"בי חי המשיח": מבט נדיר לנפש האם שרצחה את ילדיה

(דוקטור יהודה ברוך מסביר על תסמיני הדכאון)

בספטמבר 2013 התקבלה קריאה במשטרת ירושלים על רצח והתאבדות. חוקרי מרחב מוריה שהוזעקו למקום נחשפו לאחת מזירות הרצח הקשות שידעו: קרינה בריל רצחה את שני ילדיה, מירה (מירוצ'קה) בת החמש ואיגור בן השבע, וניסתה לשים קץ לחייה בדקירות סכין. בחיפוש בדירה התגלו שני יומנים, האחד בצבע כחול והשני תכלת. החוקרים צללו לתוכם ולא האמינו למראה עיניהם. אחרי שכבר הכתה כמה פעמים את ילדיה והייתה תחת מעקב של הרשויות, הבטיחו לה גורמי הרווחה כי "התיק לא יעבור למשטרה".

מאז עלתה לישראל עם ילדיה, ניהלה בריל תיעוד קפדני של מחשבותיה ומעשיה וניסתה להילחם בהתקפי הזעם שלה, אלו שהובילו לבסוף לרצח המצמרר. "אסור להכות ילד", כתבה, "רק לומר דברים מחמיאים, לעזור". שבועיים לאחר הרשעתה ברצח הכפול, חושף וואלה! NEWS לראשונה את תוכן היומנים.

הרצח המזעזע התרחש בשכונת עין גדי בבירה. אחותה של בריל, שישנה בדירתה של קרינה, ירדה נסערת אל השכן ואמרה כי אחותה דוקרת את ילדיה. השכן הזעיק עזרה וצוותי משטרה ומגן דוד אדום הגיעו למקום. כשנכנסו לדירה הבינו את גודל הטרגדיה: בריל שיספה את גרונות ילדיה וניסתה להתאבד באופן זהה. "איך הגעת לפה?", נשאלה בריל בחקירתה בבית החולים, שתוכנה התפרסם לראשונה בוואלה! NEWS. "הייתי בדיפרסיה ובבדידות קשה ודאגה לעתיד ילדיי", ענתה, "ניסיתי לשים קץ לחיי". החוקרת שאלה שוב: "חיים של מי?" ובריל השיבה: "שלהם ושלי. לקחתי סכין מהמטבח וחתכתי להם את הצוואר. קודם חתכתי את הצוואר שלי ואחרי זה לבת שלי, מירוצ'קה. היא לא הבינה, היא רק בכתה ואמרה: 'אימא, לא עשיתי כלום, תעזבי אותי, אני לא רוצה עוד'".

החוקרת: "איפה הייתה מירוצ'קה כשעשית לה את זה?"

בריל: "ישנה בקרובטקה (מיטה קטנה ברוסית). עשיתי אותו הדבר ל...". בשלב זה חייכה בריל, הביטה בחוקריה, ולתדהמתם השיבה: "איזה בושם מדהים. יש ריח טוב, מה שם הבושם?"

החוקרת המשיכה למקד את בריל בנושא החקירה ושאלה: "מה עשית לבן שלך?"

בריל: "הוא בכה, שאל מה עשיתי למירה, מה אני עושה לו, לא יכולתי לעשות כלום. הרגשתי חוסר אונים, שזה הם, בכוונה, להיות ילדים נחמדים, ממושמעים וטובים".

החוקרת: "ולכן החלטת להרוג אותם?"

בריל: "באותו הרגע זה היה נראה לי הפתרון היחיד לסיטואציה הזו".

החוקרת: "מה רצית להשיג בכל זה, שיתחיל המוות?"

בריל: (מהנהנת).

החוקרת: "של שלושתכם?"

בריל: "באותו הרגע חשבתי ככה".

