שורדים, אך בקושי: דיווח מיוחד ממסע הייסורים של המהגרים לאירופה

יום חמישי, סוף חודש מאי. במגרש החנייה של הקניון שבפאתי העיר בארי, העיר הגדולה ביותר בחבל פוליה שבדרום איטליה, המתינו שלושה מהגרים מאפריקה. מזג האוויר הסגרירי ששרר באותו אחר הצהריים כאילו התרצה והחליף את התפאורה, משל ביקש לשקף את מצבם העגום. אזרחים איטלקים בהירי עור נכנסו ויצאו מהקניון וחלפו על פניהם תוך שהם מתעלמים מנוכחותם. למרות זאת, בחרו השלושה להתייצב מדי יום במקום, אחרי שגילו בחודשים האחרונים "סטארט-אפ" שיניב להם הכנסה גבוהה יותר מזו שהם רגילים לה.

צרכנים מעטים שהרגישו חמלה כלפי המהגרים, התרצו והסכימו שהם יעבירו את שקיות המצרכים מעגלת הקניות לתא המטען של רכביהם. השכר המפתה בתמורה למלאכה היצירתית: כחצי יורו לכל העמסה. "קשה מאוד למצוא כאן עבודה. גם כשאני מצליח בקושי רב למצוא משהו, מציעים לי 2.5 יורו בתמורה ל-14 שעות של עבודת פרך ביום. רק שכר הדירה שלי עומד על 300 אירו בחודש. כאן אני מצליח להרוויח בסביבות 10 אירו ביום, ועם עוד השלמת הכנסה אני מצליח בקושי רב לגמור את החודש", מספר אדיסה (שם בדוי), שמתעקש שלא לחשוף את זהותו האמתית מתוך חשש כי יתגלה "מכרה הזהב" הלא חוקי שממנו הוא מתפרנס.

אדיסה, גבר בשנות ה-30 לחייו, היגר לאירופה באונייה מניגריה לפני כעשר שנים. למרות מצבו העגום, הוא מעיד כי הייאוש בארץ המגף קצת יותר נוח מיתר מדינות אירופה שבהן ניסה את מזלו. "המדינה הראשונה שהגעתי אליה באירופה הייתה איטליה. בגלל תנאי המחייה הקשים כאן עברתי לגרמניה, אחר כך ניסיתי לחיות בספרד ולפני שחזרתי לכאן חייתי תקופה גם בשוויץ", הסביר אדיסה. "אני חי באיטליה כבר ארבע שנים. המחייה כאן היא כמעט בלתי אפשרית והיחס של התושבים המקומיים אלינו הוא מאוד בעייתי, אבל למרות זאת כאן המצב טוב יותר ביחס למדינות אירופה האחרות שהייתי בהן".

כשנשאל לגבי התגברות תופעת הברחת המהגרים מאפריקה לאירופה בשנים האחרונות, הוא משתומם בעצב. אמנם לא מדובר בתופעה חדשה, אבל מאז הגיעו של אדיסה היא התפתחה לתעשייה של ממש בעלת ממדים מפלצתיים ואכזריים, שמטרידה מאוד את מנוחתם של האיחוד האירופי בכלל ואיטליה בפרט.

האביב הערבי שהחל ב-2010 תדלק את התעשייה המשגשגת, שפיתחה מנגנון משומן של פיתוי וסחיטת מאות אלפי מבקשי חיים כמו אדיסה מדי שנה. מאז נפילת שלטונו של קדאפי, משמשת לוב בסיס היציאה המרכזי להברחת מהגרים מאפריקה לאירופה. במקרה הטוב הם יעשו את דרכם על ספינות, ובמקרה הרע והנפוץ יותר הם יחצו את הים התיכון על סירות רעועות, חלקם אף בסירות גומי. קרבתה של לוב לאי למפדוסה האיטלקי, הנמצא בנקודה הדרומית ביותר של היבשת המובטחת, מסמאת את הסכנות מעיניהם של המהגרים. אל הפליטים האפריקאים הוותיקים הצטרפו בשנים האחרונות גם אזרחים מסוריה ומעיראק, שביקשו להימלט מהמלחמות הקשות במדינותיהם.

פרופ' גליה צבר מהחוג ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב מסבירה כי מרבית המהגרים מגיעים מכמה מדינות שסובלות זה עשרות שנים ממלחמות, שחיתות, תנאי עוני ורעב קשים והתפוררות כלכלית ופוליטית. "אותם אנשים מחפשים ערוצים לחיות, וכל כמה שנים יש ערוץ אחר שאותו הם מנסים לנצל", אומרת צבר. "יש קשר הדוק בין הנפילה של קדאפי לחוסר השליטה הנוכחי ביציאה של מהגרים מלוב דרך חופיה צפונה לכיוון אירופה. עד לנפילה של קדאפי לא כל מי שרצה היה יכול להיכנס ללוב או לצאת ממנה. היו גם מדינות אירופאיות ששילמו לו בתמורה לחסימת המעבר מלוב לאיטליה. מהרגע שמשטר קדאפי נפל, יש שם כאוס מוחלט. לכאוס הזה התחילו להיכנס ארגונים של הברחה וסחר בבני אדם".

צבר מסבירה כי מדובר בעסק כלכלי לכל דבר, שטומן בחובו סכנות ממשיות ומעשי זוועה. "מאות אנשים ממוצאים שונים רואים בזה עסק מעולה ורווחי ביותר. העסק הזה כולל בין היתר חטיפת ילדים, כליאת אנשים והעמסת כמות גדולה ביותר של אנשים על ספינות וסירות. חלק גדול מהן לא מסוגלות לשאת משקל כבד כל כך והן שוקעות וגובות אלפי קורבנות, שטובעים למוות בים התיכון עוד לפני שהגיעו לחוף מבטחים".

תחקיר שהתפרסם בחודש שעבר ב"ניו יורק טיימס" חשף את תעשיית ההברחה המשומנת שהתפתחה בשנים האחרונות. ילדים המחפשים דרך להימלט מהעוני, הרעב והמחלות במדינתם, מתפתים להאמין למבריחים כי יזכו להגיע בחינם לאירופה. רבים מהם נחטפים ומשתחררים רק אחרי שהוריהם העניים נאלצים להציל את חייהם בתמורה לפרידה מסכומי עתק, המצריכה מהם לעתים למכור את כל רכושם הדל. פרסומות מפתות לשייט תענוגות מסתיימות במפח נפש: הפלגות ארוכות בכלי שייט רעועים ובתנאי צפיפות מחפירים.

על פי הערכות שונות, מתחילת השנה ועד היום ניסו יותר מ-60 אלף מהגרים מאפריקה להגיע לאירופה, כשקרוב ל-2,000 מהם טבעו במימי הים התיכון. השנה, מספר הקורבנות בנפש, אלו שמצאו את מותם בים התיכון, זינק פי עשרה לעומת אשתקד. הארגונים הפיראטיים מנסים להקטין את עלויות המסע ולהגדיל את רווחיהם, ולעתים קרובות הם משתמשים בכלי שייט רעועים שנושאים הרבה מעל המשא האפשרי.

ריבוי האסונות הימיים מעורר דיון סוער באירופה, בשנים האחרונות בכלל ובחודשים האחרונים בפרט. באוקטובר 2013 הייתה איטליה המדינה היחידה באירופה שהפעילה את תכנית "מארה נוסטרום", שמטרתה הייתה לבלום את ההגירה שהתגברה לשטחה ולהציל את חייהם של המהגרים. במסגרת התכנית הלאומית, חילצו הכוחות המיוחדים אלפים רבים של מהגרים שנקלעו למצוקה בים, ואף החזירו רבים מהם לארץ מוצאם. דרישותיה מיתר מדינות אירופה להשתתף במאמץ ולהשתתף בתקצוב הפעלת התכנית עלו בתוהו. במקום ההתגייסות שלה היא ציפתה, היא ספגה משכנותיה ביקורת רבה שבמרכזה הטענה כי התכנית מעודדת עוד יותר את גלי ההגירה ליבשת. בשל חוסר ההיענות והביקורת הקשה שהוטחה בה, הפסיקה איטליה את התכנית שנה לאחר מכן, באוקטובר 2014. במקום זאת היא התגייסה ליוזמת האיחוד האירופי והצטרפה לכוח סיור החופים, שמטרתו לשמור על הגבולות הימיים של מדינות אירופה. זאת, מבלי ליזום חיפושים אחר סירות במצוקה לצורך הצלת מהגרים בסכנת טביעה.

אבל כפי שמעיד סיפורו של אדיסה מניגריה, גם בני המזל שמצליחים לשרוד את המסע הימי המסוכן ולהגיע ליבשת המובטחת, ימצאו בה, במקרה הטוב, עבודות כפיים קשות הרחוקות מתגמול הוגן שיאפשר להם להרוויח את לחמם בכבוד. בין מבט מתחנן אחד לאחר שהפנה אדיסה אל עבר הצרכנים בקניון בבארי, שאלתי אותו מדוע הוא מתעקש להישאר באירופה חרף קשיי הפרנסה הקשים והמרחק הרב מהבית. "בניגריה השכר שלי היה 100 דולר בחודש ומצבי היה טוב מאוד יחסית לתושבים האחרים. העוני שם הוא גדול מאוד ואין שם סיכוי לגמור את החודש מבלי להישאר רעב", הסביר. "החיים פה באיטליה אמנם קשים מאוד, אבל בינתיים זה המקום שהכי היטיב איתי".

חייו של אדיסה טובה יותר מאלו של מהגרים רבים אחרים מאפריקה. מחלון האוטובוס שבו נסעתי ראיתי לא אחת נשים כהות עור בשדות שבצדי הדרך, לבושות בגדים חושפניים ומבקשות למכור את גופן לכל דורש, ובלבד שיצליחו להביא בסוף פת לחם לביתן. אחרים ניסו לפתות את העוברים ושבים בעיירות הקטנות לרכוש משהו ממרכולתם, שכללה לרוב קלטות וידאו משומשות, סוללות, צמידים עם חרוזים צבעוניים ותכשיטים זולים אחרים המצופים בכסף.

על אף שהאיטלקים העידו כי מדינתם רוויה במאות אלפי מהגרים ויותר מאפריקה, את המהגר הראשון פגשתי פנים אל פנים רק ביום השלישי למסעי בארץ המגף. באופן אירוני, נתקלתי במהגר גבה קומה וכהה עור מסנגל דווקא בעיירה אוסטוני המכונה "העיר הלבנה". אישיותו הצבעונית והכריזמטית ניכרה עוד כשהייתי במרחק של מאות מטרים ממנו, במעלה המדרחוב הציורי של העיירה. למרות זאת, מרבית העוברים והשבים התעלמו מניסיונותיו לעניין אותם במרכולתו, והמשיכו למהר למשימות היום. רק מספר נערים שהתעניינו בתכשיטים הזולים מאפריקה האקזוטית עצרו, משהבינו כי לא יוכלו להמשיך בדרכם מבלי לרכוש דבר מה.

בדיעבד התברר לי כי כבר ברגע שניגשתי לשוחח עמו הוא ניסה לפענח את רוח השאלות ולספק לי תשובות שיקלעו למטרה שסימנתי לכאורה. כך השתנו התשובות לאותן שאלות מקצה לקצה, תוך מעבר מאנגלית לאיטלקית ולצרפתית. למרות שהבהרתי לו כי מבין השפות שדיבר אני יכולה לדבר רק אנגלית, הוא נעתר לחזור אליה רק כאשר הוא ניסה לצוד את השכר היומי שלו. השיחה הסתיימה בסוף מבלי שמצאתי תשובות לשאלותיי, אבל עם הרבה סימני שאלה כיצד כישורי ההישרדות שלו הצליחו לחלץ ממני שבעה אירו על פריטים שאין לי צורך בהם, ומעוד אירו נוסף שהוא התחנן לשמור אצלו כדי לשלוח למשפחתו בסנגל.

מאוחר יותר, במהלך ארוחה עם חברים לטיול במרינה של עיירת החוף הקסומה טראני, סיפרה סימונה סחירונה, מורת הדרך של משרד התיירות האיטלקי, כי בעבר עבדה במחנה של פליטים אפריקאים בבארי – עיר הבירה של חבל הארץ הדרומי. "תופעת המהגרים נכנסה לתודעה שלי עוד כשהייתי בת חמש. זה קרה כשאונייה ענקית ועליה אלפים, אולי אפילו עשרות אלפים של מהגרים מאפריקה, הגיעה לעיר שבה גדלתי – בארי. לעולם לא אשכח את היום הזה. זה היה אירוע דרמטי שעורר המולה ועניין ציבורי גדול בעיר. כשהייתי בת 21, לפני תשע שנים, עבדתי תקופה במחנה פליטים שהוקם באצטדיון כדורגל בבארי. במקום הזה הוענקה לפליטים בעיקר עזרה רפואית. חלקם התייבשו בדרך, אחרים נפצעו כנראה מהצפיפות שהייתה בכלי השייט שאיתם הם הגיעו, או סבלו מכוויות. הם שהו במחנה לתקופה קצרה ואין לי מושג לאן הם נשלחו משם. כשהייתי מסיימת את יום העבודה, הטרידו אותי המחשבות על חייהם הקשים ועל העתיד הרחוק מלהיות מבטיח המחכה להם", אמרה.

בזמן ששוחחנו, המסעדות, בתי הקפה והפאבים שבטיילת המרינה היו שוקקי חיים. העדויות על מאות אלפי המהגרים מאפריקה הנמצאים במדינה, ובמיוחד בדרומה, נראו לי לרגע תלושות לנוכח העובדה שבמקום התיירותי לא ראיתי ולו מהגר אחד. רק התשובה שנתן לי אחד מילידי העיירה הסבירה לי מדוע במהלך ארבעת ימי שהותי באיטליה ראיתי הן במפגש ישיר והן דרך שמשת אוטובוס התיירים רק עשרה מהגרים אפריקאים. "הממסד מרחיק אותם מהאזורים התיירותיים", הסביר לי. "הם נמצאים בחלקים האחוריים של העיר, מוכרים כל מיני שטויות שאף אחד לא מתעניין בהם. מנסים ללקט בקושי רב פרנסה שתאפשר להם את הקיום היומיומי הבסיסי ביותר".

סימונה סחירונה, ילידת ותושבת חבל הארץ הדרומי של איטליה, מקשיבה לשיחה בעיניים כלות. "יש אנשים שאומרים שהמהגרים מביאים צרות. אומרים שהם גונבים ושהם אלימים, אבל אני חושבת שאסור להכליל", אומרת סחירונה. "כמו שיש איטלקים וישראלים טובים, כך יש גם ישראלים ואיטלקים שליליים. זה נכון גם לגבי המהגרים מאפריקה ולגבי כל אדם באשר הוא. איטליה היא הראשונה מבין מדינות אירופה שניסתה להתמודד בצורה הרצינית ביותר עם בעיית ההגירה, אבל אני חושבת שצריך לטפל בשורש שלה".

לדבריה, לאירופה ולאפריקה יש אינטרס משותף לסייע ליבשת השחורה, במטרה להתגבר על עוולות העבר ולהציל את העתיד. "לאורך מאות שנים, אנחנו, האירופאים, השתלטנו והשתמשנו במשאבי הטבע של אפריקה ואמרנו להם 'ביי ביי'. עכשיו ובמשך העשורים האחרונים זה מתפוצץ לנו בפרצוף. אני חושבת שכדי לטפל בבעיה, צריך לעזור להם לשקם את המדינות שלהם. אם יהיה להם טוב במדינות שלהם הם לא ירצו לעזוב אותן", מסכמת מורת הדרך. "באופן טבעי, אדם הוא תבנית נוף מולדתו. מי עוזב מרצון את הבית שלו? המהגרים נאלצים לעשות את זה כי אין להם ברירה".

לפניות לכתבת עדי חשמונאי: adihashmonai@walla.co.il