צפו בריאיון עם עו"ד דן חי, מומחה לפרטיות
הן הפכו כה שכיחות עד שכבר איננו מבחינים בהן ברחוב. השלב הטבעי הבא היה כנראה בלתי נמנע: הכנסת המצלמות לביתנו. בין אם מדובר במצלמות אינטרנט, שכבר מזמן אינן רק נחלת המחשב הביתי, או במצלמות שהורים מציבים כדי לוודא שהכל בסדר עם התינוק, או עם סבתא, ששוהה עם עובדת זרה.
"הצבתי את המצלמה לפני שנה וזה ממכר מאוד. בהתחלה מסתכלים בצילומים כל הזמן, באמצעות המחשב או הנייד. לפעמים גם האמצע היום אני מגניבה מבט בסלולרי", מספרת תקווה, תושבת פתח תקווה שהתקינה מצלמות בבית אמה, המטופלת על ידי עובדת זרה. "עם הזמן, חשיבות העניין פוחתת אבל לא המטרה שלשמה התקנו את המצלמות: דאגה לאמא ורצון לוודא שמי שמטפל בה נותן לה יחס ראוי. בהתחלה זה עושה לך את זה - לראות, לשמוע ולדעת שאמא בסדר. אך עם הזמן ובשל העובדה שאני עובדת ועסוקה מאוד, זה הולך ודועך. היום אני מביטה בצילומים רק אם אני שומעת על מצב חריג. למשל כשאחותי מספרת לי שאמא הייתה עייפה במיוחד".
אך גם כיום, בתום שנה של תיעוד מצולם ממנו עולה כי הכל כשורה, תקווה לא שוקלת להסיר את המצלמות. "הצבנו אותן בשביל השקט שלנו. שנדע מי בא ומי יוצא. ואם אני שומעת טונים מיוחדים אני מיד יודעת מה קורה. הידיעה שאני שומעת כל דבר ואם צריך מיד מגיעה מקנה ביטחון גם לאמא וגם לי. חכם שיש אפשרות כזו לעקוב אחר המתרחש ואני חושבת שזה משמש דוגמה לילדים איך לדאוג למשפחה".
גם א', אב לתינוקת בת חצי שנה, בחר להציב מצלמות. לאחר חיפוש בן מספר שבועות בעירם ראשון לציון, ההורים פגשו מטפלת והחליטו להעסיקה. תחושת בטן לא נתנה לא' מנוח. "אמרתי לאשתי שאני מתכוון להתקין מצלמה בבית כדי לוודא שהכל בסדר", נזכר א'. "היא ישר חשבה שאני פרנואיד, אבל זה לא הניא אותי. הלכתי לחנות לאביזרי צילום כדי לקנות מצלמה. המוכר הסביר לי שנושא הצילום פרוץ לחלוטין ונתון לפרשנות. לדבריו, הקלטת קול אינה חוקית ולכן לא אוכל לשמוע בכי, צעקות, קללות. החלטתי בכל זאת לצלם עד שאגבש את האמון הנדרש".
במשך חודש תיעד א' את ההתרחשות בביתו כשהכל נראה היה תקין. "אשתי דחקה בי להפסיק אבל משהו לא הרגיש לי נכון. התשובות של המטפלת תמיד שידרו 'הכל בסדר' והילדה לא בוכה איתה בכלל - שזה תמוה - בהתחשב בזה שמדובר בתינוקת בת חצי שנה. באחד הימים אשתי התקשרה בוכה וסיפרה שראתה את החומרים וראתה שהילדה בוכה והמטפלת מתעלמת ומנסה לנמנם על הספה. בהמשך התקרבה לבת שלנו וצרחה עליה 'מה את בוכה כל הזמן? את בכיינית!' ולא עשתה דבר על מנת לעזור לה או לנחם על מנת להפסיק את הבכי".
בנקודה זו החליט הזוג שהמטפלת לא תמשיך לעבודה אצלו. "יום למחרת הודעתי לה כי אנו מעדיפים שלא להמשיך בטענה שאין כימיה", מעיד א'. "באותו רגע זכיתי למטר קללות ואיומים, אבל לפחות ידעתי שלתחושת הבטן היה בסיס. מה שהמשיך להטריד אותי אחרי הסיפור הזה היה איך ייתכן שעברתי על החוק במשהו שאמור להיות כל כך ברור. זו דוגמא למצב בו אנשים נורמטיביים מעדיפים לקחת את החוק לידיים כי ביטחון המשפחה שלך מעל הכל", אומר א' שהוביל לגיבוש הצעת החוק שתאפשר הצבת חוק למטפלים בחסרי ישע.
