"המדינה שלחה את הבן שלי למכלאה ושכחה ממנו"

"הבן שלי הפך להיות בן ערובה בידי המסגרת בה הוא שוהה. הוא סגור שם כל היום ופשוט נחנק. וכשאני שואלת למה לא הוציאו אותו החוצה, התשובה היא ש'הוא לא רצה'. אני יכולה לצעוק, להילחם אבל בכל רגע נתון יכולים לומר לו 'לך הביתה'. ומה אז? בכל מוסד אחר אומרים 'אין מקום'. הילד שלי במכלאה ואין לי מה לעשות בנדון כשאני תלויה בחסדיהם. המדינה שמה את האנשים במקום הזה ופשוט שכחה מהם".

א' לא מוותרת. זה עשור שוהה בנה בן ה-28 במסגרות רווחה בשל חרדות המובילות להתפרצויות. אלא שבנה לא מוגדר אוטיסט, מפגר או חולה נפש, מה שמעלה קושי גדול הרבה יותר. א' מנסה למצוא לו מקום חלופי אך אחרי שנים של מלחמות היא הבינה שכוחות השוק חזקים יותר. "שנים אני מנסה לחפש לו מקום קרוב יותר לביתנו במרכז הארץ, מכתתת רגליי במסדרונות משרד הרווחה ורק שומעת 'אין מקום'. אז היום הוא במסגרת בה הוא כלוא וסגור בחדר, כשבמקרה הטוב הוא עובר לחדר ליד. כתוצאה מהיעדר טיפול וניהול חיים שגרתיים עד כמה שאפשר - שכוללים גם יציאה החוצה - הוא הפך חרדתי עוד יותר. אני מבינה שהוא זקוק למסגרת אבל לחנוק אותו במקום סגור כל כך כי זה קל יותר לצוות, זה לא ייתכן".

בשל מיעוט המסגרות, חיה א' בצל חשש תמידי שבנה ישולח לביתו. הפחד גורם לה למעט לבקר את בנה ולהימנע מלהכניס גורמים חיצוניים שיספקו חוות דעת על מצבו של בנה. "אין לי שום תחליף והוא נמצא במקום פרטי. כל יום יכולים לומר לו 'לך הביתה'. לכן אני לא יכולה להזדהות או לעשות משהו שלא ימצא חן בעיניהם. הם מקבלים את המקסימום – 9,000 שקל לכל אדם, אך נותנים את המינימום. כדי לשמור על שקט תעשייתי דוחפים להם תרופות בלי סוף. אין שם שום פעילות ואני לא מבינה למה לא יכולים להוציא את האנשים החוצה לאור, במשך תקופה שילמתי מכספי הפרטי כדי שמישהו יוציא את בני החוצה. זה מצב קשה מאוד. באמצעות ההפרטה הם הפכו רחוקים יותר מהעין ואנחנו ההורים יכולים רק לצעוק אבל איש לא מקשיב. אני מנסה לדחוף ובסוף מבינה שאני עומדת מול קיר. אבל אם הפרטתם אז איפה התחרות? אם המקום היה של המדינה היה עם מי לדבר, הייתי פונה לאחראי אבל כאן הם עושים מה שהם רוצים ואני נתונה לחסדי האנשים האלה. כל מילה עלולה לסכן. אני רוצה שהמדינה תחשוב על האנשים האלה, תפתח עוד מקומות שיובילו לתחרות ואז גם לשרות יותר טוב, שלא לדבר על טיפול שאמורים לקבל שם".

תהליך הפרטת שירותי הרווחה בישראל החל בשנות ה-70 אך תפס תאוצה בשנות ה-80. אז נחקק חוק הסיעוד שפתח את השוק לחברות שמעניקות שרותי סיעוד. מלבד גופים פרטיים, נכנסו מאז לתחום הרווחה גם עמותות ומוסדות ללא כוונות רווח. בתחום הרווחה, ההפרטה מוגבלת בהיקפה: הממשלה אחראית על התוויית מדיניות, תקינה, פיקוח ומימון אך השירות עצמו ניתן על ידי גופים חוץ ממשלתיים. בשנות ה-90 התחזקה מגמת ההפרטה וניכר היה כי המדיניות שאפה לצמצום השירותים שניתנים ישירות על ידי המדינה.

עוד בשנת 2000 ידעו להעיד במשרד הרווחה על הבעיות שיצרה ההפרטה. "פגיעה באיכות כוח האדם וכמותו על ידי הורדת רמת השכר, הימנעות מהכשרה והשתלמויות מקצועיות", נכתב במסמך מסכם שחיברו גורמים מקצועיים במשרד ופירטו נזקים שונים בהם, "אי מתן הזדמנות שווה ופגיעה באוכלוסיות עניות ושירות לעשירים שמתבטא למשל בחוק אימוץ הילדים מחו"ל, במסגרתו רשאיות עמותות העוסקות במסירתם של הילדים לגבות סכום של 20 אלף דולר. משפחות רבות אינן יכולות לעמוד בהוצאה כזו". עוד עלה כי ההפרטה מובילה לחוסר נגישות, כשעקב אי כדאיות כלכלית שירותי הסיעוד לדוגמה אינם נגישים לאוכלוסייה כפרית או מרוחקת. כמו כן נוצרת פגיעה בסודיות, ברצף הטיפול והמשכו עקב העברת השירות מספק לספק, בהתאם לקביעת ועדת המכרזים מדי תקופה. כך גם נפגעת יכולת צבירת הידע וניסיון מצטבר.

"רואים הפרטה מתמשכת לאורך שנים של דיור בקהילה ומוסדות לאנשים עם מוגבלות. כל הזמן מדברים על השלב הבא - הפרטת הפיקוח על המסגרות, שזה משהו שבלתי נסבל אפילו לשמוע", אומרת נעמה לרנר, מנהלת המחלקה הקהילתית בארגון "בזכות" - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות. "מדובר בצעד הרסני. עד כה היה לפחות חשש מהמדינה ומהפיקוח, כשגם זה יירד סופית אנחנו חוששים ממה שנראה".

"יש בעייתיות גדולה בגוף מופרט, שזה בעצם יזם פרטי שפותח מסגרת ומסתכל הרבה יותר על הכסף שיקבל. השירותים שייתן הם מינימליים במטרה למקסם את הרווח ויש בעיה בסיסית במניע כזה", אומרת לרנר, "אנו רואים במוסדות אנשים שיכולים לצאת לדיור בקהילה אך המוסדות לא מפעילים שרות כזה בשל העלויות. הם לא ששים ללכת לכיוון הזה אך בגלל שהנושא מתחיל להיות מדובר הם ייאלצו לעשות את זה על מנת להישאר רלוונטיים. כיום, כשיש במוסדות אנשים שיכולים לצאת לדיור בקהילה הם לא אומרים את זה ולא מציינים את זה בדוחות כי הם המעדיפים שישהו אצלם אנשים 'קלים' המצריכים מינימום השקעה ומקבלים תמורתם את המקסימום. הם אפילו מספקים להם עבודה אצלם במטבח, בחלוקת אוכל ואפילו בלקלח אנשים בעלי תפקוד נמוך, שזה רע מאוד מכל בחינה אפשרית וזה תמורת אפס כסף. זה מצב בעייתי מאוד אך זו דרכם".

לצד שירותי הרווחה, נעשו בשנים האחרונות גם ניסיונות להפריט שירותים חברתיים, כגון שירותי הכליאה בישראל. בית הסוהר המפואר "אלה" בנגב עמד במוקד המהלך, עד שבג"ץ הציב גבולות להפרטה וקבע בנובמבר 2009 ששרותי הכליאה בישראל לא יופרטו בשל פגיעה בלתי חוקתית בזכויות אדם לחירות אישית ולכבוד האדם. בפסק הדין, כתבה נשיאת בג"ץ לשעבר השופטת דורית בייניש כי אמנם תיקון החוק נועד לשפר את תנאי הכליאה בישראל אך התכלית העיקרית הינה כלכלית ונובעת מרצון המדינה לחסוך כסף. כך נסתם הגולל על ניסיון המדינה להרחבת ההפרטה.

נושא שמציג את כישלון ההפרטה באופן מובהק הינו הפרטת שירות הבריאות לתלמיד, או בשמו המוכר יותר - אחיות בית ספר. שירותי בריאות לתלמיד נועדו לספק לתלמידי בתי הספר חיסונים, בדיקות, רפואה מונעת וייעוץ וחינוך לבריאות. בין 2007-1997 סופק השירות בכ-3,500 בתי ספר על ידי אחיות משרד הבריאות בשיתוף נותני שירותים, בהם האגודה למען שירותי בריאות הציבור שהינה מלכ"ר שפעל כקבלן כוח אדם.

