קשה להימלט מלהגדיר את מחנה הפליטים שועפאט כפצצת זמן מתקתקת. בין כל המקומות בשטחים, הוא כנראה המסוכן ביותר בימים אלה. דווקא כאן, 400 מטרים מבתיה של שכונת פסגת זאב הירושלמית, וכמה מאות מטרים משכונת הגבעה הצרפתית. זהו מוקד יומיומי של זריקות אבנים, ובחודשי הקיץ שעבר, גם מוקד של עימותים אלימים נרחבים. מכאן יצא אחד ממבצעי פיגועי הדריסה בירושלים, איברהים אל-עוכארי. הוא היה פעיל חמאס, שהרג בנובמבר שעבר שוטר מג"ב ופצע עוד 11 בני אדם. כמות כלי הנשק שנמצאת בידי התושבים כאן נאמדת, על פי המקומיים, באלפים. רמת הפשיעה קיצונית בהשוואה לכל מקום בישראל או בשטחים; מעל הכל, בולט המחנה בעליבותו, בסירחונו וברמת החיים הירודה. במלים אחרות, ברוכים הבאים לגיהינום.
בשועפאט, ובשכונות החדשות שנבנו בצמוד למחנה הפליטים, מתגוררים כיום קצת יותר מ-80 אלף בני אדם. הצפיפות קשה. רוב הבניינים החדשים שניתן לראותם מהכביש היורד לים המלח, נבנו ללא היתרים, לגובה רב וללא דרכי גישה. העיר הפלסטינית החדשה-ישנה שהולכת ומתרחבת כל העת מוקפת חומות וגדרות. התושבים נושאים ברובם תעודת זהות כחולה, אך רק חלקם זכו למעמד של אזרחים ישראלים. "העיר" הזו מחולקת לארבע שכונות, או אזורים מרכזיים. הוותיק שבהם הוא ראס חמיס, שאליו הועברו הפליטים המקוריים לאחר מלחמת ששת הימים מהרובע היהודי, במהלך מאורגן של ממשלת ישראל. בסך הכל, היו אז במחנה 450 יחידות דיור. עם הזמן נדדו הפליטים מזרחה למורד ההר, לאזור שבו רוב בתי המחנה נמצאים כעת. הם זוכים למעמד מיוחד של "פליטים" על פי הגדרת האו"ם, והאזור שבו הם מתגוררים אינו חלק מהשטח המוניציפלי של ירושלים. מכאן, שהאחריות לטיפול במחנה מוטלת על סוכנות הסעד והסיוע של האו"ם לפליטים פלסטינים, אונר"א.
השכונות החדשות שבהן מתגוררים כמעט מחצית מהתושבים, ראס שחאדה ושכונת השלום, כבר נבנו על השטח של עיריית ירושלים. בשכונות החדשות אין מדובר באוכלוסיית פליטים בהכרח, אלא בפלסטינים שהגיעו מהמחנה או מרחבי הגדה המערבית: חברון, שכם, ועוד מקומות רבים אחרים. הקרבה לירושלים, כמו גם המחירים הזולים של הדירות, משכו לכאן לא מעט משפחות. ובגלל שמדובר בשטח של ירושלים, העירייה היא זו שאמורה לתת מענה לבעיות התברואה, החשמל והחינוך של התושבים. על אף הניסיונות לספק מענה שכזה, הרי שהוא חלקי ומוגבל, במקרה הטוב.
כבר בשעות הבוקר משתרך ברחוב הראשי, שמפריד בין בתי המחנה לבין השכונות החדשות (או בין ירושלים ללא-ירושלים), פקק ארוך שמוביל למחסום הכניסה לעיר. אין כמעט כבישים סלולים כהלכה ואין מדרכות. רק לפני כמה שבועות נדרסה כאן למוות תלמידה שהלכה בלית ברירה על הכביש. ואולי הדבר הקשה ביותר לעיכול הוא הריח. הררי האשפה נערמים בכל פינה ועולים באש. התושבים מבינים שאין מי שיאסוף את הזבל, מציתים את האשפה והעשן אופף את כל האזור. קבלני העירייה מפנים את הזבל בשכונות החדשות רק פעמיים בשבוע, אף שצריך לפנותו כמה פעמים ביום. משאיות האשפה של אונר"א כמעט ואינן נראות בשטח מחנה הפליטים. אחד השכנים נשבע לנו שהאשפה שניצבת מחוץ לביתו, לא פונתה כבר 20 ימים.
