מידי כמה שנים , מדינת ישראל מקבלת תזכורת דרך מדינות אחרות, על הרגישות המיוחדת הקיימת באזורנו. לא מדובר במאבק על שטח או בסכסוך בין עמים , אלא רגישות אחרת לגמרי. כידוע, חלק ממדינת ישראל מצוי על קו השבר הסורי-אפריקאי, והסטטיסטיקה אומרת שאחת ל-50 שנה, חלה רעידת אדמה בעוצמה חזקה בישראל.
השבוע, "זכינו" לראות את התוצאות ההרסניות של כוחות הטבע בנפאל. רעידת אדמה בעוצמה של 7.9 החריבה מבנים רבים במדינה, והביאה לאלפי הרוגים ולמאות אלפי מחוסרי בית. כעת עולה השאלה: האם מדינת ישראל מוכנה או מכינה את עצמה לקראת רעש אדמה עתידי?
בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2000, נבדקה מוכנותה של מדינת ישראל במקרה של רעידת אדמה. זאת בעקבות רעש האדמה אשר פקד את טורקיה בשנת 1996, שהביא להרס רב ועשרות אלפי נפגעים. בדו"ח עלה כי כ-40% מהמבנים במדינת ישראל אינם עמידים בפני רעידת אדמה, מאחר ולא נבנו לפי התקן לחיזוק מבנים בפני רעידת האדמה.
בעקבות דו"ח המבקר, נעשתה עבודה משותפת של מנהל התכנון במשרד הפנים והמועצה הארצית לתכנון ובנייה, שמטרתה הייתה להביא לחיזוק מבנים במדינת ישראל בפני רעידת אדמה . כך נולדה תוכנית תמ"א 38 שמעניקה זכויות בנייה נוספות לדיירים, זכויות אותם יכולים הדיירים להעביר ליזם, שבתמורה יחזק את הבניין באופן בו יעמוד בפני רעידת אדמה. מדובר למעשה בעסקה שבה כל הצדדים המעורבים אמורים להרוויח.
הדיירים: מקבלים תוספת של 25 מ"ר לכל דירה, הכוללים בדרך כלל ממ"ד ומרפסת שמש, תוספת של מעלית לבניין, עיצוב מחדש של חזיתות המבנה והשטחים הציבוריים בבניין, ובעיקר, בניין מחוזק בפני רעידת אדמה.
היזם: מקבל זכויות בנייה נוספות בבניין המתורגמות ליחידות דיור חדשות אשר מכירתן תייצר לו רווח כלכלי.
הרשות המקומית: מקבלת תוספת של יחידות דיור חדשות במרכזי הערים. דבר שמוביל להצערת מרכזי הערים באמצעות כניסה מחודשת של זוגות צעירים ומשופרי דיור מחד, ולשדרוג החזות החיצונית של הבניינים והרחובות מאידך.
המדינה: חיזוק הבניינים בפני רעידת אדמה על ידי שיתוף פעולה בין הדיירים ליזמים חוסך למדינה את הצורך להשקיע כספים בחיזוק זה.
למרות כל היתרונות של התוכנית, לא זכינו לראות בעשור שחלף ביצוע משמעותי של פרויקטים באופן שבו תפחת הסכנה של קריסת מבנים בעת התרחשות רעידת אדמה. החיסרון העיקרי בביצוע התוכנית, היא העובדה שהיא אינה נותנת מענה ליישובים ואזורים הסמוכים לקו השבר הסורי-אפריקאי אשר בהם הסכנה רבה יותר, ותוצאותיה תהיינה הרסניות יותר.
ישנן סיבות רבות לכך. למשל, מחסור בתמריצים מספקים מצד המדינה לביצוע הפרויקטים באזורי הפריפריה.
כוחות השוק הובילו לכך שעיקר הפרויקטים של התמ"א, מתבצעים בערים בהם הכדאיות הכלכלית הינה גבוהה. כך אנו עדים לפרויקטים רבים בערים רעננה, גבעתיים, רמת גן ותל אביב, ואילו ככל שמתרחקים מהמרכז אנו רואים פחות ופחות פרויקטים מכוח תוכנית זו, כאמור, מהסיבה הפשוטה -היעדר כדאיות כלכלית.
עוד נקבע בתוכנית, כי רק מבנים שקיבלו היתר בנייה עד ינואר 1980, יזכו לתוספות הבנייה ולחיזוק, אולם, בפועל במדינת ישראל קיימים מבנים רבים בני 5 קומות ומעלה, שקיבלו היתר בנייה לפני 1.1.1980, ושאינם מחוזקים כראוי ולא יבוצע להם כל חיזוק בשל היעדר כדאיות כלכלית.
כל זאת, לפני שעוד התחלנו לדון במבנים ציבוריים. מאז השקת התכנית לפני כעשור, עיקר הפרויקטים מכוח התמ"א, מופנים לבניינים המיועדים למגורים. הבעיה הגדולה היא שהתוכנית לא נתנה מענה מספק למבנים ציבוריים שאינם מיועדים למגורים. כך לדוגמא לא ניתן כל מענה לבתי ספר, בתי חולים, מבני ממשל ומבני ציבור אחרים. הלא גם הם יקרסו בעת התרחשות רעידת אדמה.
חשוב לא לשכוח גם את בעיית הבירוקרטיה. תהליך אישור הבקשות למתן היתר בנייה בפרויקטים מכוח התמ"א בוועדות המקומיות הינו ארוך ומתיש. אנו עדים למקרים בהם פרק הזמן ממועד הגשת הבקשה לקבלת היתר בנייה ועד למועד קבלת ההיתר הינו למעלה מ 24 חודשים. תוצאה בלתי נסבלת בעליל.
ניתן לומר כי למרות הרצון להביא לחיזוקם של מבנים במדינת ישראל בפני רעידת אדמה, ולמרות שעיקרי התוכנית ידועים ומוכרים לחלקים נרחבים בציבור, אנו עדיין רחוקים מאוד מיישום יעדי התוכנית. לנוכח האסון הקשה שפקד את נפאל מוטלת על המדינה החובה לפעול במהרה לקידום פרויקטי תמ"א ולעידוד יישומם ברחבי הרשויות המקומיות, אם במבנים למגורים ואם במבנים ציבוריים. ביצוע שינויים אלה, עשויים למנוע מראות דומים בישראל.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.