הממשלה התלבטה: לבקש מהנשיא חנינה לאייכמן?

השבוע לפני 53 שנה, 31 במאי 1962, הוצא אדולף אייכמן להורג בישראל בתום משפט שארך שנתיים. הציבור והעיתונות בישראל התייצבו מאחורי ההחלטה באופן כמעט מלא, ותלייתו נתפסה כעדות לניצחון ריבונותה של ישראל, שהביאה למשפט את הפושע הנאצי. יותר מיובל שנים לאחר ביצוע גזר הדין, חושף ארכיון המדינה מכתבים שנשלחו לראש הממשלה דוד בן גוריון, נשיא המדינה יצחק בן צבי ולשופט משה לנדוי לפני תלייתו של בכיר ה-SS, שהיה ממובילי יישום "הפתרון הסופי" ומהאחראים הבולטים לשואת יהודי אירופה.

בהתאם לרוח בציבור ובתקשורת, גם בישיבת הממשלה שנערכה ב-29 במאי נשמעו קולות שצידדו בהוצאתו של אייכמן להורג. היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, היה גם התובע במשפט והוא הסביר לחברי הממשלה מדוע לדעתו עליהם להמליץ לנשיא שלא לחון את אייכמן. האוזנר הסביר כי חוק דרכי הענישה שחוקק ב-1954, הפך את עונש המוות, שהוגדר כעונש חובה בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לעונש מקסימלי ולא חובה. עם זאת, הוא ביקש מחברי הממשלה להתחשב בזהותו ובמעשיו של אייכמן ולא להקל בעונשו.

שר המשפטים דאז, דב יוסף, טען שהצמדת עונש המוות לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, אינו מותיר מקום לוותר על עונש המוות לאייכמן, משום שהדבר יתפרש כאילו לא היו מעשיו כה נוראיים. "אדם נענש בעונש מוות על רצח של אדם אחר, קל וחומר שמעשיו של אייכומן מחייבים עונש מוות. עונשי מוות ניתנו לפושעים נאצים במשפטי נירנברג ואין הצדקה שישראל תנהג אחרת מן המדינות התובעות בנירנברג", אמר. השר יוסף אלמוגי סבר גם הוא כי אין מקום לחוס על אייכמן, ואמר כי ישראל "מוכרחה להעביר את המסר שדם יהודי אינו הפקר".

מנגד, התנגדו למהלך שר הסעד יוסף בורג שטען כי מדינת ישראל "אמרה את דברה במשפט", וכעת היא יכולה להרשות לעצמו לתת לרוצח למות בכל יום מחדש. "מעין מצב תלוי ועומד, שגזר הדין יהיה תלוי בפניו מדי יום ביומו. להשאירו במצב זה, כשבכל יום יכולים לבצע את גזר דינו", תיאר זאת בורג. הוא אמנם לא תיאר זאת כחנינה, אך הסכים לקבל את המושג בתנאי שהמדינה תימנע מתליית אייכמן. האוזנר ביטל אפשרות זאת, בטענה שלנשיא המדינה יש סמכות לחון או להמיר עונש - אך לא לדחות את ביצועו. שר האוצר, לוי אשכול, הסביר כי אין זו שאלה של מצפון וגם לא בבחינת "מה יגידו הגויים", אלא הוא העדיף שאייכמן יתהלך בעולם עם אות קין על מצחו - עונש כבד יותר, לשיטתו, מהוצאה להורג שאורכת חמש דקות. את הדיון סגר שר הדתות, זרח ורהפטיג, שחשש מליבוי יצרים אנטישמיים ומכך שהדבר יעלה לעם ישראל בקורבנות, זאת למרות שגם הביע חששו מחנינה שתיתפס כהפקרת דם ישראל וכהתפייסות עם גרמניה. "אם אני שוקל תועלתיות נגד תועלתיות, אין לי עצה וברירה אלא לבצע את פסק הדין", אמר.

במהלך הדיון עלו שאלות נוספות על הוצאתו להורג של אייכמן, ובהן גורל גופתו. דיון נוסף התקיים ועסק בשאלת מחויבותה של ישראל להעביר את גופתו של אייכמן למשפחתו. בסופו של דיון, החליטה הממשלה לאמץ את השיטה שננקטה במשפטי נירנברג, ובהתאם לזאת תישרף גופתו של אייכמן ואפרו יפוזר בים.

חודשיים לפני הוצאה להורג, העבירה ורה אייכמן, רעייתו של הפושע הנאצי, בקשה לשר המשפטים לפגוש אותו לפני התלייה - אם זו תצא לפועל. השר יוסף העלה את הנושא בפני הממשלה ב-18 במרץ 1962, ואמר לשרים כי בן גוריון חשב שלישראל יהיה קשה לעמוד בפני ביקורת בינלאומית אם לא תאפשר את הביקור, ולכן יש לעשות זאת במהירות ובחשאיות - ורצוי בתוך יממה. "אין לי שום סנטימנטים לאשתו, אבל גם אין טעם שנכביד על עצמנו בדבר שאינו גורם לנו שום נזק", הסכימה שרת החוץ, גולדה מאיר. ח"כ יעקב חזן הסכים, אך ביקש למנוע ממנה לסייע לו "לעבור באופן יותר מדי הומאני לעולם הבא". השרה מאיר השיבה שכך יהיה, ועל ביקורה של ורה אייכמן בארץ איש לא יידע, כיוון ש"איש גם אינו מעוניין שהיא תעבור לעולם הבא בזמן שהותה בארץ".

השופט גבריאל בך, ששימש אז כסגן פרקליט המדינה ואחראי על הכנת התביעה וביצועה, וכן פקד מיכל גולדמן-גלעד שהיה קצין חקירות בלשכה 06, יודעים לאשר כי ורה אייכמן אכן הייתה בישראל, אולם אינם בטוחים באשר לתקופה שבה התקיים הביקור. עם זאת, מסמך שמאשר זאת נמצא בתיק שירות בתי הסוהר, ביומן האירועים שמתעד כל פעולה שקשורה במשפט אייכמן. רישום מיום שני, 30 באפריל 1962, מראה כי 20 דקות לאחר חצות נכנסו לתא הביקור ברמלה מפקד היחידה, אברהם מרחבי, שתי קצינות שב"ס ואשתו של אייכמן. המבקרים עזבו את התא ב-1:43, וב-10:00 קיבל אייכמן נייר מכתבים שעליו כתב מכתב תודה לנציב שירות בתי הסוהר.