נחל שועפאט
את נור א-דין אנחנו פוגשים בכניסה לביתו במורדות הצפוניים של המחנה, לא הרחק מבתי פסגת זאב. הוא יושב כאן משעות הבוקר ומשקיף על ערימת הזבל העצומה והמעשנת שבפתח ביתו. "אני אומר לאנשים להפסיק לזרוק כאן זבל. זו הכניסה לבית שלי. אונר"א לא מפנים, והערימה רק הולכת וגדלה. אני מזהיר את האנשים כאן שיפסיקו, ואני יודע שלא תהיה לי ברירה אלא לעשות מעשה", הוא אומר, ולא מפרט.
נור א-דין נעצר בימי האינתיפאדה הראשונה וישב בכלא הישראלי 12 שנים. הוא בן 43, אב לשישה, ואת התסכול והזעם שלו הוא אפילו לא צריך להביע במילים. מבט אחד בערימת הזבל שליד שער ביתו, מבהירה הכל. "היה פה פח מברזל אבל הוא היה קטן מדי. חלפו הרבה שנים, האוכלוסייה כאן גדלה וגדלה, אבל הפח נשאר אותו פח. הזבל נאסף פה בטונות", הוא אומר בעברית צחה של ירושלמי מלידה. "אונר"א לא מפנים כי לטענתם הם לא יכולים. הם טוענים שאין להם מספיק עובדים ומשאבים לטפל בצרכים שלנו. מנהל אונר"א במחנה, שיושב לו כל היום במשרד מנותק מהתושבים, אומר שמאז 1967 לא השתנה דבר מבחינת היקף הפעולה שלו. גם הארגונים הפלסטינים לא תורמים דבר. אין פתח במחנה, זו פיקציה. יש 'ועדה עממית' שאמורה לטפל בעניינים השוטפים של המחנה מטעם אש"ף, אבל הם לא עושים את עבודתם. אני הלכתי למוסדות שמעבירים כסף לוועדה העממית וביקשתי שיעצרו להם את המימון כי הם לא עושים דבר".
למה המצב כאן גרוע מבכל המקומות בשטחים?
"אנחנו נופלים בין הכיסאות. אנחנו לא צמודים לרשות הפלסטינית כמו מחנות פליטים אחרים שהיא מטפלת להם בעניינים, באופן חלקי אפילו. אנחנו צמודים לירושלים. אבל התושבים כאן לא מקבלים שירותי עירייה. לא רוצים את הגדר. רוצים שהעירייה תשקיע בנו. חלק מהתושבים פה משלמים ארנונה. אנחנו נופלים כאן בין הפטיש והסדן. אף אחד לא מטפל בנו. וזה כמובן גורם להרבה אנשים להגיב בקיצוניות. יש אמנם הרבה אנשים משכילים ואינטלקטואלים מהמחנה שחושבים חיובי. מדברים על דיאלוג עם העירייה, עם השלטון המקומי בישראל ועם הרשות הפלסטינית. אבל אחרים פחות רגועים ורוצים להגיב באלימות. לשרוף ולהרוס דברים. אני אישית חושב שצריך כאן טיפול שורש. למרות שהרבה אומרים לי שאין פתרון למצב שלנו. אבל לדעתי אם יהיה שיתוף פעולה מכל הגורמים זה יכול להביא לשינוי: אונר"א, עיריית ירושלים, תושבי המחנה. אבל עד אז? אני מתבייש להזמין לכאן אנשים, אורחים מחוץ למחנה. מתבייש. אתה רוצה לראות משהו?", הוא שואל. "בוא איתי".
נור מוליך אותי ואת הצלם יותם אחריו. כעשרים מטרים מביתו אני שומע פכפוך של נחל. זרם מים חזק ויציב. הוא מצביע על תעלת ביוב פתוחה, ברוחב של מטר וחצי שעוברת בין הבתים. "נחל שועפאט". קשה להאמין. גגות הרעפים של פסגת זאב כמעט נושקים לנו, וכאן זורם לו הביוב של המחנה, גלוי וחשוף לכל מבקש. "אתה מבין על מה אני מדבר? פנינו לאונר"א והם אמרו לנו שזה לא הם כי זה לא בשטח של המחנה. העירייה עשתה עבודה חלקית, כיסתה חלק מהביוב והכניסה אותו לצינורות. אבל חלק גדול נותר עדיין זורם חופשי בתוך המחנה. תסתכל, הנה כאן הוא נשפך על הוואדי. אתה קולט?". קשה להאמין שבירושלים 2015, קיים מקום שכזה. "לפני 15 שנים טבע כאן ילד שנפל לתעלה. אז הקמנו חומת אבן וגדר כדי לחסום את הגישה לכאן. אבל ילדים יכולים בקלות לעבור את הגדר". השכן שלו עלקם סולימאן, עובד תברואה של עיריית ירושלים, מתערב בשיחה. "אנחנו רוצים שמשרד הבריאות של הממשלה שלכם, של היהודים, יבוא ויראה את הדבר הזה. אתה מבין איזה מחלות זה מפיץ? אם מישהו מוריד את המים בשירותים בראס חמיס (במעלה הגבעה) זה עובר אצלי כאן ליד הבית. בסוף לא תהיה לנו ברירה. נחסום את התעלה הזו ונראה אם אז לא יפעלו לפתור את הבעיה".
בהאא נבבטה, בן 28, הוא אחד הפעילים המוכרים כאן במסגרת "צוות חירום השלום" שאמור לטפל במקרי חירום בשכונות החדשות, וגם במחנה הפליטים. הוא וכמה מחבריו עברו הכשרה במכבי האש בירושלים, בניסיון לטפל במקרי אסון במקום. בחורף שעבר הצליחו לחלץ משפחה משריפה, בין היתר בזכות ההכשרה שעברו. המחשבה מאחורי הקמת הצוות הייתה, שלנוכח האפשרות של שריפות, מקרים רפואיים או אירועי חירום אחרים - ובשל הימנעותם של הגופים הישראלים מכניסה למחנה - תושביו צריכים לספק תגובה מהירה בעצמם.
הצוות מונה יותר מ-20 חברים. לעתים הם מגישים עזרה ראשונה ומפנים פצועים למחסום, שם יפגשו אמבולנסים ישראלים שאינם נכנסים למחנה. לעתים הם מסייעים לפנות חסימות בימי שלג, או עוזרים לקשישים שנקלעו למצוקה. "האינתיפאדה הבאה, אם תהיה, תצא מכאן. לא מרמאללה או בית לחם", הוא אומר. "תסתכל על הכפר הסמוך אלינו, ענתא. המצב שם שונה לגמרי". ענתא, על הגבול המזרחי של מחנה הפליטים, נחשב כפר בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית. ביום שביקרנו בשועפאט התנהל שם, באישור ישראל, מבצע של מנגנוני הרשות, בעקבות מקרה רצח שאירע בכפר. הכפר נקי לאין שיעור מהמחנה. ההשקעה שם ניכרת. "בבית הספר שלהם יש מגרש כדורגל, אז למה אצלנו אין?", שואל נבבטה בכעס. "כמות כלי הנשק שיש במחנה שלנו מטורפת. מאז תחילת השנה נרצחו אצלנו 5-4 בני אדם. מספר מקרי השוד מטורף. שודדים פה את כולם: חנויות, זקנים, זקנות, יורים על בתים, שורפים מכוניות. פעם היינו שומעים על ג'ואריש ברמלה. פה יותר גרוע", הוא אומר. "אין כאן משטרה ישראלית ובטח לא רשות פלסטינית. כל אחד מרגיש מחויב להגן על עצמו ומחזיק בנשק. ואי אפשר לומר איזה נשק זה, האם הוא לאומני או פלילי. בנשק הזה יורים באירועים פליליים ובחתונות, ולאחר מכן גם באירועים ביטחוניים. לפני שבועיים ירו בצעיר בן 17, מונתסר שמו. למה? בגלל ויכוח טיפשי".
