"רוצה להגיע למרתון": צעירה שאיבדה את רגלה בדרך להגשים חלום

נויה זפרני נאלצה לקטוע את רגלה לאחר ששבר שנגרם לה מנפילה במהלך שירותה הצבאי גרם לה כאב כרוני שמנע ממנה פעולות בסיסיות. כעת, שמונה שנים אחרי הפציעה, היא כבר חזרה להחליק על רולרבליידס ולגלוש. "מתברר שאפשר לחזור לחיים"

"אין היום דבר שאני לא יכולה לעשות". נויה זפרני (צילום: ראובן קסטרו)

"יש חיים אחרי קטיעה, זה לא סוף העולם", כך אומרת היום נויה זפרני, נכת צה"ל בת 27, שמונה שנים לאחר הפציעה שגרמה לה לאבד את רגלה. אחרי שיקום לא פשוט, זפרני מסרבת לוותר על הספורט, שהיה חלק משמעותי מחייה, וגם היום היא ממשיכה להתאמן להגשמת חלומה – ריצת מרתון. "אין היום דבר שאני לא יכולה לעשות".

מאז ומעולם הייתה זפרני אדם ספורטיבי, והתמקדה בעיקר בריצה ובהחלקה על רולרבליידס. ב-2006 היא התגייסה לצה"ל ושירתה כמש"קית ת"ש בבסיס תל השומר. כעבור שנה היא נפלה במהלך ריצה ושברה את רגלה. עם חלוף הזמן, כשהכאבים סירבו להיפסק, היא הבינה שכנראה לא מדובר בשבר שגרתי. "לאחר שנה של כאבים קשים, שבמהלכה הרגל הייתה נפוחה עד כדי כך שאי אפשר היה לגעת בה, וכל דבר הכי קטן כמו קצת רוח מהמזגן היה יוצר כאבים בלתי-נסבלים, אובחן שאני סובלת מתסמונת CRPS (תסמונת כאב אזורי מורכב, הגורמת לכאב כרוני בגפיים – דו"פ), שנגרמה כתוצאה מפגיעה בעצב במהלך הנפילה, והיא הגורמת לכאבים ולהתעוותות הרגל".

בשל מצבה זפרני לא הייתה מסוגלת לדרוך על הרגל, ולצד שימוש בקביים באופן קבוע היא נאלצה לצרוך משככי כאבים רבים וקנאביס רפואי על מנת לתפקד. שנתיים אחרי הנפילה עלתה לראשונה בשיחה עם רופאיה האפשרות לקטוע את הרגל. "באותו יום הגעתי עם אבא שלי לרופא והוא אמר לנו 'זה לא יעבור, ויש אופציה של קטיעה'. ברגע ששמענו את זה פשוט קמנו והלכנו", היא שחזרה. "זו כלל לא הייתה אפשרות מבחינתנו, וכל מה שעבר לי בראש היה 'מי אתה שתדבר על זה? מי חושב על קטיעה? זה רק שבר שהסתבך קצת, אבל לא צריך ללכת לאקסטרים ולדבר על קטיעה'".

עוד בוואלה! NEWS

הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

בשיתוף בית בלב
לכתבה המלאה

"לקחת כוס וצלחת מהמטבח היה בלתי-אפשרי"

כך המשיכה זפרני להתנהל במשך שנה נוספת, שבה הדברים הבסיסיים ביותר היו אתגר עבורה. "זה היה מצב שבו לקחת כוס וצלחת מהמטבח זה בלתי-אפשרי. כאילו אין לך ידיים", סיפרה. "אפילו לשטוף את הרגל היה בלתי-אפשרי, היא נראתה רע מאוד". עם זאת, הדבר לא מנע מזפרני להמשיך בחייה ככל הניתן ולהתחיל בלימודי משפטים בתמיכת משרד הביטחון ועובדת שיקום שליוותה אותה לאורך כל התהליך.

שנה לאחר מכן, ארבע שנים וחצי לאחר הנפילה, העלו הרופאים שוב את נושא קטיעת הרגל, אך הפעם התגובה של זפרני כבר הייתה שונה. "הבנתי שאיבדתי את הרגל, אבל ידעתי שארוויח את החיים שלי בחזרה", אמרה זפרני וסיפרה כי הציבה לעצמה תאריך יעד להליך על מנת לאפשר לה זמן להשלים סופית עם המצב. "אמרתי 'אוקיי, תנו לי שנה לעכל', וקבענו את הניתוח ליום אחרי המבחן האחרון בשנת הלימודים השנייה".

