התיק נפתח: חיל הים פרסם היום (שני) את הדוח על טביעתה של הצוללת אח"י דקר ב-1968 בים התיכון. מפקד חיל הים אלוף רם רוטברג אמר כי שתי הסברות המובילות לטביעה הן כשל טכני או אובדן שליטה של הצוללת. הוא שלל אפשרות שהיה פיצוץ בתוך הצוללת. המידע וחומרי החקירה הועברו היום במקביל גם למשפחות השכולות של 69 החללים באסון שאירע לפני 47 שנים. הצוללת נמצאה ב-1999 אחרי 31 שנה של היעדרות.
"היה ים סוער באותו לילה של חודש ינואר, ואולי כלי שיט פגע בשנורקל של הצוללת ולאחר מכן חדרו אליה מים, והיא טבעה. עם זאת, שללנו פגיעה של כלי שיט סובייטי", אמר האלוף בתום הפגישה עם המשפחות השכולות בבסיס חיל הים באשדוד. "ניצלנו את המפגש למסור את כל המידע של היעלמות הצוללת ואנשי הצוות".
הסיבה לפרסום כעת היא פנייה של אחת המשפחות השכולות לצבא, בבקשה להוציא לאור את כל המידע שיש ברשות צה"ל בעניין. קמה ועדה בעניין והיא זו שאישרה לפרסם את החומר.
עוד בנושא
היעלמות ה"דקר": פרסומים נדירים מוועדת החקירה
צפו: המשט האחרון של הצוללת דקר והחיפושים אחריה
משפחות שכולות בעקבות הצוללת אח"י דקר
רוטברג הבהיר כי אין כל חדש במידע "אלא הייתה היכולת לאגד את החומר ולהעביר אותו בצורה מסודרת". לדבריו, מדובר בחומר מכל הוועדות השונות שעסקו בחקירת הטביעה בעשרות השנים האחרונות. "החומרים לא מחדשים אבל מעלים שאלות רבות", אמר. "צירפנו את עיקרי הדוחות השונים כולל ועדות של מפקדי חיל הים, והשלמנו תמונה לגבי מה שאנחנו יודעים. המשפחות היו צמאות למידע. הפרסום היה חלק מחובה אישית שלי כמפקד חיל הים".
הצוללת אח"י דקר הייתה צוללת מסדרה T, שנבנתה במספנת הצי הבריטי בדוונפורט ונכנסה לשירות בשנת 1945. במהלך שירותה בצי הבריטי היא שופצה באופן יסודי, הוארך גופה והוכנסו בה שיפורים. הצוללת הייתה בשירות פעיל עד שנת 1965, עת נמכרה לחיל הים הישראלי. לאחר הרכישה היא שוב עברה שיפוץ יסודי במספנת הצי הבריטי, עד שנת 1967. שוב הוכנסו בה שינויים והתאמות לפי אפיון שקבע חיל הים, כדי שהיא תוכל לשאת ולהפעיל לוחמי קומנדו ימי משייטת 13. בנוסף לכך, השיפוץ כלל את מבנה גשר הפיקוד בקדמת הסנפיר, שאותר אחרי הטביעה עם שריטות מוזרות עליו. אחת הסברות היא שהוא נפגע מכלי שיט.
בחיל הים ציינו כי כל העבודות אושרו ונבחנו על ידי הפיקוד הגבוה של הצי הבריטי. מדוחות חיל הים עלה כי השיפוצים ושינוי המבנה הביאו גם לשינוי במדיניות ההפעלה של הצוללת.
הצוללת יצאה לדרכה מנמל פורטסמות' שבאנגליה לעבר ישראל. פקודת ההפלגה של אח"י דקר מפורטסמות' כונתה "דקרון", והתכנית כללה עגינה בגיברלטר, תדלוק והפלגה לחיפה בנתיבים ישירים מצפון למלטה ומדרום לכרתים. עוד נקבע כי הצוללת תעשה את הדרך בצלילה רצופה הן לאימון והן מסיבות ביטחוניות. מדי מספר שעות שלחה הצוללת מברק "ביקורת" כאימות לשלומה. נודע כי מפקד שייטת הצוללות, סגן-אלוף הדר קמחי, ביקש לקצר את משכי הזמן בין המברקים בשעתיים, במידת האפשר.
הצוללת הפליגה לדרכה לישראל ב-9 בינואר 1968 בשעה 13:00 בפיקודו של רב-רסן יעקב רענן, עם אספקה לארבעה שבועות, ללא חימוש. בין אנשי הצוות נכח גם העיתונאי ערן שורר שתיעד את הפלגת הבכורה.
"לא מחפשים אשמים"
בתכנון אמורה הייתה הצוללת להיכנס לחיפה ב-2 בפברואר 1968. מפקד הצוללת ביקש להקדים את ההגעה וב-21 בינואר שלח מברק ובו ביקש להיכנס לנמל ביום ראשון 28 בינואר בשעה 10:00. מפקדת חיל הים אישרה כניסה לא לפני 29 בינואר בשעה 10:00 עקב טקס סיום קורס חובלים שהצוללת נועדה לקחת בו חלק. לפיכך, למפקד הצוללת נותרו 24 שעות "מיותרות". עובדה זו חשובה בצל ההשערות השונות שעלו במהלך השנים על האופן שבו התכוון מפקד הצוללת להעביר את הזמן הפנוי שנותר לו.