בשנת 2007 פורסם מכרז לאספקת שירותי בריאות התלמיד לשלוש שנים בו זכתה האגודה במעמד של נותנת שירותים, בניגוד למסגרת פעולתה כקבלן עד לאותו יום. במכרז הבא, ב-2010 זכתה חברת "נטלי" כשתוקף ההסכם עמה שלוש שנים גם כן. אך נתונים שפורסמו ב-2011 על ידי משרד הבריאות העלו כי השירות ניתן בצורה חלקית, כשרבע מתלמידי ישראל לא חוסנו, 37% מתלמידי כיתה א' לא עברו בדיקת ראייה ו-81% לא עברו בדיקת רופא. הממצאים הקשים הובילו לדיון בנושא בוועדת העבודה, הבריאות והרווחה, במהלכו הודה מנכ"ל המשרד דאז רוני גמזו כי על המדינה לספק את השירות בעצמה. עוד טען גמזו כי בשל אי אישור 300 תקנים על ידי משרד האוצר הוא נאלץ לאשר את המשך ההתקשרות עם חברת "נטלי" תחת פיקוח המשרד. פשרות שונות שהושגו בהמשך פיצלו את האחריות לאספקת השירות בין המדינה שהייתה אחראית לאשקלון ולמחוז הדרום ולשתי חברות פרטיות. נתונים שפרסם משרד הבריאות העידו על שיפור הכיסוי החיסוני באזורים תחת אחריותו מאז הפיצול וכן כי היחס אחיות-תלמידים עמד על 1:2,800 ואילו באזורים בהם השירות היה בידי חברות, הוא עמד על 1:5,000.

בהמשך כינסה שרת הבריאות דאז יעל גרמן צוות משותף למשרד הבריאות והסתדרות האחיות במטרה למצוא פתרון להעסקת אחיות שייאלצו לעבור מחברה לחברה ובכלל זה אפשרות להחזרת העסקת האחיות לידי המדינה. דוח הוועדה שהוגדר דוח פנימי אך פורסם באוגוסט 2013 המליץ באופן חד משמעי על החזרת שירותי הבריאות לתלמיד לידי משרד הבריאות.

ביולי 2015 חתמו ההסתדרות ומשרד האוצר על הסכם לקליטת עובדי קבלן לשירות המדינה. ההסכם כולל את אחיות בריאות התלמיד שייקלטו בהעסקה ישירה בשרות המדינה במהלך 2016, מה שסתם את הגולל על ניסיון הפרטה זה.

גם עשרות שנים אחרי תחילת הליך ההפרטה, "יש מעט מאוד מחקר אמפירי שבוחן איזו תיאוריה יותר נכונה ואיפה", אומר ד"ר רונן מנדלקרן, עמית מחקר במרכז חזן לצדק חברתי במכון ון ליר. "בימיו של יצחק הרצוג כשר הרווחה ערך המשרד באמצעות מכון ברוקדייל מחקר משווה בעקבות ניסיונות ההפרטה של תשעה מעונות ממשלתיים בתחום המוגבלות השכלית-התפתחותית, אז נמצאה עדיפות מסוימת למעונות פרטיים. אך מנגד, עבודת מאסטר שפורסמה באותה תקופה מצאה עדיפות דווקא למעונות הממשלתיים. ועדיין, כיום יש מעט מאוד נתונים שאפשר להעריך לפיהם באופן רציני את הנושא הזה ולבחון האם היה שיפור לאורך זמן".

בעיה נוספת הינה היעדרה של תחרות. "הרבה מן המרכיבים שבאופן תיאורטי אמורים להפוך את מיקור החוץ של שירותי הרווחה ליעילים - כמו תחרות - מתקיימים באופן מוגבל בלבד בפועל", קובע מנדלקרן. "דוגמה בולטת היא ועד של המעונות הפרטיים שלא מאפשר למשרד הרווחה לעשות כל מה שהוא רוצה. בנוסף מתקיימת הארכה 'אינסופית' של החוזים. מחד זה מונע תחלופה גבוהה, אך מאידך, זה מקטין את הלחץ התחרותי על המפעילים ומכאן את הצורך להקפיד על טיב השירות".

