לכל הטורים של מיכל קסטן קידר
בובי שלי,
אתמול קראתי עם הילדים מהספר של ג'ורג' הסקרן. ולא רק לבנות. בפעם הראשונה זה חודשים, אורי בא וישב אתנו, ישב לידי, התרפק עליי, ובחר כמו תמיד את ג'ורג' במפעל השוקולד ואת ג'ורג' והחביתיות. כאילו דבר לא קרה, כאילו אתה עדיין בבסיס או באפטר בבית, אורי רצה שאקריא לו סיפור.
כבר חודשים שאני מנסה לכתוב לך מכתב, ולא מצליחה. כותבת סביבך אבל לא מצליחה לכתוב אליך. אולי בגלל שאני לא רוצה להכאיב לך. הזיכרונות שלך וממך כל כך יפים, כל כך שמחים, שהם זורקים אותי לתוך כאב שלא הכרתי. העיניים שלי מחפשות אותך בכל מקום, הגוף שלי עייף מלדמיין אותך לצדי. אני נותנת לילדים לישון איתי בלילה, כדי לא להרגיש את המיטה הריקה. הם הרי דומים לך בכל פסיק בפנים שלהם, והם גם נושמים כמוך, מתהפכים כמוך בלילה. כשאני עוצמת עיניים והולכת לישון אני מרגישה שאתה איתי, ורק כך אני מצליחה לפעמים להירדם.
אולי בכל זאת תחזור אלי?
גיא שלנו גדלה כל כך מהר וכל כך יפה. היא יפה וחכמה ומצחיקה כמוך. שולטת ביד רמה בבית ובכל החברים שלה. מסובבת את כולם אבל עושה את זה עם חיוך, בלי שאנחנו מרגישים שהיא מנווטת אותנו לאן שהיא רוצה. ירשה את הקסם הזה שלך. ומאיה גדלה להיות חזקה ובטוחה כמוך. ואורי נראה כמוך אבל גדל להיות כמוני. רגיש ורגשי ומוחצן. והוא כועס עליך בובי. כועס ממש. כועס עליך שנשארת בצבא ושנעלמת לו. כועס עליי שלא אמרתי לך לעזוב את הצבא. מאוד כועס. ומרביץ לי וצועק עליי. אימא, למה לא אמרת לו לעזוב? למה? ואין לי תשובה בשבילו. ואין לי תשובה בשביל עצמי.
עשו על אורי כתבה לתכנית ילדים ליום הזיכרון. הם צילמו את אורי משחק בלגו. כששאלו אותו איך השתנו החיים מאז שהלכת, החמוד הזה אמר להם בלי להתבלבל: "קודם כל, לפני זה לא היה לי את כל הלגו הזה!". תשובה אמיתית של ילד חכם ואמיתי, שהיית מאוד מבסוט ממנה. היית ישר אומר "איזה גבר!" כמו שאמרת תמיד כשהייתי מתקשרת להתלונן עליו שהוא מקלל או עושה לי צרות.
כשהם שאלו אותו שוב איך השתנו החיים, הוא אמר שהוא הפך להיות ילד עצוב. ושהבית נהיה עצוב.
כששמעתי את זה שרף לי מבפנים. לא הופתעתי כמובן, אבל כבר חודשים שאני מנסה לרמות את עצמי ואותם שהבית נשאר שמח, כמו פעם. אנחנו רוקדים ביחד, ושרים. גיא ואורי התמכרו לקריוקי ריקודים לפני השינה. גיא מעמידה את כולם מסביבה כדי שירקדו איתה, כי על המסך מופיעה קבוצה של אנשים, ורוקדת צעדים של רקדנים ב-MTV. אבל מיד אחר כך עולים למעלה לקרוא סיפור, ועוד פעם אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה. וגם כשהיא סופסוף בוחרת ספר אחר, כל ילד או תינוק או אפילו כלבלב שמצוירים קצת עצובים, היא מסבירה לי שהם עצובים כי הם מתגעגעים לאבא שלהם.
