המולה רבה נרשמה הבוקר (חמישי) בחדר המיון בבית חולים השדה של צה"ל בקטמנדו. פצוע קשה הובא למקום על ידי צבא נפאל, שלושה פצועים אחרים הובאו על ידי מקומיים וכך גם עוד כמה ילדים מקומיים שנפגעו ברעידת האדמה. הרופאים, החובשים והאחיות מתרוצצים בין המאושפזים, את האחד חיברו למכשיר הנשמה ובאחר מבצעים טיפול דחוף מציל חיים. אחד הילדים הקטנים מקבל מכונית צעצוע כדי להפיג את החשש. על פעולות הצוות הרפואי מנצחת סגן-אלוף (במיל') דגנית קובנר פרידמן בת ה-49, אם לשישה ילדים וסבתא לחמישה נכדים. "בעוד שבוע הכלה שלי צריכה ללדת את בתה הבכורה, הבטחתי לה שאהיה קרובה אליה אבל זה כנראה לא יקרה", היא מספרת בין טיפול בפצוע אחד לאחר, "אלא אם היא תחכה קצת. העבודה כאן היא אתגר וזכות גדולה". עם זאת, היא אומרת כי "לא קשה לי לעבוד 16 שעות רצוף כשאני יודעת מה המשימה".
באוהל סמוך לבית חולים השדה נמצאת רב-סרן (במיל') המיילדת מיכל פרס, בת 49 ואם לשלוש בנות ממושב חגור, שהיתה אתמול בצוות שיילד את התינוק הראשון במוסד הרפואי המאולתר. "הייתי 23 שנים בצבא קבע, עשיתי קורס מיילדות ומאז זוכרים לי את זה בצה"ל", היא אומרת, "זו המשלחת השנייה שאני חברה בה. הייתי גם במשלחת ההצלה לפיליפינים". פרס, כמו יתר חברי הצוות הרפואי, נאלצת להתמודד עם תשתית רעועה שמצבה כמובן החמיר לאחר האסון. כך, למשל, אין מים זורמים בנמצא, ואנשי המשלחת אלתרו תאי שירותים על ידי חפירת בורות. "מיום שני לא התקלחנו וגם השירותים זה מבצע לא קל, אבל העשייה חשובה יותר מהתנאים", מספרת פרס. "הפרגון מהבית הוא סוד ההצלחה, אי אפשר לעשות זאת בלי התמיכה מהבעל ומהבנות".
רב-נגד איריס מרציאנו, האחראית על המחסן הרפואי בבית חולים השדה, מצטרפת לדבריה של פרס. "הגעגועים הכי קשים, אבל ברגע שאני יודעת שהילדים גאים בי, זה מחמם לי את הלב ואני מקבלת פה את הכוח לפעול למרות כל הקושי הפיזי. ברגע שהבן שלי מעלה סטטוס בפייסבוק ובו הוא כותב 'אימא, אני הכי גאה בך בעולם', זה נותן לי את הכוח הכי חזק להמשיך".
מרציאנו, אם לארבעה, עובדת מסביב לשעון מאז הגעת המשלחת לנפאל. היא דואגת שהכול יעבוד כמו שצריך, שלא יהיה חסר ציוד או תרופות בחדר המיון, בחדרי הניתוח ובמחלקות. התפקיד השני והלא רשמי שלה מוגדר "האימא של המשלחת", בשל החום והאהבה שהיא מעניקה לחיילים. "בעבר הוצאתי משלחות, עתה אני עומדת להשתחרר והחלטתי שאני רוצה להיות במשלחת ולהרגיש את החוויה הזו", היא מודה. "במוצאי שבת בחצות ארגנתי את הציוד של בית החולים ובחצות שאלו אותי אם אני רוצה להצטרף. ב-6:00 בבוקר הגעתי הביתה וארזתי מזוודה, הערתי את בעלי ואמרתי לו שאני בדרך לנפאל".
משלחת צה"ל לנפאל מונה 269 אנשי צוות, ובהם רופאים, מחלצים, אחיות, פרמדיקים, חובשים קרביים ולוחמים, וכן אנשי לוגיסטיקה. בין חברי המשלחת 47 נשים כולן בתפקידים מרכזיים. "הבנות עושות כאן הכול לצד הגברים", אומרת סגן-אלוף רחלי מיזן, האחות הראשית של המשלחת. "אחת הרופאות, ד"ר אושרית פונוייטיב, נמצאת שתי יממות במשימת חילוץ מחוץ למחנה. היא פועלת עם המחלצים של יחידת החילוץ בפיקוד העורף, באתר ההרס הגדול בקטמנדו".
סא"ל מיזן, בת 42 ואם לשלושה ילדים, הוקפצה מביתה שביהוד למשימה בנפאל. "זה התחיל כששמעתי בחדשות על רעידת האדמה. מיד אחר כך החלו להגיע הודעות עם בקשות להצטרפות למשלחת. כמה שעות אחר כך כבר קיבלתי את הפקודה להיערך להוצאת המשלחת. אנחנו מאוד מתורגלים, זו כבר המשלחת השלישית, הייתי במשלחות ההצלה בטורקיה ובפיליפינים", היא אומרת.
לדבריה, היא כבר מתורגלת לעבוד בתנאים קשים וזה כלל לא משפיע על עבודתה. "רק בקיץ האחרון הייתי בעזה, ובמשך שבועיים לא הגעתי הביתה. אתה כבר יודע איך להסתדר גם בתנאי שדה קשים. כשאתה מאמין בדרך, במשימה שאתה מבצע, אז אתה יודע גם איך עושים מקלחת עם בקבוק של מי עדן ומגבונים בתוך אוהל סיירים. אנחנו יודעים לאלתר, וכשאת יוצאת מהאוהל בבוקר את עם המראה הכי טרי ורענן. התנאים הפיזיים מסביב הם השוליים".
סרן תאיר ביטון כהן, בת 30 מחצור הגלילית, תכננה לבלות את השבוע החולף עם בעלה באילת. הטלפון למלון קטע את החופשה. "הבנתי שיוצאת משלחת, אבל לא שיערתי שאהיה קצינת השלישות של המשלחת", אומרת ביטון. "הטלפון צלצל בדיוק כשהגענו לאילת. מיד אמרתי לבעלי שאנחנו חוזרים כדי לארוז. בחצות יצאנו מאילת, נסעתי כל הלילה - בהתחלה לבית בצפון ואחר כך ליחידה לשטח הכינוס. האחריות שלך לטפל ולשלוט בכל כח האדם כאן זו משימה לא קלה. כשזה קורה בארץ זה יותר קל, כי יש לך את התמיכה של המפקדים, אבל פה אתה אחראי לבד, וזו משימה קשה. כשאתה בתוך המאמץ הזה הכול מסביב מתגמד".
המחלצת בחבורה היא סגן מורן בן אלישע, בת 25 מיקנעם עילית. היא כבר הספיקה להשתתף בפעילות חילוץ גופות באתרי ההרס בנפאל. "עד שלא קיבלתי את כרטיס העלייה למטוס לא האמנתי ששובצתי למשימה", היא מודה. "ההורים בבית היו קצת מודאגים".
לפניות לכתב אבי אשכנזי: aviash123@walla.co.il