לטענת לרנר הפתרון הוא אחד: "נשארו תשעה מוסדות ממשלתיים לטיפול בבעלי מוגבלויות שהם לא טובים, אבל לא בגלל מניעים ציניים כלכליים כמו במוסדות פרטיים. אנחנו לא בעד אלו ולא בעד אלו", אומרת לרנר. "צריך להיות גוף אחד אליו יופנו אנשים הזכאים לשרותים והם יופנו למספר חברות שיתחרו ביניהן בתחרות חופשית על מתן השרות. היום אדם מופנה למקום אחד והמשפחות מוחזקות בנות ערובה בידי מוסד פרטי. אנחנו לא טוענים נגד ההפרטה, אלא אומרים למדינה שאם בחרה להפריט, שתעשה זאת במשורה, בשילוב שרות הוגן לאנשים ופיקוח מאסיבי. כיום מודיעים מראש מתי יש פיקוח. אז הפיקוח הוא לא ממש פיקוח".

למועצה לשלום הילד יש הכרות נרחבת עם מוסדות לטיפול בילדים. שם מאמינים כי יש בהפרטה צדדים שניתן לחיות עימם ואחרים שאסור שיעברו. "ניתן להשלים עם מוסד שלא עושה את הכביסה במקום והוציא את השירות למיקור חוץ. כשהשירותים טכניים, אין סיבה שלא להפריט. הבעיה מתחילה כשמדובר על הפרטת דברים מהותיים", אומר ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד. "במצב כזה אין מחויבות להמשך קיומה של מסגרת שירות כשיום אחד יכול לקום מנהל שנוכח לדעת שהשירות לא משתלם כי ההוצאות גדולות ואז המקום נסגר ביוזמתו או מפסיק לתפקד, כפי שקרה עם שלושה מוסדות ב-18 החודשים האחרונים. הילדים עוברים חוויה קשה וגם אם מוצאים שיבוץ, הסתגלות מחדש היא קטסטרופה.

"חסידי הפרטה אומרים שהמדינה לא מתנערת מאחריותה אלא רק משנה תפקיד לרגולטור", מסכם קדמן. "מניסיוני ארוך השנים אני יודע לומר שמדינת ישראל איננה יודעת מבנית להיות רגולטור. רגולטור אמיתי, שיעמוד על רגליים אחוריות כדי לתקן כשלים לא יחזיק מעמד חמש דקות. על חלק מאיימים שאם יעשו צרות, בעלי העסק יסגרו את המקום והמשרד יאלץ להתמודד עם הילדים. רגולציה זו מילה יפה אבל ברוב המקרים לא עובד".

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "אין שחר לטענתה של הגברת לרנר כי בעלי מוסדות משאירים בחסותם רק אנשים עם מוגבלות קלה. האגף לטיפול באדם עם מוגבלות שכלית-התפתחותית במשרד הרווחה ערך בשלוש השנים האחרונות אבחון חוזר לכל האוכלוסיה ואותרו כאלף איש אשר יכולים לצאת להוסטלים ומגורים בקהילה וזאת במסגרת מדיניות המשרד 'עם הפנים לקהילה'".

"לעניין הטענות שעולות מדבריו של ד"ר יצחק קדמן - במהלך השנים, משרד הרווחה הוא זה אשר הגדיר סטנדרטים ומדיניות ברורים להפעלה ולרישוי של מסגרות וכולם צריכים לעמוד בהן. מוסדותיו של שירות ילד ונוער במשרד הרווחה מאז ומעולם הופעלו באמצעות עמותות. המוסדות בחלקם קמו עוד לפני קום המדינה וחלקם פועלים כ – 90 שנים ואף יותר.
ארגונים כמו ויצ"ו, משען, אהבה, שבתי לוי וכדומה קלטו ילדים שהגיעו לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה.לכן, בשונה ממסגרות אחרות, זה היה המסלול מאז ומעולם".

"גם כשנכנסו ארגונים ועמותות חדשות לתחום הם פעלו ופועלים על פי אידיאולוגיה מקצועית ומדיניות המוכתבות על ידי משרד הרווחה. עוד נוסיף כי בחסות הנוער של משרד הרווחה יש שמונה מעונות נעולים בהפעלה ממשלתית ישירה שמנהליהם עובדי מדינה של משרד הרווחה. יתר המעונות שאינם בהפעלה ממשלתית מופעלים על ידי עמותות ציבוריות שאינן למטרות רווח. עם זאת- כל המעונות מפוקחים באופן מלא על ידי המדינה כל הנערות והנערים מושמים באמצעות הפיקוח של משרד הרווחה והם בצווי בית משפט לנוער".