"יש אצלנו במחנה כמות יוצאת דופן של סמים וסוחרי סמים. כולם יודעים איפה הם עובדים ואיפה עומדים. והמשטרה לא עושה כלום. הסמים כאן הרסו משפחות שלמות, בעיקר 'נייס גאי'. אבל יש כאן הכל. יש פה בתים שמייצרים 'נייס גאי', מפעלים קטנים, אתה מבין? ושוב, המשטרה יודעת עליהם ולא פועלת. אז בסופו של דבר, אם ישראל לא תפעל, היא תשלם את המחיר. ישראל היא שצריכה לקבל החלטה, האם היא שולטת בשטח הזה או לא. אם לא, שיתנו לרשות הפלסטינית לפעול כאן ואני מבטיח לך שתוך שבוע יהיה סדר. או שהישראלים יבואו להשליט סדר וגם במקרה הזה אני מבטיח לך שהמצב יירגע. אבל כרגע הם בחרו לא להחליט. הם משאירים את המצב כמות שהוא, ללא מישהו שיעשה סדר. וזה בכוונה. הם נהנים לראות אותנו בבלגאן שלנו. המצב פה במחנה על הקצה. ובמקום לפעול כאן כמו שצריך, עושים 'מבצע' ואז בורחים".
כפרים סביב לה
המצב במחנה הפליטים שועפאט הוא הקשה ביותר, ואפילו כך, אם היו בעיותיה של ירושלים היו מרוכזות רק שם, מצבה הביטחוני היה טוב בהרבה. אך התסיסה נגד שלטונות ישראל גם במקומות אחרים בעיר המזרחית, ניכרת. בעוד שבגדה, הרעיון של "אינתיפאדה שלישית" הולך ומתרחק, כאן הרעיון צובר תאוצה. עיסוויה, א-רם, דאחית א-בריד, כפר עקב, אבו דיס, עיזריה, א-טור, כל השכונות והכפרים המזרח-ירושלמים הללו נזכרים בשנה האחרונה יותר ויותר בהקשרים של פיגועים, עימותים ואלימות.
עיקר התסיסה אמנם מקורה בהר הבית ובמסגד אל-אקצא, אך לרצח הנער מוחמד אבו-חדיר ביולי שעבר היה חלק מרכזי בהחרפת המצב. לכך מתווספת היעדרה של הנהגה פלסטינית מוכרת וחזקה. למעשה, עם מותו של פייסל חוסייני, אחד ממנהיגי אש"ף הבולטים שנחשב למנהיג הארגון בירושלים, לא קם לו יורש. תנאים אלו, בשילוב עם המצב הכלכלי והחברתי הבעייתי של הצעירים הפלסטינים בעיר, יוצרים תחושה מאיימת: מבין כל המקומות בגדה המערבית, אם "תיפתח רעה" ביום מן הימים, העיר המזרחית תהיה כנראה זו שתוביל להסלמה.
ממשטרת ירושלים נמסר בתגובה: "מתבצעת פעילות שוטפת במחנה הפליטים שועפאט על ידי שוטרים, לוחמי מג"ב ובלשי ימ"ר ירושלים. בחצי שנה האחרונה נפתחו כ-150 תיקי חקירה בעבירות פליליות כגון שוד, סמים, אמל"ח, תקיפה, עבירות נוער ואלימות במשפחה ונעצרו למעלה מ - 100 חשודים. בוצעו עסקאות לרכישת סמים ואמל"ח ונתפסו אמצעי לחימה מסוגים שונים. כל זאת בנוסף לעצורים בגין הפרות סדר, ידויי אבנים ובקבוקי תבערה ושוהים בלתי חוקיים. המשטרה תמשיך בפעילותה הנחושה לאכיפת החוק במחנה הפליטים שועפאט".