בבית הספר של הילדים פתחו השבוע ספרייה חדשה. המנהלת ראתה בבית תמונות שלך מקריא לילדים סיפורים, והחליטה שהספרייה תהיה על שמך. בינתיים מאיה מסרבת לכך בכל בתוקף. השבוע ראיתי את המדבקה הגדולה שמקשטת את הספרייה מבחוץ, והבנתי למה. הם הדביקו בחוץ קטע משיר. "אבא סיפור, אני לא יכול לישון, ירח מסתכל לי בחלון. עוד מעט אני אהיה גדול יותר מדי אז אבא עוד סיפור אחד ודי". ובאותו יום בכיתי, ולא הצלחתי לספר להם סיפור אחד ודי. כי אתה לא תוכל יותר לספר להם, לא סיפור אחד ולא שניים, אז אבא רק סיפור אחד ודי. ומאיה לא רוצה להיזכר באפס הסיפורים שתספר לה, בכל רגע שבו היא נמצאת בבית הספר.
בובי, בצילומים של אורי, הם שאלו אותו מה אהב לעשות איתך, והוא לא זכר. אמר שכלום. ניסיתי לעזור ולדובב אותו, אבל פתאום הכתה בי ההכרה שהזיכרונות שלו מתחילים להיטשטש. כבר חודשים שאני רוצה לצלם אותם מספרים את הזיכרונות שלהם ממך ואיתך, והם מסרבים. מאיה כמובן לא רוצה לדבר, ואורי כל כך נעלב כשאמרתי לו שמתישהו הוא ישכח, כי איך אני יכול לשכוח את אבא שלי? אמר לי ושוב כעס. אבל ראיתי בצילומים שהוא באמת שוכח. איך אפשר לשכוח אותך בובי שלי?
הזמן באמת עושה את שלו, וזה כואב ומסריח. ולפעמים אני מוצאת את עצמי פתאום באמצע היום שמחה. שמחה בלי סיבה, סתם מסתכלת סביבי וטוב לי. טוב לי עם הילדים, טוב לי בבית שלנו. ואז אני נבהלת. אני לא יודעת אם כבר מותר לי להיות שמחה לפעמים. אם זה לא מעליב אותך ואת זכרך, כמו שמעליב שאורי לא זוכר את הזמן שבילה איתך. רק זוכר שהיה לו כיף וטוב ושלם ומושלם.
בובי שלי. ביום הזיכרון ביקר אותי קצין שהיה איתך כשרק היינו זוג צעיר. הוא סיפר לי איך היית עונה לי לטלפון באמצע ישיבה עצבנית, והקול שלך היה באחת מתחלף, והיית אומר לי "הי בולי". ובכלל שכחתי שפעם קראנו אחד לשני בולי במקום בובי, עד שאחותי צחקה עלינו שזה כמו בולי איש השלג. ושוב נזכרתי כמה שנים היינו ביחד. כמעט חצי מהחיים שלי. עברנו מבולי לבולו לבובי. ופתאום אני מוצאת את עצמי בפעם הראשונה קוראת לך דולב. בחיים לא אמרתי את השם שלך, ועכשיו אני אומרת אותו כל הזמן, דולב. כי אין לי למי להגיד בובי.
אל תתאכזב ממני בובי, בבקשה, באמת שאני משתדלת.
בובי שלי, אהובי, תדע שלמרות הכול אני שומרת על הילדים שלנו. הנה, אתמול קראנו שוב את ג'ורג, וצחקנו והתחבקנו כולנו על הספה האדומה, וחיכיתי שכולם יירדמו לפני שבכיתי. שברת לי את הלב, אבל אני יודעת שהיית עושה הכול כדי לחזור אליי. אפילו גיא כבר יודעת שמי שהגיע לשמיים לא במטוס לא חוזר משם. יודעת שאתה מת ולא יכול לחזור.
אולי בכל זאת?
אוהבת מאוד ותמיד ולנצח,
בובי שלך