טרנסג'נדרים דתיים צריכים להתפייס עם אלוהים

צפו בריאיון עם נורה גרינברג, ראש אגודת הלהט"ב לשעבר

"'כל הכבוד שאתה שם כיפה', הוא אומר לי. עומד מולי בחור, אי אפשר להתבלבל, הוא עבר כבר את כל הניתוחים וקיבל הורמונים, יש לו זקן, קול של גבר והוא אומר לי 'כל הכבוד, לי אין אומץ'. אני שואל אותו למה, והוא אומר לי 'כי זה יערער קונצנזוס'. ואני שואל עכשיו את עצמי, למה לי לוותר על מי שאני בגלל החברה, אם לא עשיתי את זה כלסבית, אם לא עשיתי את זה כטראנס אז למה אני צריך לעשות את זה כדתי. אני בחור לכל דבר, דתי לכל דבר, המצווה אומרת ללכת עם ציצית וכיפה, אז אני אלך עם כיפה וציצית".

ליאם רובין, בן 20, הוא טרנסג'נדר דתי, בן למשפחה דתית ויש לו שבעה אחים. הוא ממש לא הטרנסג'נדר היחיד שמקבל עליו תשובה וחי חיים דתיים. יש עוד כמותו, אך רובם לא מרבים להיחשף. "אותו אדם שניגש אליי ואמר לי כל הכבוד על הכיפה הסביר לי שהוא נורא כעס על אלוהים. בגלל זה עד היום הוא לא בטוח אם הוא יכול לקבל על עצמו תשובה או לא יכול לקבל על עצמו את המצוות, את התפילות, את אורח החיים הדתי. לאט לאט אני מבין שהרבה טרנסג'נדרים מאמינים היו רוצים ללכת עם כיפה אבל הם לא מרגישים בנוח, החברה מכירה אותם ככאלו שהיו בעבר אישה".

גם ליאם כעס על אלוהים. הוא נולד למשפחה דתית, אך עם ההבנה שנולד כגבר בגוף הלא נכון, החליט להתרחק מאלוהים ומהדת. עם השלמת התהליך וההבנה שהוא גבר לכל דבר, גם האמונה חזרה. "יצאתי מהארון שלוש פעמים בחיי, בפעם הראשונה שחזרתי בשאלה, הייתי מאוד קטן, הלכתי נגד אבא שלי, יצאתי נגד המשפחה המסורתית והחלטתי שזה לא מתאים לי, בפעם שנייה יצאתי מהארון כלסבית ופעם שלישית היום כטראנסג'נדר. כשהתחלתי את התהליך של לקיחת ההורמונים הבנתי שאני לא יכול לכעוס על משהו שאני לא מאמין בו", סיפר ליאם במפגש בין להטב"ים לחרדים בבר נוער.

בפעם השנייה נפגשנו במרכז הגאה בגן מאיר. הוא מגיע עם תיק צד וכיפה על שערו הקצוץ, ציציות על מכנסיו הקצרים וסנדלים לרגליו. פני הבייבי פייס וקולו המחוספס משתלבים בטבעיות. הוא בכלל מראשון לציון, אך נראה כמו סטריאוטיפ של מתנחל. בזמן שהצטלם לכתבה על רקע הגן, פונה אליו עובר אורח: "מזל טוב, אתה מתחתן?". רובין צוחק ונהנה מכל רגע. "אתה שם כיפה כדי שיזהו אותך כגבר?", אני מקשה עליו. "בעבר, כשהייתי הולך עם כיפה היו פונים אליי כגבר ואם הייתי מוריד את הכיפה היו פונים אלי כאישה. עכשיו, אחרי הטיפול ההורמונלי, אני יותר נשמע ונראה כמו גבר. יש לי הרבה יותר בטחון. אבל הכיפה היא לא חפץ שבאמצעותו אני אראה כמו גבר".

רובין לא ישכח את הלילה בו הבין שנולד בגוף הלא נכון. גילויים ומחשבות הציפו את ליבו, שאלות שאין עליהן תשובה. בגיל 13 החל להתרחק מהדת. "בתור ילד שלמד בבית ספר דתי האשמתי את אלוהים, כעסתי על אלוהים, זה מה שהוביל את החזרה שלי בשאלה. אני זוכר את הלילה הזה, זה היה לילה שלם שאני מדבר עם אלוהים ושואל אותו, 'למה'? הוא לא ענה לי, אבל המסקנות היו מאוד ברורות". מאז אותו לילה האמונה הלכה ודעכה. מקום של כעס גדול תפס את מקומה. עם השנים נאלץ רובין לוותר על האגו שלו כדי לענות על השאלה מדוע הוא כועס כל כך על אלוהים. "הייתי אפיקורס ואתאיסט בכוונה, הייתי אוכל בשר וגבינה, הייתי בכוונה לא דתי. כשהבנתי שמה שאני צריך לעשות זה לעבור את התהליך של שינוי מאישה לגבר, הכעס פחת מעצמו ואפשר היה להסתכל על הדברים יותר בבהירות. כעסתי פחות ומצאתי את המקום של האמונה באלוהים. זה מקום שמבין שאלוהים אוהב את כולם. אלוהים לא שייך לאף אחד, לא שייך לאף זרם, לא שייך לרבנות".

קראו לו לינוי. בגיל 17 לינוי יצאה בפעם הראשונה עם אישה. "זו הייתה היציאה הראשונה שלי מהארון, היה לי מאוד קשה עם זה. התנגדתי להומואים ולסביות, לא הייתי מוכן להודות שאני אוהב נשים ושאני בעצם טרנסג'נדר. אחרי שנה וחצי אני נכנס להגדרה הלסבית, זה אפשר לי את הנוחות הזאת של להתלבש בצורה גברית, לקצץ את השער ולבלות עם אוכלוסייה שמתנהגת יותר כמוני. זה היה תהליך מאוד ארוך לקבל את עצמי בצורה הזאת, בייחוד בגלל שהייתי בעצמי הומופוב, אבל כורח המציאות הביא אותי להתאהב באישה. לא בחרתי בזה, זה פשוט קרה. אנשים לא מבינים את זה, הם חושבים שאנחנו בוחרים את זה".

אך ליאם לא מצא מנוח. הוא לא היה שלם עם ההגדרה לסבית - הוא ידע שהוא גבר. זה לא היה עניין של נטייה מינית, זה היה עניין של מגדר. "לפני שבעה חודשים מישהי הטיחה בי - 'אתה מאמין באלוהים אבל אתה כועס עליו. אי אפשר לכעוס על משהו שלא קיים בעינייך'. המשפט הזה הכעיס וערער אותי", מסביר רובין. "היא שאלה מתי בעצם עזבתי את הדת. נזכרתי בלילה ההוא בגיל 13 והכל התחבר לי כמו פאזל. אני מבין שהאמנתי באלוהים אבל כל הזמן כעסתי עליו כי הרגשתי גבר בגוף של אישה. ההבנה הזאת בעצם היא נקודת הקצה שממנה אני כבר לא יכול לחזור, אני לא יכול להתחרט. הרגשתי שאני חייב להתחיל את התהליך של מעבר מאישה לגבר". אז מחליט ליאם לגשת לרופא. הוא יצא שוב מהארון וסיפר על כך למשפחתו. לדבריו, הפעם הם הבינו שמדובר במשהו רציני, לא התנסות נעורים חולפת כפי שסברו עד אז. "כשאמרתי להורים שלי שאני יוצא עם בחורה, אז אמרו לי 'זה יעבור לך, זה התנסות של גיל צעיר'. גם ביסודי, כשהייתי מגיע עם ציצית וכיפה, הייתי מחליף בין החצאית לציצית וזולג בנונשלנטיות לבניין של הבנים. העיפו אותי מהבנים, איחרתי לבנות ואז העיפו אותי גם מהבנות. תמיד מצאתי את עצמי רוצה להיות עם הבנים אבל לא מתאפשר לי בבית ספר הדתי, ואני באמצע, אף פעם לא יודע לאן אני שייך. כל היסודי זה היה מן קרב כזה. להיות בצד של הבנים כל הזמן, ואז אבא שלי היה אומר לי שזה יעבור". כיון, הוא מספר, "המשפחה מקבלת את זה יפה. זה קשה, אתה מקבל פתאום ילד חדש".

