פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מירי רגב מניפולציות בע"מ

      צריך להיות בעל חוש הומור מיוחד מאוד כדי לכנות את מירי רגב: "המנהיגה הסוציאליסטית האמיתית הכי גדולה בארץ" ולא להבחין גם בעיניים עצומות בכל המניפולציות שהיא מחוללת. הבמאי אודי בן סעדיה עונה לאהוד עזריאל מאיר

      סערה בטקס פרסי התיאטרון (דייב שחר)
      שרת התרבות והספורט מירי רגב (צילום: דייב שחר)

      הרבה טיעונים מעניינים מעלה אהוד עזריאל מאיר במאמרו על מאבקם של אנשי התאטרון ("אמא שלכם פולקלור"), חלקם מבוססים על נתונים אמתיים וחלקם מבוססים לצערי קצת פחות.

      ראשית יש באמת סטגנציה וקיפאון מחשבתי גם בעולם התאטרון. מי שקצת מכיר את המאבקים החריפים שמנהלים בשנים האחרונות חלק מאיגודי היוצרים, יודע שה"מלחמה" העיקרית שהם מקיימים היא בנושא הקדנציות של המנהלים האמנותיים. יש באמת סימן שאלה גדול האם אותו איש או אישה, מוכשרים ככל שיהיו, צריכים לשבת על אותו כיסא כל כך הרבה שנים, גם אם הם "סוחבים" אחריהם קריירה מפוארת ורצופה של הישגים אמנותיים מרשימים.

      אין ספק שגם בעולם התאטרון יש צורך מתמיד בריענון השורות ובחשיבה חדשה ומקורית בכל התחומים. ככה באמת תפתח הדרך לכותבים ולבמאים חדשים, מהשמאל וגם מהימין, מהפריפריה וגם מהמרכז, להציג זווית ראיה חדשה שצופי התאטרון בארץ אולי לא חשופים אליה מספיק. אבל מכאן עד להסכמה גורפת עם שאר הטיעונים שמעלה מאיר, הדרך עוד ארוכה.

      אין כמובן דבר כזה שנקרא "בעלי הון" או "טייקונים" בקרב אנשי התאטרון. אמירות כאלה, המשלבות טון פופוליסטי ומתלהם הלקוח משורה של וויכוחים אחרים, מחלישות בסופו של דבר גם את הטיעונים של הכותב עצמו.

      אני חושב שגם מומלץ לאפסן לשבוע או שבועיים או אולי אפילו לשנה שנתיים את המילה "פשיזם" על כל הטיותיה ועל כל השימושים המרובים שעושים בה בזמן האחרון כותבים בשמאל וגם בימין.

      אבל ה"בעיה" של עולם התאטרון נעוצה אני חושב במקום אחר לגמרי ואולי קצת מפתיע: ברוב המקומות בארץ יש "היכלי תרבות" גדולים ומפוארים. בהתחלה זה היה רק בכמה מקומות בודדים ואחר כך זה התפשט כמו מגפה גם לערים אחרות. מצד אחד, אומרים המצדדים שככה יכול צופה גם בכל הארץ, בדרומה או בצפונה, בקריות וגם בנס ציונה, לחזות בכל המופעים המרהיבים ומחזות הזמר שמעלים התאטרונים הרפרטואריים.

      מצד שני, אולם כזה, שיושבים בו לפעמים כמעט 1000 איש, מחייב הצגות תאטרון שיתאימו למכנה המשותף הרחב ביותר, ולא תמיד הכי גבוה. אחרי הכל קשה מאוד לקחת סיכונים אמנותיים גבוהים, ובאותה נשימה לקוות שזה יקלע לטעם של כל כך הרבה אנשים.

      מה שקורה הוא שהתאטרון הרפרטוארי בארץ הפך יותר ויותר לתאטרון מסחרי, כזה שבונה לא פעם את ההצלחה שלו על נוכחות של "כוכבים" או ידוענים אחרים מהטלוויזיה, ומשאיר כמו שטוען מאיר בצדק, מעט מאוד מקום לקולות חדשים או לפרצופים לא מוכרים. זה מעגל קסמים שהתאטרון הישראלי שבוי בו כבר הרבה שנים.

      מחזמר שיער (יח"צ , ליאור נורדמן)
      התאטרון הרפרטוארי בארץ הפך יותר ויותר לתאטרון מסחרי. המחזמר "שיער" (צילום: ליאור נורדמן)

      מצד אחד יש נהירה גדולה של צופים לתאטרון, אבל מצד שני יש נוכחות גבוהה מדי של מחזות ומופעים שבאופן פרדוקסלי תומכים דווקא בטיעון של שרת התרבות החדשה, ומספקים בעיקר "לחם ושעשועים". ואם כבר מדברים על התפקיד של שרת התרבות החדשה, הגברת מירי רגב, ראוי לומר את הדברים הבאים:

      צריך להיות כנראה בעל חוש הומור מחודד ומיוחד מאוד, כדי לכנות אותה "המנהיגה הסוציאליסטית האמיתית הכי גדולה בארץ" כמו שעושה מאיר, ולא להבחין גם בעיניים עצומות בכל המניפולציות הקטנות והגדולות שהיא מחוללת.

      אבל גם אם נניח לרגע שכוונותיה טהורות ואמתיות חשוב להגיד גם לה:

      שרת התרבות החדשה יכולה לפעול, אבל בדרך של טיפוח ולא בדרך של צנזורה משתלחת שיורה לכל הכיוונים, ובטח לא בדרך ברוטלית ואלימה המורה על סגירת תאטרונים. אני בטוח שאם היא תנהג כך, ימצאו לה בסופו של דבר גם שותפים.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.