הועברתי מהחיים אל המתים

הקיץ נפתח תמיד באירוע המשפחות השכולות של גבעתי. בכל שנה דולב ואני ביקרנו שם כדי לתמוך ולדבר. הפעם הועברתי, בועטת, צורחת ומשתוללת, מהצד של החיים והמחזקים לצד של המתים והכואבים

מיכל קסטן קידר
מהצד המחזק לצד השני, הכואב בהרבה. מיכל קסטן קידר (צילום: ראובן קסטרו)

קיץ.

הקיץ כבר ממש הגיע ואי אפשר להתעלם ממנו. קניתי מנוי לבריכה. זו הפעם הראשונה אי פעם שקניתי מנוי. תמיד התקמצנתי על מותרות שכאלה, אבל עכשיו אני רק מחפשת מותרות לבזבז עליהן כסף. מחפשת כל דבר שיגרום לילדים לחייך ולצחוק וכך לעשות לי נעים בלב. אז קניתי מנוי וגם חמישה בגדי ים (כי אף אחד לא נראה עלי נורמלי, אז קניתי חמישה) והלכנו לבריכה. פריז הפכה אותי לאמא יותר טובה. כנראה שהנשימה הארוכה שנשמתי שם עדיין מחזיקה מעמד, ואני לא רק יותר סבלנית אליהם כלפי חוץ, אני גם הרבה יותר נהנית איתם מבפנים. קיץ ומשחקים בגינה ואוכלים גלידה וכיף.

לכל הטורים של מיכל קסטן קידר

עוד בוואלה!

הבסיס למראה עור מושלם - איך להתאים את המייק-אפ הנכון?

לכתבה המלאה

"כולם ניגשו לדבר, ורצו לשבת ליד ולבלות עם דולב. אבל דולב לא היה לצדי. והם לא רצו לדבר איתו, אלא לדבר איתי עליו. וניגשו בזה אחרי זה לספר כמה אהבו אותו, וכמה הוא הכיר את כולם, וזכר את שמות כל הנכדים של המשפחות, ומה כל אחד למד ולאן נסעו לחו"ל בקיץ האחרון"

קיץ.

הקיץ נפתח תמיד באירוע שנקרא סוף שבוע משפחות שכולות גבעתי. כל המשפחות השכולות של חטיבת גבעתי מוזמנות לסוף שבוע במלון, נהנות מהרבה פעילויות ופינוקים וכל הקצינים מגיעים לדבר ולשמוע ולהיות ביחד. ובעיקר, סוף שבוע שם שבו המשפחות לא מרגישות שונות. נכות בין הרבה אנשים הולכים ובריאים בחדר. כאן כולם נכים ופגועים וכואבים. כבר 14 שנה, מאז נהרגו לדולב שלושה חיילים, גלעד תמרי, אביב איזק ואופיר קיט, שאנחנו הולכים לסוף השבוע הזה. לפעמים ישנים שם עם כל המשפחה, לפעמים מגיעים רק לארוחת ערב חגיגית ויושבים לדבר ליד הבריכה עם המשפחות של החיילים של דולב וגם משפחות שכולות אחרות, שאיתן יצרנו קשרים חמים וחזקים במהלך השנים.

השנה הלכתי גם. הפעם היה ברור שנגיע לכל הסופשבוע. הפעם היה ברור שאגיע עם כל הילדים. הפעם ידעתי שאני מגיעה לא מהצד של המחזקים עם המדים, אלא מהצד של המשפחות. איזה מעבר קיצוני ונורא. לא ידעתי עד כמה אני חרדה מהארוע, עד שהייתי צריכה למצוא למאיה את הבגד גוף החגיגי של ההתעמלות, לכבוד הופעת סוף השנה שלה. לא מצאתי אותו, וכל כך נלחצתי והתעצבנתי שפשוט שפכתי את תכולת כל ארונות הבגדים בבית על הרצפה, בכל החדרים. ואז הבנתי שכנראה זה לא הבגד גוף. זו הרשמיות של ההפיכה הסופית לאשה שכולה במקום להיות אשתו הגאה של קצין מצטיין, קצין ואיש שכשהוא נכנס לחדר כולם מסתכלים עליו ומחייכים, וכולם ניגשים אליו לדבר איתו ורוצים בחברתו.

הארוע התקיים בטבריה, כך שהייתה לי דרך ארוכה לחשוב בה ולפחד. והפחד הלך וגבר. עד שחשבתי שמצאתי פתרון, ואני פשוט אדמיין שדולב נמצא ליד הבריכה בזמן שאני בלובי, או בחדר האוכל בזמן שאני עם הילדים בבריכה. שכחתי שמה שהורס את התכנית כולה הוא ההורים של דולב. כי הם היו הראשונים שראיתי כשנכנסנו למלון, ואמנם אנחנו רגילים לבוא לשם כבר 14 שנה, אבל ההורים של דולב מעולם לא היו שם. ואם הם שם, כנראה שהם הורים שכולים כמו כל ההורים הכואבים שאני פוגשת שם מדי שנה, ואם הם הורים שכולים, אז מה זה אומר עלי?

