שקר האפרטהייד של התקשורת

מחפשים כביש סגור לתנועת פלסטינים, מוסיפים כפר ללא מים והרי לנו כיבוש ואפרטהייד. אבל אף אחד לא מזכיר שב-1967 רק ארבעה כפרים נהנו ממים זורמים ובזכותה של ישראל מעל 98% מחוברים כיום. שמסתכלים על התמונה הכוללת מגלים מציאות שונה לגמרי

עזרי טובי
צומת גוש עציון (צילום: טלי מאייר )

בימים אלו התפרסמו ב''וואלה'' סדרת כתבות בה השתתפתי, העונה לשם ''מדינה בהפרדה''. התלבטתי רבות אם להשתתף באחת הכתבות, זאת בגלל שזיהיתי שבשורה התחתונה מדובר בריטואל קבוע – החלק הארי מורכב מטענותיהן של ארגוני זכויות האדם השונים, כשלבסוף ניתנת אפשרות מענה לגורמים הרלוונטיים השונים, כגון צבא, מתנחלים וכדו'. ובמילים אחרות – שוב ארגונים הממומנים בכסף ואינטרסים זרים מקבלים את מעמד הבכורה והאמינות ואילו מדינת ישראל יושבת על דוכן הנאשמים, כשבפניה מוטחות האשמות הגובלות בשקר ה''אפרטהייד''.

אבל לפני שיורדים לרזולוציות ה"קטנות" כדאי להכיר את שיטת העבודה של ארגונים אלו: לוקחים קצת מכאן, טיפה משם, סיפור אנושי מאיפה שהוא - והנה לנו תמונה שלמה המתיימרת לשקף מציאות קיימת. כלומר מחפשים כביש שסגור לתנועת פלסטינים, מוסיפים לזה כפר ללא מים זורמים, קורטוב תהליך בירוקרטי מייגע, והרי לנו מדינה שלמה שחיה את חייה הנעימים תוך כיבושו והפלייתו של החלש – כל זאת למרות שההיגיון הבריא מחייב בדיוק ההיפך. שהרי מה מעיד כביש בודד סגור לתנועה? שכל השאר פתוחים. ומה מעיד כפר יחיד ללא מים זורמים? שכל שאר הכפרים מחוברים. אגב, ב-1967 רק ארבעה כפרים נהנו ממים זורמים ובזכותה של ישראל מעל 98% מחוברים כיום – וכן על זו הדרך.

יותר מזה – מסתבר שגם מושג האפליה נתון לזווית ראייתו, או שמא נאמר למגמתו, של המתבונן. שהרי בנושאים שונים, כגון תקשורתית, האפליה ברורה ומוכרת - ציבור המתיישבים מהווה שק החבטות הנצחי של התקשורת בעוד הפלסטינים מאותרגים על ידה. ומה עם האפליה הביטחונית? בשורה התחתונה אני הוא זה שישן עם אקדח תחת הכרית מחשש שמשפחתי תישחט חס וחלילה וכל נסיעה משפחתית חושפת את ילדי לפיגוע טרור "אקראי", בעוד ה"פלסטיני הכבוש" ישן שנת ישרים.

יותר מזה, על ציבור המתיישבים חלות בו זמנית שתי המערכות – הישראלית והצבאית. לא רק שציבור זה חייב בשירות צבאי מלא הכולל ימי מילואים, אלא ניתן גם להחיל כנגדו צווים צבאיים - החלים רק ביו"ש – כגון צווים מנהליים, הרס בתים וכיבוש ישיבות. על אפליה תדמיתית דיברנו? המתנחל נתפס בתודעת העולם - ובחלקים שונים בחברה הישראלית – כשיא הרוע, בעוד הפלסטיני התמים כשה אובד וכו'.

עוד בוואלה!

הורים למתבגרים? הכירו את השיטה ששמה סוף לפצעונים

לכתבה המלאה
ה"פלסטיני הכבוש" ישן שנת ישרים (צילום: יותם רונן)

אבל הגיע הזמן לשים את אס האפליה על השולחן: מה ההבדל ביני ובין הפלסטיני? שאני אוהב את מדינת ישראל ורוצה בקיומה ובהצלחתה, בעוד שהפלסטיני, באופן כללי - רוצה בחורבנה. יחי ההבדל ה"קטן". לצערי יש צורך להבהיר: אין הכרח שאהבת המדינה תוביל לשנאת הזר – ההיפך הוא הנכון. אדם בעל לאום שונה המכיר בקיומה של מדינת ישראל ורוצה בטובתה ראוי להיות שותף אמיתי לדרך - אישית יש לי אהבה רבה לעדה הדרוזית.

אך האם שכחנו שאנו מתעמתים עם חברה שחרטה על דגלה את המאבק בישות הציונית ומעודדת את חבריה לרצוח חפים מפשע? חברה שאינה מוכנה עדיין להכיר בקיומי ושייכותי לארץ הזו – כן, גם בתוך הקו הירוק? חברה שלא מתקיים בה שיח אמיתי ופתוח המאפשר מגוון קולות ודעות? ועוד.

רק כאשר התמונה הכוללת מקובעת טוב בתודעה, ראוי ונכון להשתדל להיטיב ככל הניתן את חייהם של הפלסטינים - ואפילו בלי לדרוש תודה.


לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully