רופאי בית החולים "ברזילי" באשקלון פנו ביום ראשון למנהלם, ד"ר חזי לוי, בבקשה שלא יסכים להחיל במוסד הרפואי את חוק ההזנה בכפייה שעבר בכנסת בשבוע שעבר על האסיר הביטחוני שובת הרעב מוחמד עלאן. בהסתדרות הרפואית הודיעו מראש כי לא יישמו את החוק, משום שמבחינתם מדובר בעינויים, ועל רופאים להימנע ממהלך שכזה.
ד"ר לאוניד אידלמן, יו"ר הסתדרות הרפואית, אף הודיע כי ההסתדרות תעתור לבג"ץ בבקשה לאסור הזנה בכפייה באופן מידי ובכך לעצור את העברת העציר המנהלי מסורוקה לברזילי. לדרישת "יש עתיד", נקבע בחוק שתתאפשר הזנה בכפייה רק כאשר האסיר נמצא בסכנת חיים. בנוסף, רופאים לא יחויבו לבצע את ההליך בניגוד לרצונם, והאסירים יוכלו להתנגד להליך בפני שופט.
בתהליך ההזנה בכפיה שובת הרעב מוחזק בכוח או נכפת לכיסא, כשראשו מקובע. צינורית הזנה מפלסטיק מוחדרת דרך אפו לוושט ומשם לקיבה. נוזל סמיך, דמוי דייסה, מועבר בצינורית להזנתו. ישנן לא מעט סכנות: קרעים בקנה הנשימה, פצעים באף או בגרון ואפילו טעות אנוש שמובילה להחדרת הצינורית לריאות במקום לקיבה, מה שעלול לגרום לחנק ומוות. הסכנות הללו מחמירות כשהחולה מתנגד בכוח להליך. בנוסף, יש להזין את המטופל שלוש פעמים ביום ולכן למעשה הוא נשאר אזוק למיטתו. שיטות אחרות כגון הזנה תוך ורידית או הזנה באמצעות צינורית המקובעת לקיבה מסוכנת אף יותר בשל התנגדות החולה. אם יצליח לתלוש את הצינורית הוא עלול לגרום לפציעה קשה ולזיהום חריף.
ד"ר אידלמן טוען שהזנה בכפייה היא עינוי ולפיכך, אסור לרופא לקחת בה חלק, ואין זה משנה אם היא מתרחשת בבית סוהר או בבית חולים. "עינויים הם עינויים", הוא פוסק, "ואסור לרופאים לעשות את זה. במקרה הזה, האתיקה הרפואית גוברת על החוק".
מאידך, סגן שר הבריאות יעקב ליצמן טוען שאידלמן חצה קו אדום וכי קריאה פומבית לא לציית לחוק מהווה פגיעה אנושה בשלטון החוק בישראל. "זו בושה וחרפה שאדם בתפקיד ציבורי מכובד ובעל השפעה ניכרת על מערכת הבריאות קורא להפרת החוק", אמר ליצמן. "בניגוד לעמדתו של אידלמן, אני חושב שמערכת בריאות צודקת ושוויונית דורשת שמירה על החוק, תוך הקפדה על ערכי מוסר וצדק".
הזנה בכפייה נדירה במערכת הרפואית ומבוצעת בעיקר במקרים קיצוניים של חולות אנורקסיה כמוצא אחרון - ובאישור ועדת האתיקה של בית החולים. בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל הזינו בכפיה חולת אנורקסיה נרבוזה אחת בעשור האחרון, בשל מצב קריטי רפואי נושק למוות, בהסכמת משפחתה ובאישור בית משפט. ועדת השרים לחקיקה אישרה בפברואר 2012 את הצעת החוק המתירה אשפוז כפוי לחולות אנורקסיה, אותה יזמה ח"כ רחל אדטו. על פי ההצעה ניתן לאשפז בכפייה חולים וחולות אשר קיימת סכנה מוחשית ומידית לחייהם.
ואני העני ממעש, מרגיש לראשונה בחיי כי קטונתי מלנקוט עמדה דעתנית, ברורה וחד משמעית. "החכם בעת ההיא יידום" - פוליטיקה ורפואה לא נועדו ללכת יחדיו. כאח שכול, אני מוכן לעשות הכל למען שלום בר קיימא. אני שואף לדו קיום ולהפסקת שפיכות הדמים בשני הצדדים בכל מאודי. כרופא המטפל במטופליו כמו שהיה רוצה שיטפלו בילדיו, הייתי רוצה שיזינו את ילדי בכפיה אם הדבר ייתן להם חיים, כי ממוות לא חוזרים. אבל זוהי כמובן עמדתי האישית.
אני משנן את שבועת הרופא העברי, שנכתבה בסיום המחזור הראשון של בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית. "ושמרתם עד מאוד חיי אדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים. ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם זר אם נכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד. והשכלתם להבין לנפש החולה ולשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש. אל תמהרו להוציא משפט ושקלתם את עצתכם במאזני החכמה הצרופה בכור הניסיון".
"קודם בא האוכל, אז בא המוסר"
השבוע צפיתי עם רעיתי בהצגה המופלאה "אופרה בגרוש" של ברכט בתיאטרון הקאמרי. על המסך נכתב:
"אתם שמחנכים לערכים כאן ונגד פשע ודרכים טמאות, תנו אוכל קודם, זה מה שצריכים כאן! זה הבסיס ולא הסיסמאות.
אתם גאים בטוב ליבכם ובשומן, בשכל רק דבר אחד יחסר: אפילו אם תתפלספו אין קץ הזמן, קודם בא האוכל, אז בא המוסר
איך בן אדם חי טוב, אם את רעהו תקף, עינה, קרע, טרף וזלל?
אדם חי טוב בתנאי אחד וזהו : אם רק ישכח שהוא אדם בכלל.
רשמו ברור: זה כך, ואין ברירה.
אדם חי טוב אם הוא עושה רק רע!...."