים הללו – מלחמה נוספת בצפון (או בדרום), התעצמות איראן, קשיים כלכליים, משבר הדיור, המגמות הדמוגרפיות בארץ – רחוקות מהם בינתיים. ולאד ובלה מתמקדים בחלומות במקום בסיוטים. "באוקראינה התחלתי קריירה בתור זמר", מספר לי ולאד, שמתכנן להוציא אלבום עם שיריו מתישהו בעתיד. "הייתי מופיע באירועים, חתונות. המלחמה הרסה לי הכל. החלום שלי זה לשיר גם פה בארץ". זה חלום רחוק, אבל כזה שנמצא כל הזמן בתודעה של ולאד. "זו האהבה שלי בחיים", הוא אומר.

      כדי למצוא מקום טוב לתמונה אנחנו הולכים לכיוון הפארק העירוני הקטן שמול מרכז הקליטה. אחרי כמה ניסיונות נמצאת פינה מוארת לא רחוק מפסל שנראה כאילו עוצב במדינה סובייטית. רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני משווה את התמונה שזה עתה צילמתי, ברקע השמש הלוהטת והחורש הגלילי ברקע, לתמונה הקודרת של ולאד ובלה במחנה הפליטים באוקראינה, שצילמתי בינואר. אין כמעט דבר משותף בין שתי התמונות הללו, שנראות כאילו צולמו בעולמות מקבילים, למעט החיוך של המצולמים. חיוך שלמרות הקשיים שהיו, ואלה שעוד יהיו בהמשך הדרך, משדר תמיד אופטימיות.