12 שנים אחרי שהפכה למילה הנרדפת למושג "אם חד הורית", רצה ויקי קנפו מפינה לפינה במלון "בראשית", דואגת למלא את כלי הלחם עד סופו ולוודא שהכל יהיה מוכן לקראת ארוחת הצהריים של העובדים. "מדובר ב-250 איש, זה עסק לא פשוט ומגיע להם לא פחות מלאורחים", מסבירה קנפו, שעובדת במלון כבר כמעט חמש שנים ומנהלת את חדר האוכל של הצוות. "פעם נלחמתי על הקיום. היום אני מרוויחה קצת מעל מינימום אבל יש קרן השתלמות. בחלומות הכי טובים שלי לא חלמתי שתהיה לי קרן השתלמות".
השבוע חגגה קנפו את יום הולדתה ה-55. האישה שיצאה ביום קיץ לוהט בחודש יולי 2003 לצעדה בת 200 קילומטרים מעיר מגוריה מצפה רמון לכנסת על מנת לעורר את זעקת האימהות החד הוריות, מצאת היום במקום אחר לגמרי. "חגגנו והיה אושר גדול. עברנו תקופה טובה אחרי שנים שהבית היה כבוי", מספרת קנפו ומתייחסת לאובדן בנה, שהתאבד במהלך שהות במעצר בשנת 2005. היום אני יכולה לומר שאני לא רואה את האור בקצה המנהרה, אלא שאני כבר שם. אני לא מיליונרית, אין לי חסכונות, אבל אני אוכלת, שותה ומרשה לעצמי לעזור לילדים ולקנות להם מה שרוצים ואני שמחה בחלקי. פעם רק איחלתי לעצמי שהשקט בבית יישמר ואהיה בריאה על מנת להמשיך לעבוד", אומרת מי שהפכה במהלך השנים לסבתא לשניים.
קיץ 2003 היה שייך לקנפו ולאימהות חד הוריות שהחליטו לומר "די!". התוכנית הכלכלית של שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, כללה גזרות כלכליות שהובילו לקיצוץ קצבאותיהן ולפגיעה קשה באוכלוסייה זו, שמנתה אז כ-120 אלף משפחות. בוקר אחד קיבלה קנפו מכתב מהמוסד לביטוח לאומי בו הוסבר לה כי בשל גילה ואופי עבודתה מקוצצת השלמת ההכנסה שקיבלה. מכתב זה הוביל את קנפו לקחת דגל ישראל ולצאת לצעדה עד למשרד האוצר בירושלים, שם שהתה במשך שלושה חודשים. מאבקה הוביל לשינוי של כמה סעיפי תקציב ולשימור חלק מההטבות.
"עד היום שואלים אותי למה החלטתי לצאת בצעדה רגלית ואין לי שום הסבר לזה", אומרת קנפו, שבעצם ייסדה את המושג "צעדת מחאה". "אני זוכרת שראש המועצה דאז אמר לי, 'אם את יוצאת למסע כזה כדאי שתגידי לעיתונאי'. אבל אני לא מכירה אף אחד. הוא נתן לי מספר טלפון והתקשרתי ואותו עיתונאי אמר לי 'תמצאי גימיק אחר' ואני אפילו לא ידעתי מה זה גימיק", היא מחייכת.
12 שנים אחרי, כשאת מסתכלת היום על משפחות חד הוריות, משהו השתנה?
"השתנה מעט אבל זה לא מספיק. היום המדינה מחבקת קצת יותר אבל הדברים עדיין לא הגיוניים. לא הגיוני שהמטרה זה לעודד חד הוריות לצאת לעבודה אבל אם היא בוחרת לעשות זאת מבטלים את כל ההטבות שנותנים לה. לא הגיוני שחוק המזונות קובע שאישה שמרוויחה מעל 5,000 שקל - יקצצו לה את דמי המזונות, זה לא סכום שאפשר לחיות איתו. ובמצב זה המדינה בעצם אומרת לך שבי בבית, כי אם תצאי לעבוד תהייה ענייה יותר. מזונות זה מזונות עבור הילדים, מעין הכנסה שנמנעת מהם בשל העובדה שאין הורה נוסף, ושכר מעבודה זה שכר מעבודה, אז איך ייתכן שיקשרו את השניים בסכומים זעומים שכאלה?".
היום מציעה קנפו לנשים שמובילות את מחאת החד הוריות, בובה לוי וגלית נחום, שהקימו את ארגון "הקול הנשי" בליווי עמות ידיד, להילחם על רשת הביטחון ומעלה אבסורד נוסף - תשלום מזונות עד גיל 18. "מאז שהבן שלי בן ה-19 הלך לצבא אני לא נחשבת חד הורית בעיני המדינה. אם הוא חייל הוא לא אוכל בבית בסופי שבוע? הוא לא צריך בגדים, תחתונים, שמפו? לצאת לבלות כשהוא כבר מגיע הביתה? אבל אני כבר לא חד הורית ולא מקבלת דבר, לא סיוע בדיור, לא הנחה בארנונה. שולחים אותנו להסתדר בזמן שהבן משרת את המדינה, זה תסכול גדול מאוד".
כשהיא מביטה אחורה על מאבקה אומרת קנפו כי היא גאה במה שעשתה, על אף ששילמה מחיר אישי. "אני לא מצטערת על כלום והייתי עושה הכל שוב מחדש", היא קובעת חד משמעית. "יצאתי לדרך מכאב גדול ולא אמרתי 'אכלו לי, שתו לי', אלא קמתי ועשיתי. ממש לא חשבתי שזה יתפתח ככה", אומרת האישה שעובדת מידי יום מאז שהיא זוכרת את עצמה.
את מחאת רוטשילד ב-2011 ראתה קנפו בעיקר דרך מסך הטלוויזיה. "נתתי טיפים דרך הרדיו", היא אומרת, "בעיקר הדגש צריך להיות לא להתפזר, לא לשכוח מה המטרה שלשמה יוצאים למחאה. אחת הטעויות שלי הייתה שיצאתי למאבק של חד הוריות אבל ישבו איתי נכים, בדואים על קרקעות לא מוכרות ומי לא. לא הקשבתי לאנשים שאמרו לי שאסור להתפזר. ב-2011 זה היה נראה יותר כמו יום עצמאות עם כל הזמרים שהופיעו וההורים שיצאו עם ילדיהם. הם התחילו טוב כשהוציאו מיליון איש לרחובות, אני לא הצלחתי לעשות את זה, אבל לאורך הדרך התפזרו והפכו לא ממוקדים. זו הבעיה בכל מחאה שלא מתוכננת היטב מראש, בדיוק כמו שהיה אצלי".
התסכול הגדול של קנפו מגיע מהציבור, מהיעדר הסולידריות ומהבחירה החוזרת בבנימין נתניהו לראש הממשלה. "לא רצינו אותו כשר אוצר אז קיבלנו אותו כראש ממשלה", היא אומרת בכעס. "באמת האמנתי שאחרי שפגע בכל כך הרבה אנשים, איש לא יבחר בו. אבל הייתי בכנס בשדרות ופשוט השתבצתי- אנשים שישבו איתי במאבק צועקים 'ביבי מלך ישראל' וזה בזמן שדבר לא השתנה. אני מתחרפנת מאנשים שמקטרים ובוכים והולכים אחריו בעיניים עצומות".
"הממסד חייב להבין שמשהו לא עובד"
"אבל הבעיה האמיתית היא אנחנו", היא ממשיכה. "סולידריות זה מה שחסר לנו ולכן אני מקנאה מאוד בחרדים. צודק או לא צודק - הם ברחוב. תחריר זה משהו שאנחנו רק יכולים להביט עליו ולקנא כי לנו אין את זה. אבל משהו חייב להשתנות כי חבל שאנשים יהיו מיואשים ויעשו משהו קיצוני. אני רוצה משהו גדול שיוביל למהפכה כי הממסד חייב להבין שמשהו כאן לא עובד. אותי לא מעניין לפגוע בעשירים, לא מעניין אותי מה השכן אוכל. אני רוצה שינוי ממסדי כי כשמדברים על בניית טיילת על נתיבי איילון בתל אביב בסכומי עתק ומצב הרווחה והחינוך כמו שהוא נראה, יש כאן בעיה".
קנפו אינה שוללת את האפשרות שתחייה את המחאה שלה. "תמיד אמרתי שעוד לא תליתי את הנעליים, והן בארון לצד הדגל. אני לא מתכננת משהו. אבל אם יקרה משהו שיכאב לי מאוד אז ייתכן שאצא או שאצטרף לאחרים. אבל אם יהיה סיבוב נוסף זה יהיה משהו שייבנה אסטרטגית, לא לקום וללכת ברגל. הפעם הייתי יושבת עם אנשים ובונה תכנית. זה לא יהיה תחריר, אבל מיליטנטי יותר עם תכנית מובנית. אני מקבלת הודעות רבות מאנשים שקוראים לי לצאת להילחם אבל כרגע אני במצפה רמון, עובדת, חיה את חיי ונהנית מהילדים והנכדים".
"אין לי זוגיות מבחירה", אומרת קנפו. "נוח לי וכייף לי כשאף אחד לא אומר לי מה לעשות. אני חושבת שזה משהו שקורה לאנשים שמגדלים ילדים לבד. פתאום קשה להכניס מישהו לחייך. אני רוצה זוגיות אבל רוצה אדם שלא ייכפה את דעותיו עליי ויכבד את הדעות שלי. אני אישה מאוד דעתנית", היא מחייכת.
"היום אני קוטפת את הפירות", מסכמת קנפו בשביעות רצון כשהיא יושבת בביתה הקטן במצפה רמון. "גידלתי את ילדיי על עבודה קשה ונחישות והיום בתי עובדת בעבודה טובה ומתגוררת ברמלה עם בעלה וילדיה. בני, שכל יום היה נוסע לבית הספר הטכני אחרי באר שבע, במקום לבית ספר סמוך לבית, משרת בצה"ל ומעריך את מה שאני עשיתי ואת החינוך שקיבל ממני. תמיד חינכתי ילדיי לעבודה קשה והסברתי לבני שהוא קם בבוקר ללמוד ואני לעבוד כדי שכשהוא יהיה בגילי עובדים שלו יקומו בשש, והוא אולי בשמונה. לא עשיתי לו הנחות בכלום והוא עבד גם בימי חופש, שיהיה מוסר עבודה ידע מאיפה בא הכסף". אז טוב לי. אחרי שנים שירד לי דם מהעיניים במקום דמעות, אני עשירה בלי כסף ומאושרת".