השעה היא שעת צהריים. אוטובוס מבצעי של לוחמות מג"ב מפלוגת חנית יוצא לדרך. היעד הוא חברון, אחד האזורים הנפיצים שידע הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עוד מימי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין בשנת 1994 במערת המכפלה. רק בשבוע שעבר אירע ניסיון פיגוע באזור, כשנהג פגע בחייל בצומת האר"י ונמלט אל תוך סמטאות העיר. מקרה זה מצטרף אל שורה של ניסיונות פיגועים, דריסות ודקירות בתקופה האחרונה, כשהנפגעים העיקריים הם שוטרי ושוטרות משמר הגבול. עכשיו הן יורדות אל השטח להתנסות בדבר האמיתי, במקום בו חלקן ישרתו בעתיד ויצטרכו לקבל הכרעות הרות גורל.
"מי יכולה להגיד לי מה עברנו עכשיו?" שואל המ"פ דימה עמנואל במהלך הנסיעה. "מחסום, המפקד!" הן עונות. "נכון. עברנו את מחסום תרקומיא, אנחנו בשטחים. מה שאנחנו הולכים לעבור עכשיו זה נוהל נסיעה מבצעית. באיזה מצב אנחנו יכולים להיתקל בשטחים?" "זריקות אבנים, המפקד!".
"מצוין. אנחנו בשטחים אז אף אחת לא נרדמת בטעות, כל אחת סורקת לצד שלה. ואם נתקל במקרה בניסיון לפגיעה ברכבים יהודים שיגיעו לאזור, אתן צריכות להיות מוכנות". ואם צריך, הוא מתדרך, יהיו מעצרים.
הלוחמות מגיעות אל מערת המכפלה והתיירים לא מפסיקים לצלם. בכל זאת, לוחמות חמושות ולבושות מדים מגיעות אל האזור ההיסטורי שמקודש ליהודים ולמוסלמים. מקום תפילה, שמאז הטבח ב-1994 הפך לסמל של מחלוקת בין הצדדים, שאיבדו את האמון ההדדי זה בזה.
כעת הן נדרשות להיכנס לתוך המערה בלי נשק. "אחרי אירוע הטבח הוקמה ועדת שמגר. היא קבעה שהמערה תחולק לשני צדדים, הפרדה מוחלטת בין הצד היהודי לצד מוסלמי, למעט עשרה ימים חריגים בשנה בהם המערה פתוחה ליהודים ולמוסלמים בנפרד", מסביר דימה. עבור רוב הבנות, זוהי הפעם הראשונה שהן נחשפות לסיפורו של ברוך גולדשטיין ולהשלכות שהביאו מעשיו הקשים. את השיעור הקצר הן מקבלות בכניסה אל אולם יצחק בו אירע הטבח.
"זאת הפעם הראשונה שאני כאן, לא הכרתי את המקום", מסבירה שאנה טייב, חיילת בודדה מצרפת. "סיפרו לנו שזה מקום קדוש למוסלמים וליהודים, הסבירו לנו את הסיבה להפרדה ואת האיסור להכניס נשק למקום כדי שאותו אירוע בו הרג גולדשטיין את המתפללים המוסלמים לא יחזור על עצמו". אני שואלת האם סיפרו לה גם על המתיחות בחברון. "עדיין לא, אבל זה ידוע כי יהודים ומוסלמים גרים פה יחד באותם הרחובות. בגלל זה הכוחות שלנו פה, כדי לשמור על הסדר עשרים וארבע שעות ביממה. האחריות של מג"ב היא גדולה".
בניגוד לשאנה, נעמי סרור מכירה את המקום. היא ביקרה בו בקיץ שעבר ובן הדוד שלה לומד בישיבה ומתגורר בעיר. "מרגישים כאן את היהדות שלנו, מרגישים שזה המקום שלנו, אין סיבה לתת את המקום הזה לאנשים אחרים. זה שלנו". היא לא התגייסה כדי לעבור את השירות בקלילות ולהימנע מסכנות. "אני לא מפחדת לשרת פה, עשיתי עלייה כדי לשמור ולהגן על המדינה שלי, גם אם זה אומר שאני צריכה לשים את החיים שלי בסכנה". אני מנסה להקשות עליה ושואלת אם היא שמעה על ההיתקלויות האחרונות שהיו כאן עם מחבלים. הסיפור של נופר מזרחי המ"מ קופץ מיד לראש, "אחת המ"מים שלנו סיפרה על ההתקלות שלה כאן באזור. אפשר לומר שהיא גיבורה, למרות שהיא אמרה לנו שלדעתה כל לוחם היה עושה את אותו הדבר. אני אישית לא יודעת אם הייתי עושה את זה. לא יודעת מה היה עובר לי בראש אם הייתי צריכה להרוג מישהו".
במהלך היום, נופר המ"מ מחליטה להיפרד מהבנות ולחזור לזירת האירוע, לשחזור אירועי אותו לילה. אנחנו מגיעים לעיקול 160, לידו מוצב מחסום. נופר מזהה את המקום, וניכר כי היא חוששת שיזהו אותה. היא מראה לנו את העמדה בזריזות כדי להימנע מהתרסה, אך תחושת הגאווה הגדולה שלה עוד שם.
בינתיים, במערת המכפלה הגיע זמן התפילה והבנות ניגשות להדליק נר. לא בכל יום הן נמצאות במקום שכזה, "כולם מתפללים פה, זה מקום מיוחד למוסלמים וליהודים יחד" מספרת הלוחמת אוראל רותם. "אף פעם לא יצא לי לבקר כאן אבל שמעתי סיפורים שנגעו בי אישית ויש לי הרגשה שאני צריכה להדליק כאן נר. בדרך כלל אני משתדלת להדליק נר רק במקומות של יהודים אך הפעם אדליק גם".
במושבים האחוריים של בית התפילה יושבים זוג עולים חדשים דתיים עם תינוקת שהגיעו מאוקראינה אל מערת המכפלה. האם, אסתר אביגיל, מתלהבת מהלוחמות. "עכשיו ראיתי אותן" היא מספרת, "אני ממש גאה בצבא הישראלי וחושבת שזה הכוח שלנו. לצערי לא הייתי לוחמת כי הלכתי ללמוד במסגרת דתית, אבל אני מאוד מתרגשת. תראי איך הן מתנהגות, איזו אהבת ישראל, פעם ראשונה רואים ומתחבקים, מנשקים, זה משהו מיוחד". אך ההתלהבות דועכת במהרה כאשר אני שואלת האם גם את בתה היא תשלח להיות לוחמת מג"ב, "נראה... בעזרת השם שלא יהיו מלחמות עד שהבת שלי תגדל."
מחוץ לבית התפילה אני משוחחת עם גל לוי, החיילת הבוגרת שהייתה אמורה להשתחרר בעוד חצי שנה, אך ויתרה על הכול למען שירות במג"ב "כולם מודעים למתח בין היהודים לערבים, אין מה לעשות. אנחנו לא מתעלמים מזה. כמה שננסה לשפר את המצב ולהגיד שאנחנו מסתדרים - אנחנו לא מסתדרים. משתדלים להסתדר". לוי משדרת אופטימיות, ואני מפנה אותה לאירועים האחרונים שפוקדים לרוב את שוטרי מג"ב בשטחים, "שמעתי על לוחמי מג"ב שנדקרו. זה עוד יותר מעצים את הקושי לשמור על המקום, להתייחס לכולם בכבוד וברגישות. זה לא פשוט, במיוחד לאחר המקרה שלוחם מג"ב נדקר כשביקש כוס מים". ולמרות זאת היא מכחישה כי האירועים האחרונים מערערים גם אותה. "בטח שזה מערער, כי אז אני שואלת את עצמי מה אני צריכה לעשות אם מחר הוא מבקש ממני מים? מצד אחד אסור לי לפגוע בכבוד שלו, אבל מצד שני האם הוא רוצה לפגוע בי? אלו דילמות קשות שעולות לאורך כל סדרת החינוך שלנו".