וכמו שאני רגילה, כולם ניגשו לדבר, ורצו לשבת ליד ולבלות עם דולב. אבל דולב לא היה לצדי. והם לא רצו לדבר איתו, אלא לדבר איתי עליו. וניגשו בזה אחרי זה לספר כמה אהבו אותו, וכמה הוא הכיר את כולם, וזכר את שמות כל הנכדים של המשפחות, ומה כל אחד למד ולאן נסעו לחו"ל בקיץ האחרון. והפעם, כששרית קצינת הנפגעים ניגשה אלי, זה לא היה כדי לעדכן אותי על אחת המשפחות שלא הגיעה ולמה לא הגיעה, אלא כדי לבדוק מה שלומי, ואיך אני מתמודדת עם האירוע ולעדכן אותי על הלו"ז המתוכנן. והבנתי שעברתי סופית צד. נלחמתי בכך בכל כוחי. הועברתי בועטת וצורחת ומתנגדת, אבל הועברתי מהצד של החיים והמחזקים, לצד של המתים והכואבים. והילדים הלכו לבריכה ואכלו עוד שמונה ארטיקים. כולם פינקו אותם. ורק אורי לא הבין למה כל אחד שעובר לידו חייב לצבוט לו בלחי, ולהגיד לו כמה הוא חמוד אבל גם להיראות על סף בכי. והייתי צריכה להסביר לו שהוא נמצא במלון מלא באנשים שכולם אוהבים אותו, אבל בעיקר כולם מאד אהבו ומאד מתגעגעים לאבא שלו. ומה לעשות והילדים שלי נושאים את אבא שלהם על הפרצוף. ופריז היתה כל כך רחוקה מהסוף שבוע הזה בטבריה.

הפעם ידעתי שאני מגיעה לא מהצד של המחזקים עם המדים, אלא מהצד של המשפחות. איזה מעבר קיצוני ונורא. מיכל ודולב בפריז (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דולב קידר)
"אני עמדתי וחייכתי, ורק צבטתי את עצמי חזק מתחת לחולצה, כדי שאצליח לעמוד ולא ליפול, כי זה עדיין לא האזכרה שלו. יש עוד חודש"

קיץ.

הקיץ ממשיך באזכרות של אביב איזק ואופיר קיט. כבר 14 שנה שאני הולכת עם דולב לאזכרות שלהם. והשנה אני הולכת בלעדיו. גם כי אני מכירה ואוהבת את חנה ואילן איזק ואת תינה ועומר קיט, ההורים, ובכל שנה אני הולכת לאזכרות. וגם כי השנה אני מרגישה שאני מייצגת את דולב, ואני בטוחה שהוא מאד מרוצה ממני שם למעלה בידיעה שאני מצליחה למרות הכל להגיע לאזכרות שלנו. ובאזכרה של אופיר אבא שלו דיבר מאד יפה על אופיר ועל הקושי שמתגבר ככל שעוברות השנים. אבל כשהתחיל לדבר על דולב כבר היה לו קשה מדי, והוא השתעל הרבה, ובכה, וכולם התחילו לבכות. ואני כמעט ונשברתי, וחנה, אמו השכולה של החייל של דולב, הייתה צריכה לתמוך בי. ואולי טוב שאם כבר הועברתי באלימות לצד של השכולים הכואבים, לפחות יש לי שם חברים טובים שיכולים לכאוב איתי ולהבין את הכאב הזה כמו שאף אחד אחר לא יכול להבין.

ושוב באזכרה כולם ניגשו, אבל הפעם לא כדי לדבר איתו אלא כדי לדבר איתי עליו. ואז ניגש אלי הרב הצבאי, שמעביר את האזכרה של אופיר כבר שנים, וכל שנה פוגש את דולב ואוהב אותו. והוא סיפר לי שוב איזה אדם מופלא דולב היה, אבל לא התאפק וסיפר לי גם שהוא קבר אותו, קבר את דולב שלי מתחת לאדמה. וזה כבר היה יותר מדי בשבילי. אז הלכתי לאכול כיבוד קל. וכשהגעתי הביתה ראיתי שהיד שלי מדממת, כי בזמן שכולם דיברו איתי על דולב וקברו אותו מחדש, אני עמדתי וחייכתי, ורק צבטתי את עצמי חזק מתחת לחולצה, כדי שאצליח לעמוד ולא ליפול, כי זה עדיין לא האזכרה שלו. יש עוד חודש.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully