(צפו בריאיון עם רוית גוטמן, מנחה סדנאות לאימהות יחדניות במכון אדלר)
"תמיד ידעתי שאני רוצה ילדים, אומרת סבין, אם חד הורית לשני ילדים שבאו לעולם באמצעות תרומת זרע, מאותו תורם. "זה לא היה בתכנון או בסדר העדיפויות שלי לעשות ילד לבד, אבל כשהגעתי לגיל 38 וראיתי שמערכות יחסים לא מצליחות ופיתחתי כבר קריירה, קיבלתי את ההחלטה שלא לחכות לרגע האחרון".
סבין בחנה את האפשרויות הקיימות ובחרה לפנות לתרומה מבנק הזרע. היא נאלצה לוותר על אפשרות אחרת, הקיימת רק בחו"ל: תרומת זרע שמאפשרת לילד לבקש להכיר את אביו בגיל 18. "במשך כמה ימים חשבתי על הורות משותפת ובדקתי אתרים שעוסקים בנושא, אך מהר מאוד הבנתי שמדובר בתהליך דומה לחיפוש בן זוג וכבר הייתי מותשת מתהליכים כאלה, אז החלטתי ללכת על תרומת זרע".
כשנה אחרי לידת בנה הבכור החליטה סבין שאינה מסתפקת בילד אחד וביצעה הליך נוסף בסופו ילדה בת. "בהתחלה לא חשבתי על שני ילדים אבל אחרי שבני נולד, החלטתי שהוא לא יהיה לבד", היא נזכרת. "ראיתי איך חייו השתנו כשהפכנו למשפחה וזה תרם לו המון. לעיתים אני משתעשעת במחשבה שהתורם לא יודע שיש לו משפחה מן המוכן".
הסביבה, מספרת סבין, מתייחסת לתופעה בפתיחות יחסית ובסקרנות. "ההנחה הבסיסית של אנשים היא שיש לי בעל. תמיד שואלים 'מה בעלך עושה?' ואני ישר אומרת שאין לי בעל ועשיתי אותם לבד. דבר ראשון אני מוציאה את הפיל מהחדר. לא רק שאין עין עקומה, גיליתי המון התעניינות ופתיחות בנושא, ולא רק מהסביבה הקרובה. במסגרת העבודה אני פוגשת מגוון גדול של אוכלוסיות ורוב האנשים מבינים שזו תופעה מתרחבת".
אל מול הקושי הנובע מגידול ילדים לבדה, מסתמכת סבין על ראייה מפוכחת ובוגרת שמגיעה עם הגיל בו בחרה להביא ילדים לעולם. "כשאתה נכנס לזה מבוגר יותר, מודע יותר, עם הרבה חשיבה לפני כן, אתה מבין ולוקח את כל האחריות עליך. הגישה שלי לא הייתה שאני עושה פה משהו קשה, כי ככה באמת יהיה קשה. אבל דבר אחד היה ברור לי: למרות מעמדי בעבודה והתפקיד שלי, ילדתי ילדים כדי לטפל בהם ולא בשביל שמישהו אחר יגדל אותם. הבהרתי את זה למעסיק שלי והוא מקבל את זה ומאפשר לי לצאת, תוך שאני שומרת על זמינות".
משפחות חד הוריות זכאיות למגוון הטבות, במטרה להקל את חייהן ולאפשר תנאים ראויים למגורים ולימודים לילדים. אלה כוללות הנחות במס הכנסה, הנחות בארנונה, סבסוד מעונות יום לילדים, הנחה בפעילויות פנאי לילדים במהלך שנת הלימודים, קייטנות בקיץ ועוד. האם נכון להקצות משאבים רבים כל כך כסיוע לאלו שבחרו להביא ילד לעולם באופן עצמאי?
"אני חושבת שעל המדינה לסייע להורים יחידים, כי משפחה חד הורית לא צריכה להיות נדונה לחיים של קושי", אומרת סבין. "אני אולי לא הדוגמה לכך כי ויתרתי על הטבות רבות ואני מקבלת סיוע מהוריי. אבל אני חושבת שיש לבנות מנגנון סיוע לחד הוריות ולא לעשות אבחנה בין משפחה חד הורית א' למשפחה חד הורית ב'. מצב הילדים בפועל הוא מה שחשוב".
בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית במספר הנשים ההופכות לאימהות חד הוריות באמצעות תרומת זרע. על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי, בראש 15% מהמשפחות החד הוריות עמדה רווקה בשנת 1995, שיעור שקפץ ב-2013 ל-24%. חוקרים מתייחסים לתופעה כהמשך ישיר למגמה הישראלית של עידוד הילודה.
"את לא אישה שלמה אם את לא אמא"
מידי שנה נולדים בישראל כ-3,000 ילדים להורה יחידני, רובם לאימהות שנעזרו בתרומת זרע. נשים חד הוריות המבקשות להפוך לאימהות יכולות להתקשר בהסכם הורות עם גבר, או לפנות לקבלת תרומת זרע מאחד מ-16 בנקי הזרע הקיימים בישראל, כשההליך ברובו המכריע ממומן על ידי קופות החולים.
"בישראל התפיסה החברתית היא שעדיף להיות אם חד הורית לא נשואה ושהילד יהיה בן לאם יחידנית מאשר להיות רווקה שלא הביאה ילדים. בחברה הישראלית אישה בלי הילדים היא מושא לרחמים ולאמפתיה אם היא נקלעה למצב זה שלא מבחירה, ומושא לביקורת ושיפוט אם היא בוחרת בכך", מסבירה ד"ר סיגל גולדין מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. "הסיפור המעניין הוא הסובלנות התרבותית והחברתית, גם בתוך המגזרים המסורתיים, כלפי הצורך הרגשי של נשים להביא ילד לעולם גם אם הן אינן נשואות. זו תופעה מאוד ישראלית. יש הסכמה נורמטיבית רחבה וחוצת מגזרים שמימוש הצורך בהורות הוא ערך עליון, ולצד כך תפיסה חברתית שרואה בנשים שאינן אמהות כנשים "חלקיות", כאילו את לא ממש אישה שלמה ומלאה אם את לא אמא".
את התפיסות החברתיות האלה "אנחנו רואים גם בצורה כמותית וגם בצורה איכותית", ממשיכה גולדין. "אם חד הורית מבחירה היא אופציה חיים מקובלת ולא משהו שמרים גבות. המגמה הזו היא חלק מאידיאולוגיות של עידוד יילודה בישראל. משפחה שבראשה עומדת אם יחידנית מבחירה לא נחשבתלמשהו שיש להוקיע אותו, אלא להפך, יש סובלנות חברתית ואמפתיה כלפי נשים לא נשואות שרוצות להיות אימהות. רוב המדינות לא מאפשרות מימון ציבורי של הפריות חוץ גופיות גם ללא נשואות. ישראל מדינה מעניינת מבחינה זו שכן אנו שייכים למדינות חילוניות מתקדמות ועשירות, אך מבחינה ערכית-תרבותית קרובים למדיניות המסורתיות יותר. יש כאן תפיסות דתיות מסורתיות שגם החילונים מזדהים איתן. השילוב הזה מוביל להקצאת כסף רב למימון טיפולי פיריון ולא בכדי שיעור הילודה בישראל ביחס למדינות המפותחות הוא בין הגבוהים ביותר".
וכאן טמון הפרדוקס. המדינה מעודד ילודה ומסייעת במימון בנסיבות מסויימות. המסלול לאימהות באמצעות תרומת זרע פשוט למדי, כל עוד האם המיועדת מסוגלת לשאת היריון. אישה שלא יכולה לשאת היריון בשל מצב רפואי תאלץ לעבור הליך מורכב יותר, הכולל שילוב של תרומת זרע ופונדקאות. הליך כזה יוכל להתבצע רק בחו"ל, שכן המדינה אינה מאשרת להורים יחידנים או לזוגות הומוסקסואלים לעבור אותו. הדלת פתוחה רק בפני זוגות הטרוסקסואלים.
תיקון חוק שקידמה שרת הבריאות הקודמת יעל גרמן (יש עתיד) ביקש להשוות זכויות נשים וגברים יחידנים לזוגות הטרוסקסואלים נשואים ולאפשר את קיום ההליך בארץ. על אף שתיקון החוק אושר בקריאה טרומית, בשבוע שעבר לא אושר דין רציפות להצעה - והיא נקברה.
"יריקה בפרצוף"
"זה מצב מדהים בו המדינה שלי אומרת לי: 'אם היה לך בן זוג היינו מאפשרים לך להביא ילד לעולם כאן בישראל, אבל את רווקה אז סעי לחו"ל", אומרת מיכל (שם בדוי) בת 43 שנאלצה לפנות להליך בשל בעיות רפואיות ושני ניסיונות כושלים להחזרת עוברים לפונדקאית. "לא די שאין לי בן זוג, שיש לי בעיות רפואיות, אז באה המדינה ומערימה עוד קשיים בנושא רגיש מאין כמותו. זו ממש יריקה בפרצוף האזרחים ונקיטת עמדה שלא מתפקידה של המדינה לנקוט. עד שכבר היה ניסיון לתקן את העוול המתמשך הזה באו אינטרסים פוליטיים והורידו את ההצעה מהפרק. זה מצב אבסורדי שבו המדינה כל היום מעודדת נשים להביא ילדים לעולם - אך אני תלויה יותר ביכולת הכלכלית שלי לממן הליכי פונדקאות בחו"ל. אני מאוד רוצה להיות אמא ומדהים אותי שבסוף ייתכן שהיכולת הכלכלית תמנע ממני את זה".
ויש גם נשים שבחרו ללכת נגד הזרם. ד"ר ענת שטיין, מנהלת מעבדת זרע בבית חולים ומרצה באוניברסיטה הפתוחה, פוגשת מתוקף תפקידה נשים שמגיעות על מנת לממש את כמיהתן לילד. כמי שעוסקת בתחום הפוריות מזה 30 שנה, בחרה שטיין בעצמה שלא לפנות למסלול ה"כל ישראלי" ולא הביאה ילדים לעולם. היא אף כתבה על כך את הספר "להיות או לא להיות (אמא) - זאת השאלה".
"בישראל יש מכבש לחצים להבאת ילד. כל אחד לוחץ מהצד שלו - אם זה ההורים, השכנים או אנשים מבחוץ שכלל אין להם זכות להתערב", אומרת שטיין. "ילד זה לא משהו שצריך לעשות כי לוחצים עליך. בשנים האחרונות אנו רואים הרבה נשים שאומרות 'לא התחתנתי, אבל אעשה ילד', מבלי לחשוב על משמעות הדבר. הן מדברות במונחי 'טובת הילד' אך אם הן באמת חושבות על טובת הילד עדיף לחשוב לפני שעושים אותו ולא מאוחר יותר כי זה לא משהו שאפשר להחזיר למדף".
"זו ממש לא היה קל להחליט שאני מוותרת על ילד", אומרת שטיין, "חשבתי שמבחינת התנאים האישיים אין מי שיגדל את הילד אם יקרה לי יקרה ואין לי תמיכה כלכלית. הגנטיקה עלולה לשלוט בגורלנו ולגרום לנו ללכת טרם זמננו ואז הילד נשאר לגמרי לבד, נתון לחסדי זרים".
"הספר מציג את השיקולים שצריך לקחת בחשבון. אם המסקנה היא שניתן לגדל ילד בתנאים טובים ולתת לו כל מה שצריך - אז זה בסדר גמור. הבעיה מתחילה כשנשים לא תמיד חושבות על הקשיים שיהיו בפועל וכשהן מגיעות אליהם זה מאוחר מידי".
"הרבה משפחות חד הוריות נופלות היום מתחת לקו העוני. כלכלית, נשים לא לוקחות בחשבון את עובדה שילד קטן זה הוצאות קטנות וילד גדול זה הוצאות ענקיות, מה שיכול להוות בעיה למפרנס יחיד. במצב כזה החלופות הן לחיות בעוני או לעבוד ביותר ממשרה אחת. ואז נשאלת השאלה למה להביא ילד לעולם אם לא יהיה זמן להיות איתו? לפעמים מדובר יותר ברצון להעביר את הגנים מאשר הורות אמיתית".