ליאם הגיע אל קבוצת מעברים. הוא רוצה לפגוש אנשים כמוהו, אנשים שיוכל להתפלל עמם ולחלוק את החיים הדתיים. כשהלך והתוודע לקהילה, הבין שאין קבוצה לטרנסים דתיים. "אני מבין שחייב להיות מענה לטרנסים דתיים, או טרנסים שמרגישים קרבה לדת באיזו דרך. חייבת להיות קבוצה שתוכל לבוא ולומר שזה בסדר, כי הם מרגישים לא בנוח להיות דתיים, זה גם נובע מכעס, אבל זה הרבה נובע מהחברה שלא רק שקשה לה לקבל טרנסים, קשה לה לקבל טרנס דתי". לדברי רובין, רוב הטרנסג'נדרים מרגישים לא בנוח להיות דתיים. "הם מרגישים שהם עושים משהו לא בסדר, הם עשו את כל הניתוחים והם יכנסו לעזרת גברים והם ירגישו שהם עושים משהו לא בסדר, שהם חוטאים, כי ככה זה שהחברה לא מקבלת אותך. עצם זה שאני עושה את השינוי שהופך אותי לטרנס, זה לא הופך אותי למישהו שנולד גבר. אני עדיין טרנס ואשאר טרנס, ומבחינת החברה אין לי מקום בבניינים האורתודוכסים".

עם החזרה אל חיק האלוהים מנסה רובין להבין איך ההלכה מתייחסת אל אדם שמרגיש שנולד בגוף אחר. "יש דעה שאומרת שהאדם הראשון היה גם גבר וגם אישה, ויש את אנדרוגינוס שעל פי המשנה הוא נכתב עם סממנים גברים ונשיים, לא כתוב אם זה תחושתי או פיזי, אנחנו לא יודעים אם אנדרוגינוס הוא אינטרסקס. אנדרוגינוס יכול להשלים מניין, להניח תפילין, הוא חייב בלימוד תורה כמו כל גבר זכר, אני דבק בזה, מעבר להלכות אני מאמין שאלוהים הוא מאוד תחושתי. אם הוא הוליד אותי ככה אז יש לו סיבה טובה, הוא גם מקבל אותי ככה לעומת הרבה אנשים. המשנה נכתבה על ידי אנשים ולא על ידי אלוהים עצמו. לכן זה לא משנה את האמונה שלי באלוהים, זה משנה את האמונה שלי באנשים. עוזר לי קצת לדעת שאם יבוא מישהו קיצוני ויגיד לי כל מיני דברים, אז תהיה לי תשובה לענות לו. בתורה יש המון פרשנויות".

אני מחזירה אותו למפגש בבר נוער ומזכירה שסיפר כי זו הפעם הראשונה שבה הוא הרגיש בנוח לשבת ולדבר עם חרדים על הנושא. "היום זה יותר פשוט לי להיפגש עם חרדים, בגלל איך שאני נראה. זה שונה מהתקופה בה הייתי בבית ספר יסודי, כשהייתי נלחם כדי להגיע לצד השני, נלחם כדי להגיע לבנים. היום אני גבר, זהו. במהלך המפגש הרגשתי שמצד אחד אני מאוד פעיל בקהילה ומצד שני אני מנהל אורח חיים דתי. יש לי משהו משותף גם עם החרדים וגם עם הלהט"ב". באותה פגישה סיפר איך כעס על אלוהים ובתגובה אחד המשתתפים השיב לו בחיוך שגם אלוהים כועס עליו. הוא צחק. "אני לא מרגיש שהוא כועס עליי, שאני באיזה ניסיון שאלוהים מעמיד אותי. אני לא מרגיש שאני באיזה עונש, החברה גורמת לי להרגיש בעונש. אלוהים פשוט הוליד אותי שונה".

(עדכון ראשון: 20:40)