השבט אומר את דברו

(ריבלין הציג "סדר ישראלי חדש": "ישראל זקוקה לקריאת השכמה")

הנשיא ראובן ריבלין נשא נאום בכנס הרצליה ובו דיבר על התהליכים הדמוגרפיים המעצבים מחדש את פניה של החברה הישראלית, תהליכים שיצרו ''סדר ישראלי חדש'' שבו החברה הישראלית מורכבת מארבעה "שבטים" מרכזיים - חילוני, דתי לאומי, חרדי וערבי.

"עלינו לבחון את ההשלכות החברתיות והערכיות של הסדר הישראלי החדש", אמר הנשיא, "אנו מוכרחים לשאול בכנות, מה משותף לכל המגזרים הללו? האם יש לנו שפה אזרחית משותפת? מכנה ערכי משותף שבכוחו לחבר את כל המגזרים הללו יחד, במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית?"

"הדחקה או מאבק, לא יועילו. כולנו, חרדים וחילונים, דתיים וערבים, כאן, כדי להישאר", אמר ריבלין, "אם חזון המדינה היהודית והדמוקרטית הוא חלום חיינו ומשאת נפשנו, הרי שאנו נדרשים היום להישיר מבט אמיץ למציאות הזאת. גם אם אין זה מתפקידי להכתיב את התשובות, הרי שמתפקידי ומחובתי כנשיא מדינת ישראל לשאול את השאלות, ולדרוש את הדיון ואת התשובות".


ערבי, חרדי, דתייה לאומית וחילוני, ארבעה אנשים שונים מארבעה שבטים שונים, עונים לנשיא המדינה.

מר רובי ריבלין נשיא מדינת ישראל הנכבד.

קראתי את נאומך המדובר בהרצליה והתרגשתי מהכנות ואומץ הלב בדבריך.
אני, מוחמד בכרי, אזרח מ"השבט" הערבי הפלסטיני,
אני מוכן להיות שותף מלא בבניית החלום הישראלי החדש, אם יתממש החלום שלי.
אני חולם על מדינה לכל אזרחיה, מדינה שבה כולם שווים גם אם זהותם הלאומית והתרבותית שונה.
אני חולם על שלום אמת, שלום צודק בין בני עמינו הישראלים והפלסטינים.
אני מאמין שהשלום שכולנו רוצים ומאחלים, לא יכול להתממש ללא וויתורים משני הצדדים.
אני גם מאמין שהשלום הזה לא יכול לבוא מבחוץ, אלא מתוכנו כאן - ישראלים ופלסטינים.
אם באמת נאמין שלא נגזר עלינו לחיות ביחד אלא רוצים לחיות ביחד,
אני ארצה לחיות איתך.
אם תיתן גם לאחי לחיות איתך, אחי שמזה 67 שנה פליט בעולם ללא זכויות, ללא בית,
אם תיתן לאחי בית, אהיה שותף מלא איתך.
אם תיתן לאחי זכות שיבה כמו שלאחיך יש, אני אוהב אותך ואגן עליך מכל רע.
אם תסיים את הכיבוש, ותסיר את המחסומים, ותכיר בזכותו של העם הפלסטיני למדינה עצמאית
חופשיה ודמוקרטית - אוהב אותך ואגן עליך מכל פגע.
אם תלמד את שפתי ותכתוב לי בערבית כפי שאני כותב לך בעברית,
תאבד את הפחד ממני ותאהב אותי כפי שאני אוהב אותך.
אם תחלום כמוני - אחלום כמוך.
אם תלך על פי: "ואהבת לרעך כמוך", אהיה לך רע.
אם תחשוב שאתה כמוני ולא טוב יותר ממני, אחיה איתך לנצח נצחים.
אם תכיר בחלק שלך בטרגדיה שלי, ותבקש סליחה - אסלח לך ואושיט את ידי, ואחבק אותך.
אני מכיר בך,
תכיר בי.
אם כל זה יקרה - תהיה אחי,
דמך יהיה דמי.

מוחמד בכרי הוא שחקן ובמאי קולנוע ותיאטרון.

הוא מדבר לעניין, כבוד הנשיא. לא רק שהוא מדבר לעניין, פעם אחר פעם, הוא גם היחיד שמדבר לעניין והכי גרוע – הוא גונב לי את ההרצאה שלי ועל כך כבר באמת אין מחילה.

יפה חילק כבוד הנשיא את מפת השבטים הישראלית. (יש לדון על הכתרת השבט הדתי-לאומי כשבט אבל אין זה המקום) הוא הגדיר נכון ומדויק את המצב החדש, לפיו הגדרות הרוב והמיעוט מיטשטשות, ושוב אין היררכיה אלא תמהיל של מיעוטים שביחד יוצרים שלם. רק בדבר אחד טעה הנשיא: בשאלה מה עושים עם המצב החדש הזה וכיצד יש להיערך אליו.

אליבא דריבלין, דרושה "קריאת השכמה". דרושה שיתופיות. הכלה. רצון להתחבר. זה יפה ונחמד, אבל זו דרישה מפליגה מידי ועל כן אפשר לוותר עליה בחפץ לב. קל יותר, לטעמי, לדבוק בדיאגנוזה של הנשיא, אבל לקבוע תרופה אחרת לחלוטין. במקום לדרוש פעולה, צריך לדרוש שינוי תפיסתי. במקום לשאוף ליצירת "ביחד" חדש, צריך פשוט להגדיר את ה"ביחד" החדש והוא כבר ייווצר מעצמו.

מהו ה"ביחד" החדש? בפשטות, לעבור ממצב מרק למצב סלט. זונחים לחלוטין את השאיפה לייצר חברה אחידה ולכידה, ועוברים להבנה כי בחברה המורכבת ממיעוטים, ה"ביחד" צריך להיות הרבה יותר מאוורר. הוא צריך להיות ביחד שמשמר את הלחוד. במקום ששבט אחד יכפה סדר יום על שבט אחר, צריך ה"ביחד החדש" להיות מבוסס על זה שאין סדר יום אחיד.

ב"ביחד" החדש לא קובעים שרירותית, שעל השטרות החדשים יתנוססו תמונות של אלתרמן, טשרניחובסקי, גולדברג ושמר. למה? מפני שלדידם של משהו כמו שניים וחצי מיליון נפש בישראל - השמות הללו לא מספיק חשובים. הם רוצים בכלל את הרב קוק, או את הבן איש חי, ואולי את אטא טורק, ויש כאלה שגם את מסי. אז בואו נשים את הרב קוק על השטרות? אבל זה לא יתאים לשני מיליון אחרים, אז מה נשים? נשים פרחים וציפורים. קיכלי וירגזי, כלנית ורקפת. שני בנים, שתי בנות. אבל למה?! בוא נחפש דמות קונצנזואלית?! אבל זהו, ב"ביחד" החדש אין קונצנזוס. תתחילו להתרגל.

ב"ביחד" החדש אדם יפעיל טלוויזיה וייראה בחדשות דברים שלא בהכרח מעניינים אותו, רק מפני שאת השבטים האחרים הם כן מעניינים. הוא יבין לאיטו שהוא חי בחברת מיעוטים שסדר היום שלה איננו אחיד, והוא מורכב מערימת סדרי יום. הוא יתרגל לזה מהר מכצפוי. ככה זה ב"ביחד" החדש.

איפה מצויים החרדים בכל הסדר החדש הזה? תהליך ההיטמעות שלהם בישראל החדשה נמצא כבר בעיצומו. הם שועטים לעברו במלוא כוחם ואם זה לא נראה לעין, זה רק משום שקצב ההיטמעות הזה מותנה בקיומו של תהליך אחר, מקביל, והוא היווצרותו של ה"ביחד" החדש. אין לדרוש מן החרדים היטמעות כמיעוט בתוך חברה עם הגמוניה שלטת שיש לה איתה בעיה ערכית וזהותית. זה היה המצב במשך שנות דור, ועל כן שאיפה זו הייתה חסרת סיכוי. במתווה החדש – אפשר גם אפשר. זה, אגב, יקרה מעצמו. לא צריך אפילו לעבוד על זה.

שלושה מן המגדירים החרדיים: הבדלנות הקיצונית, האנטי ציוניות, וחברת הלומדים – הם תאונה. הם התאימו, אולי, לשעתם ואין להם שום סיכוי לשרוד במצב של חברת המונים כמותית ומהותית. כבר מזמן הם היו צריכים לחלוף מן העולם. כל בר דעת יודע כי ניתן לקיים את החברה החרדית המפוארת גם תוך כדי השתחררות מן המחלות הללו. הבדלנות יכולה להיות הרבה יותר סמלית ופחות הרמטית, חברת הלומדים יכולה לחזור למה שהיא צריכה להיות: אידיאל אמורפי המרחף באוויר ומנכיח את מצוות לימוד התורה וקביעת העתים לה, וכמובן, האנטי ציוניות המיותרת צריכה לחלוף מן העולם מיידית. מכל המחלות היא הקשה ביותר.

בעוד לבדלנות יש יסודות היסטוריים יציבים, גם במקורות וגם בגלויות השונות, ובעוד קונספט "חברת הלומדים" מבוסס על ההנחה המוצקה והנכונה כי על החרדים לשמר את אמונת ישראל ותורתה עבור העם כולו – האנטי ציוניות העקבית היא חסרת כל בסיס. מקורה בהשתלטות גורמים קיצוניים בתוך החברה החרדית על השיח, ובחסות הנחרצות שלהם אל מול התהייה המהורהרת של רוב החרדים בסוגיה, הם הצליחו להשליט את סדר יומם בנושא על כולם. לתורתו ולמורשתו של הרבי מסאטמר, גדול המתנגדים לציונות, אין שום תפיסה ואחיזה ביומיום החרדי, לבד מאשר בנושא הזה.

ההשתחררות משלושת הכבלים הללו מתמהמהת. היא מתרחשת, אבל מעט ולאט מידי. מדוע? מפני שהתהליך הזה לא יכול, כאמור, להתרחש במתווה הקיים של הגמוניית רוב כאשר סביבה יש מיעוטים. ההיפך: מצב כזה רק מנציח את הלעומתיות החרדית והופך אותה למגדירה עיקרית של התנועה. כשמדובר על סובלנות ואחדות נהוג להאשים את החרדים בכך שהם עצמם בחרו להתבדל ואחר כך הם באים בטענות מדוע הם נבדלים. זו האשמת שווא. ב"ביחד" הישן, הדרישה החילונית מהחרדים (וגם מהערבים) ל"השתלבות" היא בעצם דרישה לכניעה. רק בחסות ה"ביחד" החדש ינועו תהליכים אלה, לתפארת מדינות ישראל.

בשולי הדברים צריך לומר כי כדי לקיים את כל החזון הזה דרושה מערכה כבדה שבמרכזה התקשורת, אבל אין כאן מקום להאריך יותר וגם איני חפץ לשרוף לגמרי את ההרצאה שלי, על כן תיאלצו לקנות כרטיס. תגידו שקובי שלח אתכם.

קובי אריאלי הוא סאטיריקן, עיתונאי, פובליציסט ואיש טלוויזיה ישראלי.

ארבעה שבטים, כבוד הנשיא? אולי ארבעים. ובעוד המילים האלו נכתבות, נראה לי שנוצר פה עוד איזה תת-שבט. ואם להיות קטנונית ממש, אז רק המגזר הדתי לאומי, על התפצלויותיו הבלתי נגמרות מכיל כמה עשרות תתי-שבטים כאלה, שההבדלים ביניהם עשויים אולי להיות זערוריים, ועדיין, אנחנו בעידן ה"אני לא הפרעתי לך להגדיר את עצמך, אז אתה אל תפריע לי להגדיר את עצמי".

ברוכים הבאים לעידן הרב-רב-רב תרבותיות. זהו עידן שבו השבט יכול לפעול היטב גם במנותק מחללית האם. תסתכלו על אירופה (נכון, פה זה לא אירופה, אבל כמדינת מהגרים, מעניין לראות איך מתמודדת אירופה עם גלי ההגירה שלה) אז אם בעבר הלא מאוד רחוק, יכולת לשרוד רק אם אימצת את הקודים התרבותיים של המקום אליו היגרת, היום, בחסות השבט החזק שלך, אתה יכול להתמקם בנוחיות גם ללא ידיעה או קבלה של המאפיינים הבסיסיים ביותר של המקום אליו היגרת.

השבט נעשה חזק מהמדינה.

