אני נוסעת לפריז. שבועיים התלבטתי אם לנסוע או לא, עד שהחלטתי להיות כמו דולב ולהפסיק להתלבט, והזמנתי לעצמי כרטיס. את פריז אני מכירה טוב. אימא שלי גדלה בפריז ואהבה אותה מאוד. כשהייתי ילדה עברנו לגור באירופה לכמה שנים, והיא סחבה אותנו לשם הרבה. היינו מסתובבים ברחובות קטנים וחמודים ושומעים את זיכרונות הילדות של אימא שלי. רובם אמנם לא היו שמחים, אפשר לומר אפילו עצובים, אבל לפחות התרחשו בעיר יפה.
כשדולב נסע מטעם הצבא לסיור לימודי לצרפת, היה לי ברור שאצטרף אליו לסוף שבוע בפריז. זה היה כבר לפני חמש שנים. דולב היה בשנה קלה יחסית בצבא, אבל דווקא בשנה ההיא שקעתי בדיכאון. המחלה של אימא שלי התגברה, ואני נסחפתי בטיפול בה ובדאגה לאבא שלי, ושכחתי את עצמי. הייתי מתוסכלת מחוסר ההצלחה שלי להתחיל סרט חדש ומהשהייה בבית, ואיבדתי את היכולת ליהנות מהדברים הטובים בחיים שלי.
אז נסענו לפריז. בעצם אני נסעתי לילה לפניו. הסתובבתי יום שלם לבד בעיר שהכרתי טוב כל כך, אבל פתאום ראיתי אותה אחרת. קמתי בבוקר ושאלתי את השאלה שכבר מזמן לא נתקלתי בה: "מה אני רוצה לעשות היום?". אני רגילה לשאול מה הילדים רוצים לעשות, מה יהיה לאימא שלי טוב לעשות או מה אבא שלי רוצה לעשות היום. אבל הייתי שם לבד, ולא היה את מי לשאול ובמי להתחשב, רק בעצמי. אז שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות, ולאן אני רוצה ללכת ומה ומתי אני רוצה לאכול. זה היה חדשני, זה היה אחר, וזה בעיקר היה מאוד כיף. כשדולב הצטרף אליי, כבר לא שאלתי אותו כל הזמן מה הוא רוצה לעשות, אלא הודעתי לו מה אני רוצה לעשות, וגם הוא היה מרוצה מהשינוי, כי ראה שחזרתי לחיים, ויותר מעניין לחיות עם בן אדם ולא עם אישה כבויה שרק מנסה לרצות אחרים. שם, בפריז, גיליתי את עצמי מחדש וחזרתי לחיות.
לכל הטורים של מיכל קסטן קידר
אז עכשיו אני נוסעת לפריז. רק עכשיו הבנתי למה כל כך רציתי לנסוע. כי שוב איבדתי את עצמי, ואולי אני מקווה ששוב אמצא את עצמי דווקא על גדות הסן. אני עדיין מתלבטת אם אני באמת רוצה למצוא את עצמי. כי אני כבר לא מי שהייתי. אני משקיעה כל כך הרבה זמן ואנרגיה בלאבד את עצמי כל יום ובעיקר כל ערב. אני שותה וצוחקת וממשיכה להצחיק ולשעשע בכוח את כל מי שעדיין ממשיך לבקר ולשמור עליי. במקום להרשות לעצמי להרגיש את מה שעובר עלי, וליפול.
