חרדים ולהט"בים שוברים את הקרח: "ככל שנדבר, נפחד פחות"

מאז פשע השנאה במצעד הגאווה בירושלים, שבו נרצחה הנערה שירה בנקי, התכנסו חילונים, חרדים וחברי קהילת הלהט"ב במטרה להכיר את האנשים שאותם הם מכירים רק בתיוגם כ"הומואים" או "חרדים". בשני המפגשים שהתקיימו עד כה ב"ברנוער" בתל אביב, ששם אירע פשעה שנאה נוסף נגד הקהילה ב-2009, עלו גם שאלות מורכבות שהביעו את מערכת היחסים הסבוכה שבין הקהילה הדתית הסגורה לבין החברה הגאה, המבקשת לקבל הכרה.

אל המפגשים מגיעים משתתפים מכל קשת הציבור החרדי, החילוני והלהט"בי – החל בחוזרים בשאלה ועד לטרנסקסואלים דתיים. המשתתפים מהצד החרדי כבר קיבלו תגובות זועמות בתגובה למפגש הראשון שקיימו, ולמרות החשש הם מבינים את החשיבות שבפרסומו וקיומו.

"כל אחד טוען 'אני את הצד השני מכיר, אבל הוא לא מכיר אותי'", הסביר אילן גיאלדור, מנכ"ל עמותת "גשר" לקידום ההבנה בין חלקי העם היהודי והחברה הישראלית. "בתום המפגש הראשון, החרדים אמרו 'הראנו להם מי הם באמת החרדים, שהם תורמים לחברה ולא אלימים'. מנגד, מהקהילה הגאה הראו שלמרות התפיסה החרדית הקלאסית, שמציגה אדם לא סטרייט כסוטה, הדבר אינו נכון", הוסיף.

"אני יזמתי את המפגש הראשון, זה היה אחרי מסע הרצח בירושלים. התהפכתי במיטה עם תחושת מועקה גדולה בלב, חשבתי לעצמי – למה בן אדם הולך לרצוח?", סיפר משה פריגן, בן 31 מבני ברק בפני מכריו החדשים מקהילת הלהט"ב. "שאלתי את עצמי את השאלה הזו במשך חצי לילה, ומצאתי את עצמי עונה עליה – בן אדם רוצח כשהוא עם הגב לקיר. הבנתי שגם לי יש את הפחדים האלו ושאני חייב לעשות איתם משהו, אני חייב לדבר". מנקודה זו, לדברי פריגן, החל להתגלגל רעיון הפגישה בין חרדים ללהט"בים. "ככל שנדבר, נפחד פחות ונשבור את החומות", הסביר פריגן, ממקימי יחידת נצח יהודה בחיל האוויר.

אחרי הפגישה הראשונה, כתב פריגן פוסט בפייסבוק שבו סיפר על המפגש המרגש. לדאבונו, קיתונות הביקורת לא איחרו להגיע. "אחרי שכתבתי על המפגש, קיבלתי הודעות נאצה, זה השפיע על המון אנשים", סיפר פריגן. "מנגד, גם הרבה התקשרו ואמרו 'אל תפרסם שאמרתי את זה, אבל זה יצא יפה מאוד'. זה רגיש, צריך ללכת לאט לאט, אי אפשר לעשות מהפכות עם פטישים".

בין המשתתפים במפגש השני היו ארבעה חרדים וכשהם נכנסו לאולם הם התחבקו עם נציגי קהילת הלהט"ב שאירחו אותם. על כך, הסביר גיאלדור כי "המפגש לא בא לטשטש את המחלוקות בין שני הצדדים. הן יישארו, אך המחיצות יישברו במהלך המפגש ועמן גם הסטיגמות שכל צד סיגל לעצמו במהלך השנים".

"אלו חרדים חברתיים", הסביר גיאלדור. "זו ההגדרה שלי – הם לומדים בישיבות, שייכים למגזר, מתחתנים עם חרדיות. אך מה שמנחה אותם זו המחשבה שחרדים צריכים להיות חלק מהחברה הישראלית". לדבריו, הקבוצה מקבלת גיבוי חלקי בחברה החרדית, מאחר שהיא מנוגדת לקונצנזוס בסביבה שבה אין זה מקובל להיפגש עם חברים מהקהילה הלהט"בים. "הייתי קורא להם החלוצים, הם סופגים לא מעט", הוסיף.

אם בפגישה הראשונה הגיעו המשתתפים החרדים להכות על חטא בפני הקהילה הגאה בעקבות הפיגוע במצעד הגאווה, בפגישה השנייה נדמה היה כי גם המשתתפים הלהט"בים הביעו ביקורת עצמית. "לפני כמה שנים הוחלט להעביר את מצעד הגאווה לאצטדיון סגור בעיר. אני זוכר שרצתי לפייסבוק לכתוב על כך שהכפייה הדתית מכניסה את הקהילה לגדרות", סיפר אביהו, פעיל במרכז הגאה בתל אביב. "במפגש הקודם זה עלה כהערת אגב, שדווקא המחשבה הזו עלתה כפשרה של הבית הפתוח יחד עם נציגים מהחברה החרדית. התובנה הזו הביאה אותי לחשוב ולומר שאני רוצה להתפשר ולהגיע לעמק השווה, להוריד את הקהילה מהעץ הליברלי שלה".

