"לא עוד פלסטר - מטפלים מהשורש": ההורים מאחורי "מחאת הסרדינים"

פורום ועדי ההורים היישוביים רשם השבוע הישג אדיר למאבקו נגד הצפיפות בכיתות – משרד החינוך הכיר בכוחם כגוף מייצג של ההורים בישראל. מנכ"לית המשרד, מיכל כהן, התקשרה לזמן אותם לפגישה בנושא. בתמורה, הקפיאו ההורים לעת עתה את העיצומים הצפויים בבתי הספר. שבעה אבות ואמהות מכל רחבי הארץ - חלק מקבוצת הורים רחבה - התקבצו ביום שני האחרון סביב שולחן עמוס כיבוד במזנון החלבי של הכנסת, מקיימים דיון רווי אמוציות וחושבים איך להתקדם מכאן. בכל זאת, יש לוח שביתות שלם שמוכן לשיגור ועל המדף שוכבת לה ההצעה להשבתת מערכת החינוך כולה ביום שלישי הקרוב – יוזמה שמתחילה לקבל גיבוי גם בערים הגדולות. עיניהם של תלמידים והורים רבים נשואות אליהם. חברי הפורום לא רוצים לאכזב.

דקות ספורות קודם לכן הם עוד ישבו בדיון חירום בנושא בוועדת החינוך של הכנסת. גם הוא, איך לא, פרי יוזמה שלהם שהתגבשה מאחורי הקלעים. בדרך הם גילו פרטנר חדש שנרתם לעזרתם, יו"ר הוועדה החדש, יעקב מרגי. חבר הכנסת מש"ס העביר להם מסר: עצרו את העיצומים, ואני אתכם. אחרי שעתיים סוערות במזנון הפור נפל וההורים החליטו שהם הולכים עם מרגי (מאז הודיע הוועד כי ישבית את הלימודים ביום ראשון הקרוב - ר"ב). "יכול להיות שאת נוכחת ברגע היסטורי", אומר לי בהתרגשות פז כהן, אב לשלושה ילדים, ממקימי הפורום ויו"ר ועד ההורים בירושלים. "המאבק שלנו צובר תאוצה. אני מסתכל סביבי ורואה קבוצות הורים מרקעים שונים – חילונים, דתיים, ערבים – יושבים יחדיו. הנושאים שחוצים את המדינה כלל לא רלוונטיים סביב השולחן הזה. כולנו מגויסים לאותה המטרה: החינוך של הילדים שלנו. זה פשוט מרגש אותי".

מי הם אותם "משוגעים" שמשקיעים כל כך הרבה זמן ואנרגיות ומקדישים את כל קולם, עד צרידות, בהפגנות הסוערות? הכירו את ההורים שנאבקים עבור עתיד חינוך ילדיכם – חברי פורום ועדי ההורים היישובים. מאחוריהם שורה של מאבקים ציבוריים מוצלחים ובהם עבור הכנסת סייעת נוספת לגני ילדים, שנעשה בשיתוף עם ארגונים חברתיים; עיצומים נגד הקפאת הטיולים השנתיים; נגד נוהלי הבגרויות החדשים (סגירת התלמידים בכיתות לפני המבחנים, נוהל שכבר בוטל – ר"ב); וכעת מחאת הסרדינים המתחדשת.

לחברי הפורום חשוב שהציבור הרחב ידע להבדיל: אין מדובר בארגון ההורים הארצי, הגוף היציג מבחינת משרד החינוך - למרות שכעת הוא מורכב מנציגות של 17 יישובים בלבד - אשר נבחר על ידו ומממן אותו ביותר מחצי מיליון שקל בשנה. הפורום הוא גוף התנדבותי המורכב מנציג מכל ועד הורים יישובים. השבוע הוא חצה את רף מאה היישובים שחברים בו. פועלות בו ועדות וצוותי פעולה לפי נושאים ומחאות. החברים נוסעים לא מעט, לעתים כמה שעות, ומתארחים בבתיהם של עמיתיהם לפורום כדי להשתתף באספות ובדיונים קדחתניים על סוגיות חינוכיות משמעותיות. שני הארגונים צועדים כעת בשני שבילים מקבילים ושיתוף הפעולה ביניהם מועט עד אפסי.

הפורום הוקם לפני כשנה, בשלהי שנת הלימודים הקודמת, על ידי זאב גולדבלט, יו"ר ועד הורים מגבעתיים אשר פרש מהנהלת ארגון ההורים הארצי. גולדבלט לא בזבז זמן וקרא להורים להצטרף אליו. "היו איתי ממש מההתחלה נציגות של ערים מאוד גדולות בארץ: תל אביב, ירושלים, ראש העין הרצליה וערערה. היום יש לנו נציגות מאילת וירוחם, דרך יישובי עוטף עזה ועד מטה אשר וקריית שמונה - כמעט 120 יישובים", הוא מספר בגאווה. "רק לפני עשר דקות עדכנתי את הפורום על הצטרפותה של יבנה".

גולדבלט הוא גמלאי צה"ל בן 61 עם רזומה צבאי מפואר, הכולל בין היתר פיקוד על חטיבת 401 בחיל השריון. בגיל 32 כבר מונה לאלוף-משנה ובגיל 44 פרש לגמלאות. "זאת לא הייתה קריירה, אלא שירות. כשהפסקתי ליהנות מהשירות אמרתי תודה רבה והלכתי הביתה", הוא מסביר בפשטות. בתו היחידה לומדת בכיתה י"א ולאור העובדה שתסיים בשנה הבאה את לימודיה, הוא לא הציע את עצמו לראשות הוועדה או צוות הפעולה. עם זאת, הוא פעיל מאוד בהחלטות ובמאבקים הציבוריים של הפורום. כזקן השבט הוא הגדיר לעצמו יעד אישי גבוה – לדאוג כי לכל רשות מקומית בארץ יהיה ועד הורים יישובי שידע להילחם על זכויות התלמידים. "זה ממש הזוי שביותר ממחצית מהיישובים בארץ אין בהם ועד הורים יישובי", הוא אומר ומפרט: "זה קורה מכמה סיבות, בין אם זה בגלל חוסר הבנה, חוסר ידע או חוסר נכונות של הרשות לאפשר את זה.

לדבריו, הוא משקיע לא מעט זמן וכסף בפעילותו ההתנדבותית. "אני כל הזמן בנסיעות לכל חלקי הארץ, מדריך את ההורים איך להתנהל מול הרשויות, מקים איתם את הוועדים איפה שצריך - סייעתי לאופקים, הדרכתי את ההורים בכרמיאל, וסייעתי להקים ועד הורים באבו גוש לפני כמה חודשים וגם בהוד השרון. אני מקבל על זה החזר הוצאות אדיר ממשפחת גולדבלט", הוא צוחק בציניות וממהר להסביר, "אבל זה למטרה חשובה".

מעט אחרי הקמת הפורום החלה לצבור תאוצה המחאה הקוראת להורדת הצפיפות בכיתות. מאחוריה עמדו שלוש אמהות מחולון שהציפו את האינטרנט בתמונות שלהם עם ילדיהם מחזיקים בשלטים "גם אני סרדין של משרד החינוך". חברי הפורום הצטרפו למחאה וזו זכתה לשם העממי "מחאת הסרדינים". הלחימה בעזה כמה שבועות לאחר מכן גדעה את המאבק הציבורי, אך לקומץ ההורים האקטיביסטיים הייתה היענות גדולה. אט אט הצטרפו אליהם גם יישובים מעוטף עזה. "כהן וגולדבלט באו לבקר אותי ולחזק אותי בתקופות הקשות של 'צוק איתן' והביאו מתנות מילדים מאזורים אחרים. זה היה מאוד מרגש", מספרת אירית להב מהמושב עין הבשור ויו"ר ועד ההורים במועצה האזורית אשכול.

להב מתחילה לבכות כשהיא מדברת על הקיץ האחרון. הפצע עדיין פתוח. "הרגשנו עטופים מבחינת ההורים, שאכפת לאנשים. כולנו לקחנו את הילדים שלנו וברחנו מהאזור. אבל חברי הפורום באו עד אלינו, בתקופה מסוכנת, כדי לתמוך בנו", היא משחזרת. להב, אם חד הורית לבת יחידה, הצטרפה לפורום בראשיתו כדי לקדם בעיקר מטרה אחת. "הכי חשוב זה המאבק בצפיפות בכיתות. אצלנו יש 30 ילדים בכיתה בממוצע, וזה המון. הגדרתי את זה כיעד מרכזי מבחינתי. אני הצטרפתי לוועדה לצמצום יחס מורה-תלמיד ולהוריד את מספר הילדים בכיתה ל-24".

איתי לביא, יו"ר ועד ההורים במועצת שער הנגב, מצטרף לדבריה של להב. "כשהתחיל 'צוק איתן', מובילי 'מחאת הסרדינים' הפכו בן יום לתומכים בעוטף עזה", הוא אומר. "אצלנו יש עד 30 תלמידים בכיתה והמדינה נותנת לנו תנאים בלתי רגילים בתוך הכיתה – חיבורי Wi-fi, מחשבים ניידים לכל ילד – אבל אנחנו השבתנו את הלימודים כי אנחנו רוצים תנאים טובים לכל התלמידים בארץ". לטענתו, הנושא שהכי מטריד את ההורים באזור הוא פיצול הכיתות. "אנחנו לא רשות עשירה, כל האנשים סביבי מרוויחים בסביבות משכורת מינימום והם עדיין מוכנים לשלם 2,000 שקלים בשנה שכר לימוד כדי שהילדים שלהם ילמדו עם פחות מ-30 תלמידים בכיתה, ואז בא שר חינוך ואוסר עליי לשלם על כיתות. למה הוא אוסר עליי? אני רוצה לשלם על זה. לא רוצה שהילד שלי ילמד בכיתה עם 30 תלמידים".

יצחק מנחם, יו"ר הנהגת ההורים בגדרה, היה נציג הפורום באותה ועדה מקצועית שבחנה את צמצום יחס מורה-תלמיד בכיתות, והוא משמש יו"ר הוועד הפעולה בפורום סביב מחאת הצפיפות. במשך שלושה חודשים נפגשו חברי הוועדה לדיונים ארוכים עד אשר גיבשו את דוח המסקנות והגישו אותו למנכ"לית משרד החינוך ב-14 בינואר האחרון. "הובטח לנו על ידי השר הקודם שהוועדה הזאת תתווה את הדרך ובסופה יהיו 32 תלמידים בכיתה. ביום הגשת המסקנות ביקשתי העתק והובטח לי על ידי ראש הוועדה, ד"ר אורנה שמחון, כי בתוך שבוע מדפיסים את זה וכורכים את זה. עד היום זה לא קרה", הוא מספר. "בישיבת הסיכום אמרתי שוועד ההורים היישוביים לא יתן לדוח הזה לראות מגירה, והאמירה הזו עד היום מהדהדת לי בראש ואני חושב שגם להם. בוודאי שיש תסכול, אבל מצד שני אני כלוחם לא ויתרתי ואני לא נותן לתסכול לשלוט לי בחיים. אני איש של מאבקים והדבר הזה הוכיח את עצמו. יחסית לתהליכים שקורים במדינת ישראל, אנחנו יכולים לטפוח לעצמנו על השכם".

יניב שחר, יו"ר הנהגת הורים מגני תקווה, מהנהן בראשו ומצטרף לדברים. "אנחנו הולכים ביחד עם משרד החינוך לפתור אחת ולתמיד את אחת הבעיות הכי גדולות במערכת החינוך, שעד היום רק ניסו לשים עליה פלסטר. אנחנו נפתור את הבעיה מהשורש", הוא קובע. שחר בן ה-40, אב לשלושה ובכיר בחברת תקשורת גדולה, הוא בין הצעירים החברים בפורום. תפקידו בכוח: לתפעל את דף הפייסבוק של הקבוצה. "אנחנו מקבלים עשרות פניות ביום", הוא אומר ומסביר כי הפעילות הגוברת מצריכה עבודה במשרה מלאה. "חלק מההורים מבקשים שנעזור להם להתמודד עם בעיות אישיות עם בית הספר, ויש כאילו שגם רוצים להשבית את הלימודים ולא יודעים איך. בעיקר אנחנו מקבלים המון תמיכה מההורים. מדי יום מצטרפים עוד ועוד תומכים וזאת תחושה אדירה. אני משתדל לענות לכולם, אבל לא תמיד מצליח".

הורה נרגש נוסף הוא תאיה גסאן, יו"ר ועד ההורים בקלנסווה, אב לחמישה ילדים המטפל בילדים בעלי מוגבלויות לפרנסתו. לפורום הוא הצטרף לפני כשנה. "אני גאה בחברים המדהימים שלי לפורום פה, סוף סוף מישהו שומע את הקול שלנו, הערבים, ואנחנו שותפים למאבק כמו כולם", מעיד גסאן בשמחה. "אני באופן אישי מרגיש שנתתם לי דחיפה להיאבק. גם כשהייתי בדרך לכנסת התלבטתי אם לבוא או לא, והשכנועים שלכם עזרו לי".

"המגזר הערבי צריך הרבה השקעה, הרבה עבודה. כולם יודעים שיש הרבה תסכול בחינוך הערבי, הרבה נושרים מהחינוך, בתי ספר לא תקינים ולא בטיחותיים, ולהוסיף על זה את הצפיפות בכיתות זה באמת לחסל את החינוך", מוסיף גסאן בייאוש. "הבת שלי בכיתה ח' לומדת בכיתה של 42 תלמידים, ויש עוד הרבה כאלו. אני בהלם שמצליחים ללמד בכלל. המורים בוכים לי כל הזמן. המחאה התחילה אמנם בשנה שעברה ולא השתתפנו בה אז, אבל דיבורים של ייאוש בתוך קלנסווה היו כל הזמן, זה מפריע להורים לתלמידים. אפילו ביום ראשון בתחילת החודש כשהשבתנו את כל בתי הספר שאלו אותנו מה נזכרתם פתאום. אני נאבק כבר שבע שנים. אנשים עדיין לא יודעים שחברנו באופן רשמי לפורום, אבל הם יראו תוצאות. בשנה האחרונה אנחנו רואים ממש הצלחות למאבק ואנחנו נצליח להוריד את הצפיפות בכיתות".

לא רק נושא הצפיפות בוער בעצמותיהם של המצטרפים לפורום. ניסים דהן, גמלאי צה"ל החבר זה שנים רבות בוועד ההורים בלוד, מספר כי לא ידע למי לפנות לגבי המצוקות בעירו עד שחבר לפורום. יש לו 13 ילדים וניכר כי הנושא קרוב ללבו. "מעולם לא ספרו את לוד, עיר מעורבת עם המון בעיות ושסעים", הוא אומר. "העובדה שלא היה לנו תמיד ראש עיר לא סייעה לנו. בהרבה שכונות בלוד האוכלוסייה מזדקנת ויש הגירה שלילית, כך שהכיתות מתחילות להתרוקן. קחי את כיתות א', למשל, במקום ארבע כיתות הפכו אותן לשתיים עם 40 תלמידים כל אחת. הילדה שלי בכיתה ח' יש לה הפרעות קשב וריכוז וקשה לה ללמוד, אבל משרד החינוך לא נותן על זה את הדעת. מספיק הייתה הזנחה בעיר, למה לגרום נזק גדול יותר?", הוא תוהה בכעס. "לוד היא עיר מעורבת ובמצב סוציואקונומי נמוך, צריך לתת יותר את הדעת על ערים מעורבות וערים נחשלות. לא צריך קריטריונים כלל-ארציים, אלא לפני האוכלוסייה".

קשה שלא להתפעל מהאנרגיות וההשקעה המרובה של ההורים האלה בעתיד ילדיהם. כל אחד מהחברים תורם מניסיונו החברתי והמקצועי: פז כהן מירושלים הוא מנכ"ל בארגון "אנו", תנועה לשינוי חברתי שניהלה בין היתר את המאבק בריכוזיות בבנקאות בישראל; גולדבלט מביא עמו עבר צבאי מפואר התורם לניהול הארגון; ושחר תורם מהידע שצבר בתקשורת וברשתות חברתיות. וכך הלאה. כולם מפסידים ימי עבודה לטובת דיונים בכנסת ופגישות עם בכירי משרד החינוך, מארחים ישיבות בביתם, נוסעים לפגישות, מוצאים כספים על דלק, כיבוד והפגנות. "עשינו עצרת תמיכה בחינוך איכותי לקראת הבחירות בגן סאקר אצלנו בעיר", מספר כהן, "זה עלה לנו 15 אלף שקל, והפורום הרי עובד ללא תקציב. אנשים הכניסו יד לכיסים כדי שזה יקרה, וגם גייסתי תרומות מאנשים טובים שמעריכים את מה שאנחנו עושים. אלה הוצאות לא קטנות", הוא מסכם. "ותכתבי שהנשים שלנו הכי מסכנות", מבקש שחר, "הן כבר לא רואות אותנו בכלל".