בחקירתה סיפרה בריל כמה קשה היה לה לגדל את ילדיה. היא תיארה בפני החוקרים את ההתמודדות עם המטלות היומיומיות הכרוכות בכך: להכין אוכל לילדים, לשחק איתם ולגהץ את בגדיהם. ביומן התכלת שנמצא ברשותה היא הזכירה לעצמה מה צריך לעשות כדי לא לפגוע בילדיה הקטנים. "לא אומרים תודה, גדלים בסביבה דו-לשונית. אני צריכה לעזוב את היללות המיותרות האלה. נחליט על פרויקט, התעוררות, תזוזה, אחריות אל מול הפחד, עצלות, אפתיה", כתבה ב-26 באוגוסט, שלושה שבועות בלבד לפני הרצח. בהמשך כתבה: "איך להשתלט על דאגות ולהוריד סטרס".

למחרת התייחסה בריל לשגרת חייהם של מירה ואיגור וציינה לעצמה את שמותיהם של המטפלים. "אתי מנהלת, מיכה צהרון, יום שלישי 11:00 דרך חברון, משרד הרווחה. יום חמישי, 16:30 בוריס, בחירת משחקים לילדים. חופש 29 באוגוסט עד 4 בספטמבר, להתכונן בעצמי ולהכין אנשים. מירה מקבלת תענוג עצום מלעשות משהו, מכינה מיץ במסחטת מיץ עם מלח. הילדים חזקים ולא מפוחדים, והם יודעים מי ייסד את המקום הזה, ישו הקדוש. הם יודעים שזה לא היה הרעיון שלי", כתבה. היומן נמשך בשפה העברית: "בוקר טוב לשמש של הילדים".

ב-28 באוגוסט כותבת לעצמה בריל על פגישתה עם אנשי משרד הרווחה, פגישה שבה נקבע כי התיק לא יעבור למשטרה. "הפגישה עברה בצורה טובה. אני דיברתי על הדבר הכי קשה בחיים שלי, על הגירושים, על ריבים, על אגרסיות. בושמת בחורה צעירה. הייתה טובה ושלוש פעמים הציעה לי מים. התיק לא יעבור למשטרה", כתבה. "יכול להיות שהיו מעבירים את התיק למשטרה, כי אסור להכות ילד לתמיד. להחמיא, ולעזור ליצור תנאים. יונה הסיעה אותי הביתה והייתה מאוד נחמדה. ייתכן שזה פשוט העבודה שלה, ככה לשמור על הסדר ולעזור לחדשים (עולים חדשים – י"א). בושמת, עובדת סוציאלית, תמיכה לנשים חד-הוריות".

בריל אף מתארת את הנעשה בגן של בתה מירה ואת המפגש עם הפסיכולוג שעמו התייעצה. "בבוקר בגן מירה שרה והגננת חייכה ואמרה 'לא ללחוץ על הילדים ולעבוד בעצמי'. פגישה עם הפסיכולוג בוריס. ארוך מאוד. דיברנו על אנשים אחרים, עוזר, אבל לא צריכה תיאוריה עכשיו, אלא פרקטיקה". עוד כתבה בריל מילות תודה לאלוהים, אבל באותה נשימה הוסיפה כי כוחות אחרים שולטים בה. "אלוהים, תודה לך שאתה מוביל אותי, אבל בי חי המשיח. איך לעזור לילדים להתמודד עם הלחץ? להכין את הילד במילים לכל שינוי, בצורה מובנת ומספר פעמים, לספר לו לגבי התכניות שאמורות להתרחש. לכוון את הילד לחיוביות וגם את עצמך, לעזור להתמודד עם פחדים".

היומנים פותחים צוהר לקשיי הקליטה וההסתגלות של בריל, שעלתה לישראל לאחר הליכי גירושין מבעלה. ב-24 בדצמבר 2012, עוד בטרם עלתה ארצה, ביקרה בישראל וכתבה בקצרה מה עליה לעשות לפני שתעזוב את רוסיה. ב-6 בינואר 2013 כתבה על הביקור של בן זוגה פליקס, שעמו הביאה לעולם ילד נוסף. הוא נולד בזמן שהותה בכלא. "הילדים שלי הם טובים, הם מתנהגים יפה", כתבה. חודשיים לאחר מכן הוסיפה עוד בנושא: "מירה הולכת לגן, אני מתחילה אולפן ב-1 במאי".

