השבוע חגגה אופקים 60 שנה להקמתה ברוב הוד והדר. שלטים המבשרים על האירועים החגיגיים הוצבו בכל רחבי העיר, שקושטה בדגלים, הפארקים צוחצחו, הרחובות נוקו והכיכרות מורקו, אך הייאוש מהמצב נותר מנת חלקם של רוב התושבים.
אחת מהן היא ז'נט עמר, שאותה פגשנו כשהיא יושבת בחנות התכשיטים שלה במרכז המסחרי באופקים ומחכה שהלקוחות ייכנסו. עמר גרה באופקים מהיום שהוקמה, והתחושות שלה קשות. "העיר רק הולכת ודועכת, הצעירים עוזבים, הילדים שלי לא כאן, אין פה כלום", היא מתקשה לראות תקווה באופק. "אם היה לי לאן ללכת בגילי, אולי הייתי עוזבת את העיר".
בכניסה לאופקים נמצאת המכולת של יעקב כהן. אין איש בעיר שהוא לא מכיר. לפני כמה שנים הוא עזב את אופקים מחוסר ברירה וכיתת את רגליו אל מושב מסלול הסמוך, אך בשבילו היא הבית. אל המכולת שלו מגיעים נזקקי העיר, אלמנות, יתומים, מובטלים ומשפחות קשות יום. כבר שנים שהוא מחלק אוכל לנזקקים. הוא כואב את מצבה של העיר אך בטוח שהאור נמצא בקצה המנהרה. "הממשלות האחרונות זנחו אותנו, אין תעסוקה ומפעלים בעיר והצעירים בורחים", אמר כהן. "במקום להשקיע באופקים משקיעים בהתנחלויות. יש פה ראש עיר חדש שנכנס לתפקיד, יש ניצנים של שינוי, אך הדרך עוד ארוכה, צריך לתקן 40 שנה", הוסיף.
לחנות מגיע חברו מאיר סיבוני, שעלה בשנת 55' ממרוקו היישר לאופקים. את הטון של כהן הוא מחליף בייאוש מוחלט. "אופקים לא תשתנה", הוא קובע נחרצות. "עוד עשר שנים אופקים תהיה גרועה יותר, כבר 50 שנה הכול אותו דבר. הילדים שלי בבית מובטלים, אין פרנסה, אף אחד כבר לא יכול להציל את העיר", הוא קובע. "חבל שאופקים קיימת על המפה. אני מיואש מהעיר. לא מהיום, מזמן".
יהונתן חדד, בן 17 וחצי, אופטימי לגבי עתיד עירו. "אני גר בעיר שרואה הכי רחוק", אמר חדד. "למה רחוק? כי יש לה עוד ללכת. היא עוד מדדה בצעדי תינוק. הליכה איטית אך יציבה לעבר עתיד טוב יותר. לפני כמה שנים, אם היו שואלים אותי איפה אגור כשאגדל התשובה הייתה ברורה 'בכל מקום חוץ מאופקים'. אך מאז גדלתי, התבגרתי ויותר מהכול - נחשפתי. נחשפתי לעיר מלאה בחום ואהבה, עיר שאכפת לה מהתושב הקטן ביותר עד הקשיש והמבוגר ביותר, עיר שבה בני נוער מקיימים בידם את חזון בן גוריון על הנגב בעזרת נתינה ואהבה אין סופית. נכון, יש עוד לאן לשאוף ושום דבר עוד אינו מושלם. אך החלום נראה קרוב מתמיד. אז אם היו שואלים אותי כיום איפה ארצה לגור כשאגדל התשובה תהיה 'בשום מקום, רק באופקים'".
"אופקים שוקעת אט-אט"
מחוץ לבניין העירייה יושב צ'רלי אלפסי. האגדה מספרת שהוא נולד בעיר, ולא בבית החולים סורוקה בבאר שבע, כמו שאר התושבים. במשך שנים מטפל אלפסי, פעיל במפלגת העבודה, בנרקומנים ומנסה לשקמם. גם הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי ממשלות ישראל, אך לא חוסך ביקורת מהמנהיגות המקומית. "היו פה ראשי עיר שלא ידעו להבריא אותה והמצב לא השתפר", הוא אומר. "אופקים שוקעת אט-אט, הפריפריה גוססת. לאחרונה יש ניצנים של תקווה אך המצב הוא בכי רע, את זעקת תושבי עיירות הפיתוח איש לא שומע ואנחנו לא מעניינים אף אחד. מישהו חייב להציל את העיר", הוא אומר לפני שהוא ממלא טופס "צ'אנס" שאולי ישפר את מצב רוחו.
אותו מישהו שיכול להציל את העיר הוא ראש העיר, איציק דנינו. שני ילדים מאחד הגנים בעיר הגיעו ללשכתו כדי להעניק לו מכתב שכתבו לו לכבוד חגיגות ה-60. דנינו מלטף ומחבק אותם, ומבטיח "שהילדים האלה יישארו באופקים. הם יגדלו ולא יעזבו".
לפני כעשור נבחר אבי אסרף לראשות העיר. לאחר שנתיים בתפקיד החליט שר הפנים דאז מאיר שטרית ואחריו רוני בראון, להדיח אותו מתפקידו עקב "אי הבנת התפקיד". התושבים טוענים שהסיבה לפיטורים נבעה משיקולים פוליטיים, אך גם מתנגדיו הגדולים ביותר סבורים כי שבע השנים הרעות הגיעו אחריו. שנים שבהן שלטה בעיר ועדה קרואה, שהביאה את התושבים לאבד תקווה. שנים שבהן נשארה אופקים תקועה מאחור. הבדיחה הרווחת בעיר באותן שנים הייתה שאולי כדאי לשנות את שמה לאופק-ים, כמוצא אחרון לשיפור התדמית.
לפני שנה וחצי חגגה אופקים את השחרור. הוועדה שמינה שר הפנים סיימה את תפקידה והבחירות היו בפתח. שני חברים ושותפים פוליטיים לשעבר התמודדו זה מול זה, יאיר חזן ואיציק דנינו. דנינו ניצח והתיישב על כיסא ראש העיר.
מיד עם כניסתו לתפקיד החליט דנינו שלא לפנות בתחנונים למשרדי הממשלה, אלא לפצוח בשיתופי פעולה ולדרוש תקציבים על סמך תכניות מוכחות. "אין יותר תכניות הבראה", הוא הודיע, רק "תכניות צמיחה". וכך יזם דנינו שורה של פרויקטים עצומים, בניית שכונות חדשות, שיפור החינוך בעיר, הקמת פארקים ועוד. הוא סבור שבעוד עשור תחזור אופקים לימי הזוהר שלה. "השכונות החדשות, הרכבת בעוד כמה חודשים, אולם הספורט החדש, הטיילת ומרכז הצעירים ישדרגו את העיר, ובעוד כמה שנים אופקים תהפוך לפנינה", הוא טוען.
דנינו נולד וגדל באופקים לאחר שהוריו הגיעו אליה ממרוקו. החזון שלו הוא להפוך את אופקים לדוגמא לעיר שעברה משבר וצמחה ממנו. "הוועדה הקרואה גרמה לשיתוק בעיר, אך כרגע יש תכנית להביא 500 משפחות ממרכז הארץ שכבר הסכימו לבנות את הבתים שלהן באופקים. אנחנו נשפר את החינוך ואת השירותים לתושב, כך שאופקים תמשוך אוכלוסייה רבה".
פחות מ-15 קילומטרים מפרידים בין אופקים לנתיבות, אך המרחק בין ההתפתחות שלהן גדולה הרבה יותר - נתיבות הפכה לעיר תוססת ומבוקשת בעוד אופקים שקעה ונשארה מאחור, אך המצב לא תמיד היה כזה. בשנות ה-70 הייתה אופקים מרכז העסקים והבילוי של הנגב המערבי. הבריכה המפורסמת, הקולנוע והמרכז המסחרי היוו מקור משיכה. בשנים האחרונות היוצרות התהפכו ועכשיו תושבי העיר נושאים עיניהם לשכנה מצפון.
שמעון בן קימון מסביר את השינויים שחלו בעיר מנקודת מבטו של עיתונאי מקומי שחי וגדל בה. "כבן למשפחה שנמנית על מייסדי העיר, אני יכול להיות גאה בעיר שחוגגת 60 להיווסדה", הוא אומר. "הוריי עלו בשנת 55' וחוו חבלי קליטה שהיו מנת חלקם של כל העולים מצפון אפריקה בשעתו. למרות הקשיים, הם הצליחו לגדל 12 ילדים בחינוך מצוין לאהבת הארץ ואהבת הזולת, חינוך שעמו אני הולך מאז שנולדתי וכך גם חינכתי את ילדיי".
בן קימון סיקר לא מעט שנים יפות וקשות בתולדותיה של העיר. "כילד, אני זוכר שהוריי היו צריכים להביא חלב ומצרכי מזון ממושב פדויים השכן, משום שלא הייתה אז אפשרות לרכוש מצרכים בעיר". חגיגות ה-60 לעיר מעוררות בו נוסטלגיה. "אני רואה את ותיקי העיר ונזכר בהוריי המנוחים. חוויה מרגשת מאין כמותה". לדבריו, ימיה הקשים של הוועדה הקרואה החזירו את העיר שנים רבות לאחור, וכעת, עם בחירתו של דנינו, "ישנה תקווה גדולה שהיא תפרוץ קדימה. למעשה, ניתן לומר שישנם כבר סימנים לכך".
"באופקים ישנו חומר אנושי מצוין שרק צריך מנהיגות מכוונת, מנהיגות שתדע להחזיר את אמון התושבים שאבד בשנים האחרונות. אין סיבה שהעיר לא תצא לדרך חדשה, דרך שתזכיר את השנים היפות של שנות ה-80, שבהן הייתה מקור לגאווה ולחיקוי מצד הערים השכנות, נתיבות ושדרות".
לפניות לכתב יניר יגנה: Yanir9310@walla.com