"כיום אין הסדרה ישירה של נושא מצלמות הרשת בבית", מסביר עו"ד דן חי, העוסק בתחום הגנת הפרטיות. "קיים איסור גורף לצלם אנשים במרחב הפרטי, כשלצורך העניין צילום מטפלת בבית בו היא עובדת, על אף שאינו ביתה, מהווה עבירה על החוק - אם אני מצלם אותה ללא ידיעתה. עם זאת, אם יש חשד להתנהגות אלימה מצדה אז עומדות הגנות בחוק שכן אז ניתן יהיה לומר כי אדם עשה משהו אסור אך הייתה לו סיבה טובה. השאלה היא האם קיימות אינדיקציות. טיעון של 'רציתי להיות רגוע' אינו מאפשר צילום ללא הסכמתו של אדם".
הצעת חוק חדשה שביקש להעביר ח"כ חיליק בר (המחנה הציוני), באוקטובר ביקשה להסדיר את הנושא בחקיקה ולאפשר צילום והקלטה של מטפלים בחסרי ישע, במטרה לחשוף התעללויות תוך איזון בין דאגת משפחתו של מטופל לבין פרטיותו של עובד. כיום מתיר החוק להקליט שיחה אך ורק כשהמקליט הינו צד לשיחה. על פי הצעת החוק תותר האזנת סתר של אחראים לחסרי ישע. כמו כן, קובעת הצעת החוק כי תותר התקנה ושימוש בציוד צילום בחלל בו מתבצע הטיפול כל עוד הצופה בחומרים הינו האחראי על חסר הישע ותימסר הודעה על כך לעובד במטרה למנוע פגיעה בזכותו לפרטיות. במידה שמדובר בעובד קיים ומעוניינים לצלמו - זכותו לסרב ואז דינו כמפוטר והוא יהיה זכאי לפיצויים כדין. הצעת החוק ירדה מסדר היום. בחודש שעבר היא הייתה אמרוה לעלות לדיון אך נדחתה למועד אחר.
א' היה מודע למצב, אך בחר ביודעין לקחת את החוק לידיו, ונקודה זו מוכחת בעיניו. "לאחרונה שמעתי ברדיו אב שסיפר על מטפלת שהכתה את ילדיו, דבר שגילה באמצעות התקנת מצלמות באופן פיראטי בבית. הזדהיתי עם כל מילה", מתאר א', "אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי ואני חושב שאישור הצעת החוק קריטי. אני ורבים אחרים אנשים נורמטיביים והופכים למפרי חוק, כשבסוגיות מעין אלה היה ברור לי שהייתי צריך לדחוק את החוק הצידה, ללא צל של ספק".
"טכנולוגיה החליפה את היחס האנושי"
"לא נתקלתי במצלמות בעבודה אבל שמעתי על אנשים שעושים את זה. באופן אישי, אולי הייתי מופתעת אבל לא הייתה לי בעיה אם משפחה בה הייתי עובדת הייתה מציבה מצלמות", אומרת יהודית, מטפלת בילדים מזה 18 שנה בגדרה. "אין לי שום סיבה לחשוש כשאני עובדת במלוא הכנות, הכיף והאהבה שאני נותנת. זה אקט מפתיע כשאדם מפקיד בידיי את הטיפול בילדו אך לא סומך עלי. אצלי אולי היו רואים כמות חריגה של נשיקות וחיבוקים", היא אומרת בחיוך. אבל ממש לא הייתי נרתעת מהורים כאלה, למטפלת שיודעת שהיא בסדר לא אמורה להיות בעיה עם זה".
"לאור המצב היום, עם הסיפורים ששומעים, אני יכולה להבין הורים שחוששים", מוסיפה יהודית. "לא לכולם יש סבלנות ויש גבול גם לסבלנות. לא פעם אני רואה או שומעת על מטפלות שנוזפות בילדים בוכים. ילד לא בוכה סתם ואם הוא בוכה יש סיבה - אולי הוא רעב, אולי צמא או עייף ולפעמים הוא פשוט צריך חיבוק. ילדים לא בוכים בלי סיבה".