ב-10 באפריל כתבה בריל: "תור למירה לרופא עור, אגריפס 42, מאוד בכתה". שבועיים וחצי לאחר מכן תיארה בריל את יחסיה עם מירה ועם איגור בעת ששיחקו עמה: "היה נחמד עם הילדים. הם היו בחופש, הם ילדים טובים". ב-28 באוגוסט, יום לפני תום החופש הגדול, כתבה: "היום הראשון ללימודים. לחץ ומלא חרדות".

הסימנים המקדימים נמצאו לא רק ביומניה של בריל. חוקרי המשטרה שהגיעו לביתה מצאו על דלת המקרר פתק ובו כתוב באותיות גדולות ברוסית: "אל תרביצי ואל תצעקי על הילדים". מתמלילי חקירתה של בריל, שנחשפים כאן לראשונה, עולה כי גורמי הרווחה כבר שמעו ממנה על כוונתה לרצוח את ילדיה, לפני ספטמבר 2013.

באחת החקירות, למשל, סיפרה בריל כיצד נהגה לתקוף את ילדיה וכי נאלצה להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי במוסקבה, בעוד שבישראל היא נמצאה כשירה לעמוד לדין. עוד חשפה כי נהגה לצבוט את ילדיה כשהחלו התקפי הזעם, וסיפרה כי שלחה את ילדיה לפנימייה ברוסיה ומאוחר יותר נלחמה כדי להחזירם אליה. לאחר שעלתה לישראל חששה בריל שייקחו ממנה את ילדיה. כאן היא כבר הודתה שאמרה לעובדים הסוציאליים על רצונה להרוג את ילדיה. "העובדים הסוציאליים היו צריכים לבוא בשעה 09:00 בבוקר", אמרה בחקירתה.

החוקרת: "את אמרת לגליה (גליה ראובן, חברתה של בריל, המקשרת בינה לגורמי הרווחה - י"א) שאת רוצה להרוג את הילדים?"

בריל: "אני אמרתי לה. מה שקרה היה במצב של אפקט עמוק ביותר, זה לא היה המצב שלי. זה היה בגלל קשיי מעבר, קשיים הקשורים בעבודה, קשיים בחינוך הילדים".

החוקרת: "מה את סיפרת לגליה?"

בריל: "אמרתי לגליה שהחיים מכוערים ואכזריים ואני לא יודעת איך להמשיך לחיות כי הכול פה במטרה להרוג אותנו. אין ילדים טובים, אין אנשים טובים".

החוקרת: "את אמרת לגליה שאת רוצה לשים קץ לחיים שלך?"

בריל: "כן"

ראובן סיפרה בחקירתה על החשש הכבד שהיה לה ממעשיה של בריל. "הקשר שלנו לא היה אינטנסיבי. היינו נפגשות מדי פעם עם הבנות והילדים שלה. שוחחנו בלילה והיא אמרה שקשה לה בארץ ורוצה לחזור לבעלה במוסקבה. הרגשתי שהיא בודדה ואמרתי לה שתבוא אליי לכיפור. רציתי שהיא לא תהיה לבד. הרגשתי שהיא במצוקה. יום שישי, ערב כיפור, היא הגיעה אליי עם שני הילדים. הם לא היו רגועים, אבל הם שיחקו, הבאתי להם לאכול. קרינה הייתה נראית קצת בדאון", אמרה.

"במוצאי שבת הרגשתי שעובר עליה משהו", הוסיפה ראובן. "היא כל הזמן אמרה לי: 'גלי, אני צריכה שתעזרי לי'. אחרי שהילדים הלכו לישון, ישבנו לעשן סיגריה ביחד. אני נזכרת שקרינה הגיעה אליי, היא הייתה עם צעיף על הצוואר והיא לא הורידה אותו כל הזמן. אמרתי לה שתוריד כי חם, והיא הורידה וראיתי חתך לאורך הצוואר שלה. היא אמרה לי: 'את רואה מה עשיתי לעצמי?' אמרתי לה: 'מה עשית?' הייתי בשוק.