הדיווח האחרון של הצוללת דקר התקבל מהצוללת ב-24 בינואר בשעה 06:00 בבוקר מדרום לקצה המזרחי של כרתים. לאחר מכן הועברו שלושה מברקים. דיווח הביקורת הרביעי, שהיה אמור לכלול שם אתר הגעה, לא התקבל. בתחילה לא עלתה דאגה בחיל הים משום ההערכה כי יש קושי בשליחה. לאחר מכן התקבלו שתי תשדורות, שבתחילה חשבו כי הן שייכות לדקר, אך לאחר מכן נשללה אפשרות זו. כתוצאה מכך התעכבו החיפושים ביממה.
עשרה ימים נמשכו החיפושים הנרחבים מהים ומהאוויר, בתנאי מזג אוויר חורפי סוער. ב-4 בפברואר באור אחרון הוחלט על הפסקת החיפושים, והצוללת על צוותה הוכרזה אבודה. ב-9 בפברואר 1969, כשנה וחודש לאחר היעלמות ה"דקר", נמצא בחוף תל אל-קטיפה - בקרבת חאן יונס שברצועת עזה, מצוף הסימון האחורי שהיה מותקן בתא ייעודי בירכתי הצוללת. המצוף נמצא בידי דייג ערבי מקומי כשהוא קבור ומכוסה בחול וכשרק האנטנה בולטת מהקרקע. הדייג חשב שלפניו מוקש ימי ומיהר להודיע לממשל הצבאי.
ועדת הראל, הראשונה מבין כמה ועדות שחקרו את האסון, קבעה כי ישנה הסתברות גבוהה שהמצוף של הצולללת שידר אותות, אך שהם לא נקלטו. הוועדה קבעה אז כי הסבירות שהייתה התנגשות בכלי שיט אחר היא נמוכה ביותר. ועדה נוספת שבחנה את המצוף העריכה כי לא הייתה שום אפשרות סבירה שהמצוף שוחרר בידי אדם, וכי היו ממצאים המצביעים על "שחרור לא רצוני", ולכן נראה שהמצוף התנתק כתוצאה מפגיעה בצוללת. חברי אחת הוועדות חברו למסקנה שהמצוף נשאר מחובר לצוללת בכלובו במשך כשנה.
רק ב-1999, כאמור, אותרו שרידיה בעומק 3 ק"מ בים על נתיבה לחיפה, כמעט 500 ק"מ מהיעד.
בסריקות הראשוניות לא אותרו סימני פגיעה חיצוניים בגוף הצוללת. על פי מצב הצוללת ומכלולה, ומניתוח הממצאים על ידי הצוות המקצועי, עלה כבר במהלך המחקר בים כי בתחילת אירוע, הצוללת הייתה בעומק פריסקופי (קרובה לקו המים - א"ב), ואז פעולה או תקלה טכנית בתהליך או בסגירה גרמה לאובדן שליטה ולצלילה מהירה ולא מבוקרת. לפי ממצאי חיל הים אחרי התאונה, גשר הצוללת שהותקן בשיפוץ היה מנותק מגוף הצוללת ונמצא מונח כ-211 מטרים מאחור הצוללת על הקרקעית.
הצוללת טבעה אטומה ומכאן נזקי הקריסה והשברים שאותרו בגוף הלחץ ובמכלולי הצוללת. "אין מסקנה מוצקה לתהליך ולגורם הכשל", קבע הדוח הסופי. "מהלך טביעת הצוללת היה ארוך והעובדה שנמצאו שחלק משרידי גוף הצוללת בפיזור מעידה על אפשרות של זמן רב לפיזור הגופות". בנוסף, לא נמצאו שרידי גופות בחיפוש במדורי הצוללת הנגישים או בסביבות הצוללת, וחפצים רבים נמצאו על פני הקרקעית - כולל חפצים עתיקים בני אלפי שנים וכולל ציוד מהצוללת הטבועה. "זרמי המים אינם חזקים דיים לכיסוי גופות אך חזקים דיים בכדי לאפשר חמצון, ומאחר וריכוזי החמצן שנמדדו במים גבוהים והטמפרטורה גבוהה יחסית התנאים, לא התאפשר שימור שרידי הגופות".
רוטברג מסר עוד פרטים על התקופה שקדמה לתאונה, ודיבר על כל התהליכים, כולל הפקודה המבצעית, מהרגע שהדקר יצאה לדרכה. "ביום חמישי שלפני היעלמותה של הצוללת, אנשיה ביקשו להקדים את הכניסה לחיפה ב-24 שעות. מפקדת חיל הים ביקשה ממנה להוריד את קצב ההפלגה ולהמתין עוד יום", אמר והוסיף: "אני לא יודע להגיד אלמלא זה מה היה קורה. אני לא מחפש אשמים. אפשר לקחת את הנסיבות לכל כיוון".
בתשובה לשאלה נוספת על הסיבה לאסון אמר: "אובדן שליטה על הצוללת? כניסת מים לצוללת? או התנגשות בכלי שיט? יש כל מיני סברות. היא פגעה בקרקעית באופן שלם. פגעה בקרקעית אבל גם בתורן יש פגיעה".
על הלקחים בעקבות האסון הוסיף כי בחיל אמנם מתרגלים מצבי חירום, פועלים לפי נהלים ועוסקים בשיתוף פעולה עם רשת הצלה בינלאומית, אולם הבהיר: "אין יכולת לפסול לעולם אירועים כמו זה (של הדקר, א"ב)".