"השאלה היא מה מנחה אותנו ומה אנחנו רוצים להשיג", אומרת שירלי רם-עמית, מדריכת הורים במכון אדלר. "בתפיסת העולם האדלריאנית מדברים על כבוד האדם ועל אמון. לכן אני לא רואה סיטואציה שמצדיקה מצלמות ריגול אחרי מטפלות או אחר הילדים שלנו - זה משדר מסר של 'אנחנו לא סומכים עליכם שתעשו מה שאתם אמורים לעשות ולכן נשב ונשגיח'. זה בעצם לגדל ילדים באווירה של חשדנות, שלא לומר פרנויה, כשאנחנו מחכים שיקרה הדבר הנורא שמצפים לו. הרי אחרת אין כל הצדקה להתקין מצלמות. מבחינה הורית זה הכי חמור כי זה מעביר מסר קשה לילדים: 'אני מגדל אותך בעולם שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד".
רם-עמית מבחינה בין שני מצבים: כשאדם יודע שיש מצלמה במקום עבודתו או שאינו יודע. "עם זאת, גם במקרה הראשון וגם במקרה השני מדובר על פגיעה קשה ביחסי אמון, כשבמצב השני הייתי מגדירה זאת כ'אין יחסים'. מהלך של ריגול אחרי אדם לא מגיע ממקום מכבד וכל אדם לא היה מוכן להיות בסיטואציה בה מישהו צופה בו".
"אם אנשים חוששים שמטפלת עושה משהו נורא לילד, והיו דברים מעולם, אבל יוצאים לעבודה ומשאירים את הילד עמה כשהם חושבים שהיא פוגעת בו, אז כבר יש בעיה", אומרת רם-עמית, "אם יש לי את חשד כזה, לא אפתור את זה באמצעות מצלמות, אלא עם עימות ישיר. או שאחליט לא לקחת את הסיכון ולא אעסיק אדם שאין לי בו אמון. זה לגיטימי".
"גם אנחנו כהורים לפעמים עושים את זה - אומרים לילד 'תפסיק לבכות' ולא קמים מהספה. אך כשאנו מציבים מצלמה ומצפים לקטסטרופה אנחנו נמצא את הקטסטרופה, ואם לא נמצא אז ניקח משהו נורמטיבי ונהפוך אותו לקטסטרופה כי צריכים להצדיק את המהלך. מאוד הייתי רוצה שילדיי יגדלו בעולם שבו ניתן לחשוב שרוב בני האדם טובים וניתן לסמוך עליהם, ואם יש בעיה אפשר לדבר עליה ולא לצפות שמצלמות יצילו אותך. המסר שיעבור הוא שאמא לא סומכת עליי, לא סומכת על הגננת, היא שומרת מרחוק ועינה תמיד פקוחה".
במקום בו טכנולוגיה מחליפה תקשורת בין-אישית זה גם לא נכון וגם לא יעיל - ולפעמים אפילו מזיק", אומר ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד. "בבריטניה יש שבב שמחברים לתיק של הילד, שמאפשר להורים לעקוב אחר הילד בכל מקום. אז הכוונות תמיד טובות אבל אני תמיד תוהה אם זה לא בא להחליף דיבור ישיר על בטיחות ברשת. היום מדברים במונחים של 'תכנסו לחדר של הילד, למחשב, לסמארטפון של הילד'. אף פעם לא אומרים 'תכנסו ללב של הילד'. אולי זו סיסמה אבל היא משקפת מצב בו טכנולוגיה החליפה את היחס האנושי, את הדיבור הישיר של הורים עם ילדים. היום הגישה היא 'אני לא צריך להיות להיות נוכח בחייו של הילד כי יש מצלמה שעושה את העבודה בשבילי והיא ודאגת להיות נוכחת".
וישנה נקודה חשובה נוספת. "אנשים שמים מצלמות רשת ולא תמיד מבינים שמדובר בענף פרוץ", אומר עו"ד חי. צד שלישי כמו פדופיל או גנב יכול לפרוץ למצלמה ולהורית תמונות או לתכנן תכנונים. היום, כשהכל מחובר לרשת, כל האקר יכול ליירט את הצילומים. וכן, זה יכול לחזור אליך כבומרנג. כשאדם מצלם ואחר כך מגלה דברים שלא בהכרח רצה לגלות".