"באופן פרדוקסלי, אני עוסק בנושא הפשרה דווקא בתוך הקהילה", אמר עודד פריד, מנכ"ל האגודה למען הלהט"ב בישראל. "אנו לא בעמדה של מחנכים. אנחנו רוצים ללמוד ולהכיר בדיוק כמו החרדים, ואנחנו רוצים להסביר שזה בסדר לעשות מצעד גאווה במקום סגור כי זה חלק מהפשרה וחלק מהחיים", הוסיף. "העצרת שארגנו בגן מאיר הייתה מאוד קיצונית, היא הגיעה מכאב. הרבה אנשים מאוד כועסים, אבל בטווח הרחוק אנחנו חייבים להיות יותר קשובים ומכילים".

על אף האווירה הנעימה והמקבלת ששררה במפגש, עלו בו גם לא מעט שאלות קשות. "מתי תגיעו להבנה שלא צריך יותר מצעד גאווה?", שאלה פנינה יחזקאל, עו"ד חרדית לענייני משפחה מתל אביב. בין היתר, שאלה יחזקאל את אחד מחברי קהילת הלהט"ב בקבוצה: "למה אני צריכה לדעת שאתה הומו? זה ממש לא מעניין אותי". "למה אני צריך לדעת שאת חרדית?", השיב לה דן סלייפר, פעיל גאה בתא "יש עתיד". יחזקאל הסבירה שניתן לראות מהו שיוכה המגזרי, ועל כך הגיב סלייפר בעוקצנות: "אצלי את לא תראי את זה כי השארתי את הנוצות והתחתונים בבית".

גם סלייפר הפנה שאלות כלפי המשתתפים החרדים, והגדיר עצמו כסמן הליברלי הקיצוני של החבורה הלהט"בית. "מתי יגיע היום שנוכל להגיע ולדבר בפני חרדים בישיבה? ולמה הכתבה הזו לבסוף לא תתפרסם באתר חרדי?", שאל. בתגובה, שמואל פפנהיים, ממקימי המחלקה החרדית בעמותת "גשר", אמר: "גם אם לא פרסמנו את הפגישה הזו בעיתונים החרדיים, אנחנו פרסמנו את זה בעמודי הפייסבוק שלנו וזה עורר שיח מאוד גדול".

בהתייחסו לשאלה מדוע לא יכולים חילונים ולהט"בים להרצות בפני תלמידי ישיבה, השיב פפנהיים: "המחשבה הזו עלתה גם אצלנו כי היינו הולכים לדבר בבתי ספר חילוניים ודתיים, ועלתה השאלה מתי הם גם יבואו לדבר בישיבות. צריך להבין שמדובר בציבור שמרן והחשיפה לא צריכה להיות מטלטלת. הייתי מאוד רוצה שבמקום שבו הילד שלי לומד, גם חילוני וגם הומו יוכלו להגיע ולדבר, אבל זה לא קורה. השאיפה שלי שזה יקרה, אני אעבוד על זה עד שזה יקרה, אני חושב שבצורה הזאת היהדות תהיה בריאה יותר בנפשה".

בקרב הלהט"בים, היו כאלו שניסו לקרב את החרדים להבנת רעיון היציאה מהארון ובמה הצעד המשמעותי, המלווה אותם כל חייהם, כרוך. "אנחנו יוצאים לצעוד כי זה יגרום ללהט"בים אחרים להיות שלמים עם עצמם", הסביר פריד. "שני הציבורים שלא מכירים כיום בקיומם של הומואים ולסביות הם ערבים וחרדים, ולכן חשוב בעיניי להגיע לכלל הציבורים כדי שבחור בקהילה שלכם לא יישב בישיבה וישנא את עצמו על עצם היותו הומו".

במפגש לא זכו כל המשתתפים לספר על עצמם ולהביע את דעתם ואת סיפורם האישי. אך לכל באי המקום היה ברור כי חשוב להביא את המפגשים לידיעת הציבור, לחשוף את חברי הקהילות על מנת שירצו להגיע להכיר, לדבר ולשמוע. בסיום המפגש, הוחלט כי בפעם הבאה יערכו המשתתפים פעילות יחד. "לא עוד דיבורים", אמר משה פריגן, והציע לעלות לירושלים לסיור סליחות. חלק הציעו ללמוד תורה יחד או להכין ארוחה, אך היה ברור לכולם שקירוב הלבבות וההיכרות חייבים להימשך.