בתחילת השנה האיומה הזאת חשבתי שאני מתאבלת מצטיינת, שאני מרשה לעצמי להתאבל "כמו שצריך". אחרי שברוב שנות המחלה של אימא שלי ברחתי מהרגשות כמו מאש, התעקשתי לצחוק ולראות את הדברים הטובים והמצחיקים במחלה ובמצב, החלטתי שעל דולב אני ארשה לעצמי להתאבל, ואז אולי האבל לא יימשך עשר שנים אלא קצת פחות. כי אי-אפשר לברוח מהאבל. צריך לעבור אותו ולחיות אותו, אחרת הוא ממשיך לנהל אותך. אז התחלתי כמתאבלת מצטיינת. נשארתי במיטה כשרציתי, ישנתי הרבה, בכיתי, חקרתי בדיוק מה קרה לדולב. עם הזמן, גיליתי שבעצם אני עדיין בורחת. שזה לא עוזר לחקור בדיוק מה קרה באירוע ב-21 ביולי, אבל לא לבדוק מה עובר עליי עכשיו.
כשהפסיכולוגית הגיעה אליי לחדר שלנו, שלי, ביום שדולב נהרג, היא נעמדה ליד המיטה שלי ושתקה. אני לא הצלחתי להרים את הראש שלי מהכרית, ורק מלמלתי לה "נכון שמותר לי לא להתחבר לרגשות שלי עכשיו?". היא נתנה לי אישור. כי כשהרגשות קשים מדי אי-אפשר להתחבר אליהם. זה מסוכן מדי. שורף מדי. חשבתי שהאישור הזה תקף לנצח נצחים, אבל הוא לא. נראה שהתוקף שלו נגמר, ועכשיו אני צריכה לגעת בהם. עכשיו היא רוצה שאתקרב אליהם ואסתכל להם בעיניים. היא טוענת שכשחוסמים רגשות המחסום חוסם הכול, לא עושה סלקציה. ואז אי-אפשר להרגיש דבר ואתה מפסיק לחיות. אתה רק מתנהל בעולם.
כך אני מסתובבת בעולם משלי, עולם מחוץ לזמן ולסביבה. הבדידות שלי עוטפת אותי במעטפת בלתי חדירה. והיא איתי גם כשאני בין אנשים. היא אפילו דוקרת יותר. כי להיות בודד כשאת מוקפת אנשים זה הרבה יותר עצוב מלהיות בודד לבד על הספה.
אולי הסיבה שהשתניתי ואני כבר לא חסרת החלטיות ולא מתלבטת על כל דבר שעות, היא לא כי באמת התחזקתי והצלחתי להפוך קצת יותר דומה לדולב, אלא כי כבר לא אכפת לי. העולם איבד בשבילי את הצבעים שלו ואת הרבגוניות שלו. וכשלא אכפת לך משום דבר באמת, אין לך באמת על מה ולמה להתלבט.
אז אני נוסעת לפריז. בהתחלה תכננתי לנסוע לבד. פשוט כי לא היה לי עם מי לנסוע. פריז היא עיר רומנטית, ואני מבינה שחברות שלי היו מעדיפות לנסוע אליה עם הבעל או החבר. בהתחלה פחדתי שאולי יהיה לי עצוב לבד, אבל בינינו מה זה כבר משנה: עדיף להיות לבד ועצוב אבל בעיר יפה. אבל כולם דאגו, ובסוף מצטרפת אליי חברה ובטח יהיה לי פחות עצוב. אולי אפילו שמח. אולי באמת אמצא את עצמי שוב על גדת הסן, אמצא רגשות אחרים שחבויים בי, מתחת לתמונות הקבועות בראש של גופתו הירויה של דולב, שם במקרר הגדול בבסיס בצריפין שבו ראיתי אותו בפעם האחרונה.
ואולי, כך אני חוששת בסתר, אני בכלל לא נוסעת לשם כדי למצוא את עצמי, אלא אותו. זה היה הטיול הזוגי האחרון שלנו בלי הילדים. בילינו וצחקנו ואהבנו ביחד, רק שנינו, וזה הדבר שאני נוסעת לחפש. אותו, אותנו, רק שנינו לבד, אוהבים על גדות הסן. אני מקווה לא להתאכזב כשלא אמצא אותו. אבל אולי כן אמצא אותו, ואם הוא לא יחכה לי שם, אולי אצליח סופסוף להפסיק לחפש אותו, ואתחיל שוב לחפש את עצמי.