אנחנו עוד לא שם, זה ברור. אבל גם כאן השבט אומר את דברו. כל שבט. והוא מדבר בקול רם וצלול, השבט הזה. כל ראש שבט דואג קודם כל לבני השבט שלו ולאינטרסים המידיים שלהם. אני יודעת שאני אמורה להיות מודאגת מזה, במיוחד כשמדובר באינטרסים מנוגדים כל כך, אבל בנקודת הזמן הספציפית הזו, האינטרסים המנוגדים האלו יוצרים סוג משונה של איזון. יש רחשים תת קרקעיים, לוחות טקטוניים זזים, חלק מההתפתחויות מרגשות, חלק הרבה פחות ועדיין, העסק יציב.

אני מקווה שתסלחו לי על שאני משתמשת פה במובאה מדבריו של אויב ותיק, חסן נסראללה, "חברה שחלשה יותר מקורי עכביש" אמר עלינו בנאום ההוא, עם החיוך ההוא. אבל לפעמים דווקא היריב שלך יהיה זה שיגדיר אותך טוב מכולם. כי היריב הוא זה שיסקור אותך סקירה מדוקדקת, הוא זה שיגיע למסקנות. אז זו המסקנה שהגיע אליה יריבנו הוותיק, "קורי עכביש", הוא קרא לנו, קורים של עכביש.

קורי עכביש ידועים כחומר ביולוגי "מהחזקים בטבע", קשיחים ואלסטיים הם יכולים לשרוד גם סופת הוריקן משתוללת, והמעניין מכל: מה שמעניק להם את חוזקם הוא העובדה שהם מורכבים דווקא משילוב של חלבונים שונים זה מזה.

אז הנה, כבוד הנשיא, הפכנו שבטים שבטים, אבל איכשהו, באלכימיה פלאית עדיין נאחזים זה בזה, דביקים ואחוזים כאותם קורי עכביש. אם כך, למה אני הולכת לסיים את הטקסט הזה בנימה חמצמצה? כי אני מסתכלת על ההתפתחויות מבית. מבית הגידול שלי, הדתי לאומי. פעם השתייכנו כולנו לאותו מגזר, אבל לא עוד, חל פיצול לשניים והוא ממשי, אז כרגע אנחנו עדיין מוגדרים כ"דתיים לאומיים" במובן הישן והטוב (החל בחרד"ל המחורדל ביותר ועד לדתי לייט הליברלי ביותר) ב"וואלה", עדיין יחפשו נציגה "דתית לאומית" מייצגת, שתגיב לדברי כבוד הנשיא, אבל אין לי ספק שלא כולם ירוו נחת מהייצוג הזה, חלקם ימלמלו: "זה לא אני הדתייה-עלאק-לייט-פלורליסטית הזו" הם יצטדקו לגמרי. דרכינו נפרדו והדבק שמאחד את שני חלקי המגזר הדתי הוא דק ופגיע. ואם זו דוגמא למה שיקרה כאן לשבטי ישראל, אז יתכן שאפשר להתחיל לדאוג.

ועדיין, אל תשכחו, (נראה לי שגם היריב הוותיק גם לא שוכח) קורי עכביש הם חזקים, עקשניים, דביקים ועמידים משנראה.

שהרה בלאו היא סופרת, מחזאית, שחקנית ופובליציסטית.

כמעט כל המערכות במדינת ישראל חותרות תחת החזון בנאומו המרגש של רובי ריבלין. המערכת הפוליטית בנויה על שיסוי ומחנאות, מגמה שרק מקצינה ככל שהשנים נוקפות ורמת הציניות נוסקת. קמפיין הבחירות האחרון היה אולי האלים והדוחה ביותר אי פעם, כשהליכוד משווה אנשי ועדים לחמאס, כשנאום של יאיר גרבוז נוכס על ידי הימין כדי לעשות דה לגיטימציה לשמאל, כשיש עתיד תוקפת את החרדים, ש"ס את האשכנזים ואביגדור ליברמן מגדיר ראש מפלגה ערבית "נציג טרור". השיא היה, כמובן, ביום הבחירות עצמו, כשבנימין נתניהו הזהיר שהערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים. מרבית הבוחרים לא הצביעו על סמך בחינה מדוקדקת של מצעי המפלגות או אידיאולוגיה מגובשת, אלא בגלל שנאה לאשכנזים, למזרחיים או לבני שבטים או עמים אחרים.

גם מערכת החינוך החילונית מעודדת קיטוב ומחנאות. כבר מגיל הגן הנושא החשוב ביותר הוא התפתחותו של האינדיבידואל, כשכל ילד שמסתמן כי לא יוכל לסיים דוקטורט סופג מיד מטחים של אבחונים, יועצות ופסיכולוגיות. המסר העיקרי, בעצם הכמעט יחיד, הוא להצטיין באופן אישי, להיות בהקבצה א', להיבחן בחמש יחידות, לדרוס את המתחרים בדרך לפקולטה למשפטים, רפואה וראיית חשבון. בדרך כלל, השכונה שבה גדלת או העיר שבה נולדת תכריע מהן ההזדמנויות שיוענקו לך. לילד בשכונה הצבאית במודיעין יינתנו יותר כלים להצלחה, באופן משמעותי, מאשר לנער באופקים או בנתיבות. הערכים יוחדרו במשורה, בשיעור חברה אחת לשבוע, בנסיעה לפולין או בעידוד ההתגייסות לקרבי. ממילא, הערכים הללו לא יעודדו אחווה ושותפות עם בני שבטים אחרים, אלא יחזקו את תחושת המצור והקורבנות. המסר הוא שלאחדות עם ציבורים אחרים יש מטרה אחת: הגנה על ארצנו.

החינוך האינדיווידואלי בבתי הספר נגזר מאופייה של המערכת הכלכלית, שהיא הזרז המשמעותי ביותר לחיזוק השבטיות בישראל. ישראל עברה בשלושים השנים האחרונות תהליכים מואצים של הפרטה, הפערים הכלכליים כאן בין עשירים ועניים הם מהגבוהים במדינות ה-OECD ורשתות הביטחון למי שנקלע למצוקה כלכלית כמעט נעלמו. השבט הלבן – המותקף, המושמץ, המאוים מהשבטים האחרים שהשתלטו על המדינה האשכנזית שבנה – יכול היה לגלות כאן גדלות רוח ולהבין את המציאות החדשה, אלא שהפוליטיקאים ואנשי העסקים שמובילים אותו מתבצרים בדעותיהם ובעושרם ואינם מעוניינים לחלוק אותו. אין זה מקרה שמפלגת העבודה העיפה מראשה בתוך זמן קצר את שלי יחימוביץ' הסוציאליסטית והעמידה בראשה את יצחק הרצוג הניאו-ליברל, שאליו הצטרפה ציפי לבני המגה-קפיטליסטית. השבט הלבן אינו מעוניין להתאבד ולחזק שבטים אחרים, שממילא אינם מצביעים למפלגת הייצוג שלו. "יש עתיד", שהיא גלגול של מפלגות מרכז שמתחלפות מאז ד"ש ב-1977, מייצגת מעמד כלכלי-חברתי, אשכנזים ממעמד הביניים, שמבקשים לשמר ולשפר את מעמדם תוך מלחמה על תקציבים עם מגזרים אחרים. כך שגם השמאל הישראלי אינו באמת מעודד שותפות בין חלקים בחברה. בכלל, הדעות הפוליטיות המתונות לכאורה של מרבית מחנה השמאל בסוגיות המדיניות נובעות מאינטרסים כלכליים: רק תעיפו לנו את הערבים מהעיניים ותנו לעשות כסף בשקט. ואם לא יסתדר כאן, נשלח את הילדים ללמוד בחו"ל או לפתח קריירה אמנותית בברלין – אפשרות שבני השבטים האחרים אינם נהנים ממנה.

"הפסיפס הישראלי המתהווה אינו גזירה, אלא הזדמנות אדירה. הוא טומן בחובו עושר תרבותי, השראה, אנושיות ורגישות", אמר ריבלין במה שהיה, לטעמי, משפט המפתח בנאום. אלא שכמעט מרגע לידתו מתחנך הישראלי להסתגר בתוך שבטו הוא ולראות בבני השבטים האחרים איום. רק לעיתים נדירות המסרים האלו מוחדרים אליו באופן ישיר – זה קורה בכל מערכת בחירות – אך התרבות שמקיפה אותו היא כזו של חשדנות ועוינות. לכן, החזון של ריבלין, יפה ורומנטי ככל שיהיה, הוא אוטופי ולא ניתן ליישום. כדי להגשים אותו יש צורך במדינה שתכיל שמונה מיליון אנשים פתוחים, רגישים, אינטליגנטיים ובעלי שאר רוח. במילים אחרות, שמונה מיליון רובי ריבלינים.

אודי הירש הוא משנה לעורך הראשי וואלה! NEWS