רוצים כיפת ברזל: ביקור נדיר במחנה פליטים יהודי באוקראינה

המיניבוס הלבן עצר בפתח מחנה הפליטים בשעת צהריים מוקדמת. הנוסעים המבוהלים שירדו ממנו הסתכלו סביב וראו רק עצים ושלג עד קצה האופק. האוויר היה קפוא. בוקר שלם הם היטלטלו בדרכים, עוברים בין מחסומים של מיליציות חמושות שונות ומשונות. כעת, לראשונה זה ימים ארוכים, הם הרגישו בטוחים. את הקבוצה הובילה אישה בשנות החמישים לחייה, לבושה מעיל אדום ונושאת שני תיקים שהכילו כל מה שאפשר היה לדחוס לתוכם. היא הניחה את התיקים על הכביש ומחתה דמעה.

למחזה העצוב הזה היינו עדים בשבוע שעבר במחנה פליטים במזרח אוקראינה, שם מתחוללת כיום אחת המלחמות הקשות ביותר בעולם. מאות אלפי אזרחים אוקראינים נהפכו ל"נמלטים" (ממשלת אוקראינה מסרבת לכנות אותם פליטים) בגלל המלחמה, אך מחנה הפליטים שבו ביקרנו יוצא דופן משום שהוא מיועד לאוכלוסייה היהודית במזרח אוקראינה. המחנה הוקם על ידי הסוכנות היהודית, שמסייעת בשנה האחרונה לאלפי יהודים לעזוב את בתיהם באזורי הקרבות ולמצוא בית חדש בישראל.

תמרה, האישה במעיל האדום, הייתה הראשונה להתאושש מההלם ולהיכנס בשערי המחנה. לפנות בוקר, עוד לפני שעלתה השמש, יצאה הקבוצה במיניבוס של הסוכנות מהעיר המופגזת דונייצק, שרק בשבוע האחרון נהרגו בה עשרות בני אדם. כעבור כמה שעות ניצבו הפליטים החדשים בפתחו של מקום מבטחים. שליח הסוכנות היהודית הוביל אותם לעמדת הרשמה, שאחריה יוכלו לקבל מפתחות לחדרים קטנים ומחוממים. המחנה הוקם באתר ששימש בעבר אתר נופש למשפחות, על גדת נהר שבחודשי הקיץ אפשר להתרחץ בו, אבל כעת עומד קפוא לגמרי.

"השארתי שם את כל מה שהיה לי", סיפרה תמרה אחרי שסיימה להירשם במקום שבחודשים הקרובים יהיה הבית שלה, עד שתוכל לעלות לישראל. "אני כבר רוצה לחזור. אני נוסעת להיות אורחת בישראל, אבל הבית שלי נשאר מאחור. בן הזוג שלי נשאר שם. את חיות המחמד שלי נתתי לאנשים אחרים שישמרו עליהן. כל כך קשה לנטוש בעל חיים". השיחה איתנו הציפה מחדש את הדמעות. למרות הכאב, היא מבינה שלא הייתה ברירה. "אי-אפשר לחיות שם. הפצצות נחתו ממש ליד הבית שלי, כל יום".

כעשרים אלף יהודים מתגוררים באזורי הקרבות במזרח אוקראינה, בין הערים דונייצק ולוהנסק. בשנה האחרונה עלו לישראל יותר מאלפיים יהודים מהאזור, והמגמה רק הולכת ומתחזקת. מקסים ונטלי לוריא, בני זוג שמנהלים את האופרציה של הסוכנות היהודית בעיר דנייפרופטרובסק, מספרים: "הגענו לכאן לפני עשרה חודשים, והיינו בטוחים שנתעסק בעיקר בחינוך יהודי ובחיזוק הזהות היהודית. בפועל, מצאנו את עצמנו מבריחים אנשים מאזורי הקרבות, מנהלים מחנה לנמלטים ומתעסקים בסיפורים אנושיים כואבים על בסיס יומיומי. לא משהו שהעלינו על דעתנו שנעסוק בו".

המילים "לא העלינו על דעתנו" מוסכמות על כל מי שנמצא במחנה הפליטים. אף אחד לא העלה על דעתו לפני קצת יותר משנה שכך יתגלגלו הדברים. המלחמה תפסה את כולם בהפתעה.

הדבר הראשון שרואים כשנוחתים במזרח אוקראינה בימים אלה הוא השלג. במבט ראשון מהחלון במטוס, הכול נראה לבן, רגוע ופסטורלי. אבל כמה שניות אחר כך, בלבו של שדה תעופה אזרחי, אפשר לראות את מסוקי ומטוסי הקרב שמחכים על מסלול ההמראה לצד מטוסי הנוסעים. בהמשך, מחסומי צבא ומשוריינים מנקדים את צדי הדרכים. אפילו בשביל מי שבא מישראל, הנוכחות הצבאית נדמית חריגה.

המלחמה באוקראינה משתוללת כבר יותר משנה, ובשבוע האחרון חלה הסלמה נוספת במצב. בצד אחד של המערכה נמצאות מיליציות הנאמנות לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין. נאמני פוטין מנסים להכריז על עצמאות במזרח המדינה ולחבר אותה הלכה למעשה לרוסיה. לוחמי המיליציות טוענים שממשלת אוקראינה מפלה לרעה אזרחים ממוצא רוסי, ולכן אין להם ברירה אלא להיפרד מהמדינה. בצד השני ניצבת ממשלת אוקראינה שמנסה להגן על הריבונות שלה אל מול הדוב הרוסי ולשמור על "שלמות המולדת". באמצע לכודים מאות אלפי אזרחים, שחיים בחרדה ובחוסר ודאות.

מדינת ישראל החליטה, כבר בשלביו המוקדמים של הסכסוך באוקראינה, לשמור על ניטרליות. לא לתמוך באף אחד מהצדדים, ולשמור על יחסים תקינים הן עם רוסיה והן עם אוקראינה. המדיניות הזו גררה ביקורת קשה מצד בעלות בריתה של ישראל במערב, שרואות ברוסיה של פוטין את האיום הגדול ביותר על שלום העולם כיום. אלא שמבחינת אנשי הסוכנות היהודית הפועלים בשטח להוצאת היהודים מאזורי הקרבות, המדיניות הניטרלית יצרה כר נוח לפעילות. שני הצדדים הלוחמים משתפים פעולה עמם ומאפשרים למבצע ההצלה הזה להתרחש באופן חלק.

במחנה הפליטים של הסוכנות שהו בעת ביקורנו כמה עשרות עולים פוטנציאליים. את חלקם פגשנו בשיעור עברית, שבו למדו להגות נכון את המספרים, אחת עד תשע. ולאד, בן 23, עזב את דונייצק רק לפני שבוע. "דונייצק הייתה עיר רגילה לגמרי, אהבתי לחיות שם", הוא סיפר על שגרת החיים בעיר. "אבל מאז שהתחילה המלחמה זה נהפך לבלתי אפשרי. אי-אפשר לצאת מהבית וללכת לחנות בלי לשמוע פיצוצים מעל הראש. יש רחובות שפעם היו יפים ועכשיו נהרסו לגמרי. אף אחד לא יודע מתי זה ייגמר. ככל שהזמן עובר, המצב רק נהיה גרוע יותר".

בניגוד לרוב העולים, ולאד ביקר בעבר בישראל במסגרת תכנית חינוכית לנוער יהודי. הוא אוהב את חוף הים, את האוכל ואת מזג האוויר, אבל מודה שאילולא המלחמה, כנראה שלא היה חושב לעבור באופן קבוע לישראל. שאלנו אותו ואת אמו בלה, שעתידה לעלות יחד איתו, אם הם לא מפחדים לעזוב מדינה אחת במצב מלחמה ולעבור למדינה שבה מתפוצצות רקטות במרכזי אוכלוסין ואנשים נדקרים באוטובוס. "בישראל יש מלחמה, אנחנו יודעים את זה, אבל הממשלה שם דואגת לאזרחים", השיבה בלה. "וחוץ מזה, אנחנו גם יודעים על כיפת ברזל".

כאשר בלה השתמשה בתרגום הרוסי לשמה של מערכת ההגנה מפני רקטות, הופתענו. אבל במהרה התברר לנו ששמה הרוסי של המערכת - "ז'לזניי קופול" - שגור היטב בפי היהודים באוקראינה. כולם כאן שמעו על מערכת הפלאים שמיירטת רקטות באוויר ומונעת מהן לנחות במרכזי הערים. "זה סימן לכך שלממשלה אכפת מחיי האנשים שלה והיא מוכנה להשקיע בזה הרבה כסף. חוץ מזה, כשחייל ישראלי נהרג בקרב, מפרסמים את השם והתמונה שלו בעיתון. כאן פשוט מדווחים בקצרה שנהרג חייל ואפילו לא כותבים את השם שלו", הסביר לנו אחד העולים.

העלייה לישראל ממזרח אוקראינה קפצה במאות אחוזים בשנה האחרונה, אבל לצד יהודים שרוצים להימלט מאזורי הקרבות ולמצוא מקום בטוח, יש גם כאלה שעושים בדיוק את המסלול ההפוך. בעיר הגדולה דנייפרופטרובסק, מרחק שעה נסיעה ממחנה הפליטים, פגשנו את ליאוניד ("השם היהודי שלי הוא אריה לייב"), יהודי שמתנדב בצבא אוקראינה.

לפגישה עמנו, שהתקיימה במרכז היהודי המפואר שבמרכז העיר, הוא בא לבוש במדי צבא, ועם כניסתו לחדר נישק את המזוזה שעל משקוף הדלת. המראה היה מתעתע, כמעט הזוי: מצד אחד המדים המזרח-אירופיים, שמעוררים אסוציאציה לסיפורים על פוגרומים וזוועות, ומצד שני העצירה ליד המזוזה. ההסבר שלו פשוט: "אני יהודי ואזרח אוקראינה. הרוסים תקפו את אוקראינה ופלשו לכאן באלימות. אוקראינה צריכה להגן על עצמה מפני הסיפוח והתוקפנות הזו".

לפני המלחמה, הוא התגורר בדונייצק והתפרנס מטקסטיל. כשצבא אוקראינה הגביר את פעילותו באזור בניסיון להדוף את המיליציות הפרו-רוסיות, הוא מיהר להתנדב. הגישה של ישראל כלפי המלחמה מאכזבת אותו. "בישראל אוהבים את פוטין?", הוא שואל אותנו, ומסביר ש"ישראל צריכה לעזור לאוקראינה. יש לנו ערכים דומים. לא אכפת לכם מדמוקרטיה?". בתשובה לשאלה איך המלחמה תיגמר, ליאוניד ענה תשובה חד-משמעית: "רוסיה תתפרק ואוקראינה תנצח. פוטין מוביל את רוסיה לאסון".

במרכז היהודי בדנייפרופטרובסק פגשנו גם את סווטה, צעירה יהודייה שהתנדבה לטפל בפצועים בחזית ולהעביר מזון ותרופות לאזרחים שנפגעו מהמלחמה. בעברית שלמדה במחנות קיץ של הסוכנות, היא מסבירה: "רציתי לעשות תיקון עולם". באנגלית היא מוסיפה: "אני יהודייה ואני אוקראינית, אבל קודם כל אני בן אדם. אין הרגשה יותר טובה מלעזור. לא שאלתי את האנשים שעזרתי להם אם הם בעד אוקראינה או רוסיה או כל דבר אחר. פשוט רציתי לעשות תיקון עולם".

אחת התופעות המרתקות והמוזרות של המלחמה באוקראינה היא ששני הצדדים משתדלים, לפחות בינתיים, להפגין יחס חיובי כלפי היהודים. בעבר, כל מלחמה במזרח אירופה הובילה בשלב מסוים לפגיעה באוכלוסיה היהודית. הפעם, בניסיון לזכות ללגיטימציה בינלאומית ולסיקור תקשורתי אוהד, שני הצדדים במלחמה מנסים לצייר את הצד שכנגד כפאשיסטי וגזעני, ואת עצמם כמי שלוחמים למען ערכי החירות והדמוקרטיה. במצב כזה ליהודים יש ערך רב לשני הצדדים: הצד הראשון שיואשם באנטישמיות יפסיד באחת את תמיכת הקהילה הבינלאומית והתקשורת.

יש יהודים שתומכים בעמדתו הפרו-אוקראינית של ליאוניד – פגשנו רבים כאלה במהלך ביקורנו בעיר הבירה קייב, שעליו תתפרסם כתבה נפרדת בשבוע הבא – אבל יש גם כאלה שחושבים אחרת. במחנה הפליטים שוחחנו עם בני זוג בשנות השבעים לחייהם, שנאלצו יום בהיר אחד לעזוב את ביתם בדונייצק ולהימלט מההפצצות. על נשיא אוקראינה הנוכחי, פטרו פורושנקו, הם אומרים שהוא "מדבר כמו פאשיסט", ואת הצבא האוקראיני הם מאשימים בכך שהוא "מפציץ את האזרחים של עצמו". הדברים הקשים עוררו מיד ויכוח קולני, שנפסק רק אחרי כמה דקות בהסכמה זועמת לא להסכים.

הדבר היחיד שבכל זאת מסכימים עליו הוא הצורך לחפש חיים טובים יותר במקום אחר. ולאד אומר שהוא אופטימי לגבי המעבר לישראל. "אימא שלי תמיד אמרה לי שישראל היא הבית ההיסטורי שלנו, וכשהתחילה פה המלחמה, היא אמרה לי – הגיע הזמן ללכת לשם. עכשיו זה גם הבית שלנו לעתיד. אני מקווה למצוא שם עבודה טובה ולהקים משפחה, זה הכל, אין לי ציפיות מעבר לזה. אני חושב שישראל תהיה טובה יותר לילדים שלי מאוקראינה".