"היא סיפרה לי שהיא הרגישה שזה סוף העולם בשבילה, שבראש השנה היא לא הרגישה טוב והיא עשתה את זה לעצמה עם סכין. אמרתי לעצמי: 'גלי, תשוחחי איתה, תעזרי לה'. אמרתי לה שהיא צריכה את העזרה ואני צריכה לעזור לה, ונפנה לגורמים המתאימים. היא הייתה אומרת לי: 'בבקשה, תעזרי לי, אני מוכנה לשלם לך'. מאחר שהיא פחדה שהרשויות יבואו יותר מדי, היא רצתה שאני אמצא לה פסיכולוג באופן פרטי. הרגשתי שמשהו לא כשורה. אבל הלילה עבר בשלום. הלכנו לישון, בבוקר קמנו, אמרתי לה שאני מתקשרת לאנשים שיעזרו לה והיא הייתה לידי. הייתי במצב לא פשוט. פחדתי שהיא תעשה משהו".

בשלב זה סיפרה ראובן על התנהלותם של גורמי הרווחה יממה לפני הרצח. "טלפון ראשון התקשרתי לזימון תורים בקופת חולים 'מכבי", כדי להתייעץ עם רופא משפחה. כשלא היה תור פנוי, התקשרתי ללשכת הרווחה שלי, לשכה שבה אני מטופלת. חיפשתי את העובדת סוציאלית שלי והיא לא הייתה. ביקשתי את מנהלת הלשכה והיא לא יכלה לשוחח איתי. אז שוחחתי עם עובדת סוציאלית, לא זוכרת את שמה. הסברתי לה את המצב. אמרתי לה שיש לי חברה שנמצאת בדיכאון עמוק והיא זקוקה לעזרה באופן מידי. היא נתנה לי טלפון של לשכת בקעה תלפיות. העובדת הסוציאלית אמרה לי קודם כל להתקשר למקום הזה, ושקרינה תלך לשם ושתמצא סידור לילדים", סיפרה.

"הסברתי לקרינה שיש רופא תורן במרכז לבריאות הנפש שיכול לעזור לה, ואמרתי לה שאני מוכנה לעזור לילדים", המשיכה ראובן. "ניסיתי לתפוס את בושמת מלשכת הרווחה, שוחחתי עם עובדת סוציאלית בשם ורד. היא אמרה לי שבושמת איננה, אמרתי לה שיש מצב חירום ושהיא חייבת להקשיב לי כמה דקות ושהיא חייבת לפעול. סיפרתי לה שיש לי חברה שהיא נמצאת במצב דיכאוני לא פשוט והיא סיפרה לי שהיא מטופלת אצלם בלשכה. היא שאלה מי מטפלת בה, אמרתי לה בושמת ושהיא מכירה את כל הרקע. ואז ורד אמרה לי שאני אנתק את השיחה והיא תחזור אליי עוד מספר דקות. אחרי מספר דקות ורד חזרה אליי ושאלה היכן אנחנו נמצאים, אמרתי לה שהיא אצלי עם הילדים. ואז הרווחה ביקשו לבוא לבית שלי. אני לא רציתי שהם יבואו לפה, לא רציתי שתהיה פה סיטואציה שתחשוף את הבנות שלי למצב. אמרתי לוורד שאם הם רוצים, שקרינה תלך לבית שלה ושיפגשו אותה שם. ורד אמרה שהם יבררו מה עושים".

מדבריה של ראובן עולה כי אם רשויות הרווחה היו לוקחות ברצינות את האזהרה ומגיעות באופן מידי, ניתן היה להציל את הילדים. "אמרתי לקרינה ששוחחתי עם עובדת סוציאלית ושהם רוצים לבוא לראות מה קורה עם הילדים. קרינה החלה להילחץ ואמרה שהם יבואו וייקחו את הילדים. אמרתי לה שלא תדאג ושאני מנסה לעזור לה ולא רוצה שיהיה לה רע. היא החלה לכעוס עליי שדיווחתי לרשויות הרווחה על המצב. היא דיברה עם אימא שלה, שאמרה לה שעשינו טעות שדיווחנו לרווחה. אמרתי לה שלא עשינו שום טעות ושאני מנסה לעזור לה. ואז חזרה אליי ורד. אמרתי לה שאני לא מעוניינת להיות טלפון שבור וביקשתי ממנה שתדבר עם קרינה ישירות. היא נתנה לקרינה לשוחח עם מישהי. אני לא יודעת מי שוחחה איתה, אני הבנתי שרוצים לפגוש אותה בבית שלה, לראות שהכול בסדר איתה ועם הילדים. ואז קרינה החלה להילחץ. הם סיכמו שהם יבואו לראות שהכול בסדר מחר בבוקר".

יממה לפני הרצח המחריד ניסתה באופן נואש אחותה של בריל, נדיה לויט, שכאמור ישנה בדירתה של האחרונה בשל מצבה הנפשי הרעוע, למנוע את שהתרחש. בהתכתבות עם בן זוגה, מיכאל, נראה כי לויט הייתה מודעת היטב למצבה הקשה של אחותה, ואף ידעה על כוונתה לרצוח את ילדיה. "יקירי, קרינה בראש השנה ניסתה לחתוך לעצמה את הגרון", כתבה לו, "אני לא יודעת למי לפנות לעזרה".

מיכאל השיב: "מצטער שביטאתי חוסר התחשבות בקשר לקרינה. מאוד צר לי על הילדים, אבל אני עייף מזה. שאנשים קרובים אלינו מפילים את הבעיות שלהם על אחרים והם בעצמם למרות זאת לא רוצים לשנות שום דבר". לויט ענתה: "לא נעלבתי. איך ייתכן שהם לא רואים איך קשה לאחרים. מחר יבואו אליה מרשויות הרווחה והיא תצטרך לשקר. הם לא יאמינו וישימו אותה תחת זכוכית מגדלת".

"שקרים תמיד צפים מתישהו", ענה מיכאל, "אם יש בעיות, צריך לפתור אותן. זה לא שזה המקרה הראשון". לויט השיבה: "היא רצתה להרוג את הילדים. המחשבה הזו רודפת אותה כבר מזמן". בשעות הערב שלפני הרצח, שלחה לויט הודעה אחרונה: "אנחנו מתכוננים נפשית למחר. כשהם יבואו, להתנהג באופן טבעי ובביטחון. כאילו שלא הייתה כוונה בשום פנים ואופן לשום דבר רע. היא לא אמרה שום דבר כזה. הכול התהפך ולא ככה הובן. ובכלל יש קשיים, משפחה במדינה חדשה, בתי ספר, כמו בכל המשפחות, ילדים לא תמיד ממושמעים".

בחקירתה סיפרה בריל על מאבק עם אחותה. "היא לקחה אותה (מירה) אליה", אמרה. "דחפתי את מירוצ'קה מנדיה. הייתי במצב של חוסר הרמוניה. היא באה בריצה וצעקה 'לא צריך, לא צריך, לא צריך'. אמרתי לנדיה: 'הכול נגמר'".

החוקרת: "ומה רצית לעשות עם מירה במצב הזה?"

בריל: "כמו שמראים בסרטים. זה היה המצב שהייתי בו. לא לחשוב על כלום. רק מוות".

בריל הוסיפה והרחיבה על התקפי הזעם והטירוף שפקדו אותה עוד לפני הרצח. "תגידי, ב-12 באוגוסט, איגור הגיע לגן עם סימן על הצוואר. מה זה היה?", שאלה החוקרת. "זה כי הוא לא רצה ללמוד בשום מצב", השיבה בריל, "הכרחתי אותו ללמוד את האלף-בית. בשום מצב לא. אני התאפקתי, התאפקתי, התאפקתי. תפסתי אותו (נוגעת באוזן שלה). 'לא, אתה כן תלמד'. אני בכיתי, ביקשתי סליחה".

החוקרת: "היה לו סימנים גם על הגב והצוואר. סימנים כחולים. איך את מסבירה את זה?"

בריל: "על הגב לא היה. על הצוואר לא זכור לי שהיה".

החוקרת: "חוץ מהפעם הזו, היו עוד מקרים?"

בריל: "לא".

החוקרת: "תגידי בבקשה, קרינה. מה בדיוק באותו בוקר הביא אותך למצב הזה שקמת, לקחת סכין והלכת לילדייך?"

בריל: "אני כבר הרבה זמן הייתי במצב רוח רע. אני כבר הרבה בקרים התעוררתי במצב רוח רע".

החוקרת: "היה לך איזושהי תכנית?"

בריל: "לא, כמובן שלא".

לפני שבועיים הורשעה בריל ברצח שני ילדיה. על אף הטיפולים הפסיכיאטריים שעברה, ולאור הממצאים העולים מן היומנים, קבעו שופטי בית משפט המחוזי בירושלים כי היא הייתה אחראית למעשיה, גם אם עשתה אותם מתוך מצוקה. "המעשים שביצעה הנאשמת מחרידים מנשוא", כתב השופט צבי סגל. "הנאשמת לא הייתה חסרת יכולת של ממש להבין את מעשיה ולהימנע מהמעשה. כל המלים שלנו שקעו לקרקעית הדמעה. זהו כתב אישום מזעזע בתוכנו. מילותיו צורבות. כאינסטינקט ראשוני, נראה כי לא קיימת אפשרות שאם תרצח את ילדיה באכזריות כה רבה מבלי שקיימת ברקע מחלת נפש. עם זאת, שוכנענו מעבר לספק סביר כי על אף מצבה הנפשי, הנאשמת הייתה מסוגלת להבין את מעשיה, אך בחרה ביודעין לבצען, אולי מתוך דיכאון". גזר דינה של בריל יינתן בשבועות הקרובים.

מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: "העירייה דוחה לחלוטין את הטענות המועלות שאינן נכונות. ההכרות של אגף הרווחה עם הגב' בריל היתה בת שלושה שבועות (כאשר שבוע אחד מתוכם שהתה באילת). הקשר היה להיכרות ובחינת צרכי המשפחה. לצערנו הטלפון שהתקבל ביום לפני הרצח היה אנונימי. למרות לחץ מסיבי של אגף הרווחה באותה שיחה, האישה שהתקשרה סירבה לתת פרטים על מיקומה של גב' בריל וילדיה על מנת שעובדת סוציאלית תוכל להגיע מידית ולבחון את המצב מקרוב. המדווחת חזרה וציינה שאין סיכון לילדים, שהאם נמצאת במצב סוער, והיא המדווחת שתשהה עם גב' בריל עד למחרת בבוקר. הן בשיחת הטלפון והן בשיחה הראשונית עם גב' בריל, לא דובר על הוצאת הילדים מרשותה. יתר על כן, העובדת הסוציאלית הבהירה חד משמעית שהיא מצפה לקשר מתמשך על מנת לסייע לה בהורות ובגידול הילדים. יש להזכיר כי פסיכולוג מטעם משרד הקליטה ליווה את המשפחה. לגבי עברה הפסיכיאטרי - בתקופת ההכרות הקצרה עם הגב' בריל, לא התגלה ולא התקבל כל מידע על אודות טיפול פסיכיאטרי שקיבלה בעבר ואף כשנשאלה, הכחישה הגב' שהיא מתמודדת עם בעיות נפשיות. עובדה שלצערנו הוסתרה משירותי הרווחה והקליטה למרות שנשאלה ישירות. הדבר נודע רק לאחר הרצח הנוראי. חשוב לציין כי בכל מקרה של סיכון או מידע על סיכון למטופלים עובדי אגף הרווחה בעיריית ירושלים מדווחים על המקרה למשטרה ולכלל הגורמים".

לעמוד הפייסבוק של "חומר מפליל"