אמנם ההחלטה התקבלה בנחישות, אך במהלך השנה המשיכה זפרני להרהר ולהתלבט. "מדי יום חשבתי 'טוב, אני קוטעת', ויום אחרי זה 'לא, אני לא'. היו לי חששות לגבי העתיד, בעיקר בשל העובדה שהרופאים לא יכלו להתחייב ב-100% שהכאבים לא יחזרו בגדם. אם יש סיכון שאשאר בלי רגל ועם התסמונת זה מלחיץ, אבל מבחינתי לא הייתה אופציה שזה יחזור, אז בסוף תמיד חזרתי לקטיעה".

"החלטה כואבת אך אמיצה" (צילום: ראובן קסטרו)
"במצבי זו כבר לא הייתה רגל שמתפקדת, אז ידעתי שאין מה להילחם עליה"

"ידעתי שאם אני הולכת למהלך זה פשוט עובר, וזה מה שהחזיק אותי כשאפילו טיפות מים היו גורמות לכאב נורא, והרגל הייתה כחולה מרוב שטפי דם. במצבי זו כבר לא הייתה רגל שמתפקדת, אז ידעתי שאין מה להילחם עליה", הסבירה זפרני את הרציונל שהוביל לקבלת ההחלטה. "הסתכלתי על הרגל כמשהו שיצר לי שימוש וכבר אינו כך ורק מסב לי כאב נורא, אז בהתחשב בזה שמדובר במצב בלתי-הפיך, ההחלטה הייתה קלה יותר".

מיום הניתוח זפרני זוכרת רגע אחד במיוחד: "התעוררתי, ואין כאבים! זה קטע... אחרי שנים שלא הכרתי חיים כאלה". אחרי יום הניתוח עצמו, יום נוסף היה עבורה ראוי לציון, היום שבו התאימו לה פרוטזה, חמישה חודשים אחרי הניתוח. "היום הזה היה משמח מאוד, אבל מוזר כי פתאום עברתי להליכה. חמש שנים וחצי לא הלכתי ללא קביים, ופתאום הידיים חופשיות. ממש לא ידעתי מה לעשות איתן כשאין להן שימוש".

ביום שהשתחררה משיקום ידעה זפרני בדיוק מה תעשה ברגע שתגיע לבית הוריה בחולון: "טיפסתי לבוידעם והורדתי את הרולרבליידס, וזה מבחינתי היה החיים של פעם – החזרה לספורט". בשלב מאוחר יותר קיבלה זפרני פרוטזה מיוחדת המתאימה לרולרבליידס, ובשנה שעברה היא נסעה לארצות הברית בסיוע של ארגון ידידי צה"ל (FIDF) ובליווי פיזיותרפיסטית. שם קיבלה פרוטזה מיוחדת לספורט במימון של מאה אלף דולר, והארגון עוד ממשיך לתרום לה לתחרויות.

"החיים של פעם – החזרה לספורט" (צילום: ראובן קסטרו)
"היא הגיעה להכרה שאמנם היא איבדה רגל, אך זכתה בחייה בחזרה"

"רגעי ההחלטה היו לא פשוטים עבור נויה, ולבסוף היא קיבלה החלטה כואבת אך אמיצה, שהעלתה את חייה על מסלול חדש, מסלול של חיים רגילים", אומרת ליהיא אופק, העובדת הסוציאלית של נויה מטעם אגף השיקום במשרד הביטחון. היא סיפרה כי ללוות את נויה היה תהליך מרגש ומאתגר. "במהלך שיחות עמה הבנתי שהיא הגיעה להכרה שאמנם היא איבדה רגל, אך זכתה בחייה בחזרה", ציינה. "אנחנו, באגף השיקום, דאגנו להיות לצדה ברגעי ההחלטה, בהתאוששות ובשיקום. בכל צומת ניסינו לסייע לה לחזור לתפקוד, במימון לימודי המשפטים, בטיפולים הרפואיים ובחזרה לספורט".

היום זפרני נמצאת במקום טוב מאוד. היא סיימה התמחות במשרד עורכי דין וצפויה להתחיל בלימודים למבחני לשכת עורכי הדין. היא עברה להתגורר בתל אביב עם בן זוגה זה שנתיים וחצי ויש לה מאמן ופיזיותרפיסטית המלווים אותה בדרך להגשמת חלומה. "יש צוות שלם שמלווה אותי באימונים ולא מוותר לי על שום דבר, ובעזרתו אני רוצה להגיע למרתון", אמרה. "הקטיעה היא ממש לא סוף העולם, ועם הפרוטזות שקיבלתי אין דבר שאני לא יכולה לעשות. ארגון ידיד צה"ל בארצות הברית הציל אותי בתחום השיקום הספורטיבי, ועכשיו גם התחלתי ללמוד גלישת גלים. מתברר שאפשר לחזור לחיים, וזה שאני קטועת רגל לא אומר שאני לא יכולה".

לפניות לכתבת: danawp@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully