שבט אחים גם יחד: הכירו את שבטי ישראל החדשים

שמו של הרב אהרן לייב שטיינמן, מנהיג הציבור החרדי-ליטאי, מוכר גם במגזר הכללי, אבל בציבור החרדי מוכר שם נוסף: נכדו, הרב דוד שפירא, הנחשב למושך האמיתי בחוטים. המבקרים טוענים כי כוחו של שפירא רב מדי, וכי העובדה שהוא מנהל את החצר מעמידה בספק את חובת הציות להוראות הרבנים. המצדדים בו ישיבו כי שפירא עושה את "מלאכת הקודש", ומסייע לרב לממש את רצונותיו.

לרב שטיינמן, כמעט בן 101, יש השפעה ישירה על מאות אלפי חרדים בישראל ובעולם, ולא רק עליהם: שלושה מבין שבעת חברי הכנסת של "יהדות התורה" סרים למרותו. גם השפעתו על מהלכים משמעותיים של שתי המפלגות החרדיות גדולה, ובדרך כלל מכרעת. שפירא, נכדו, הוא האיש הקרוב והנאמן לו ביותר. הוא בן 36, מתגורר בבני ברק, נשוי ואב לשמונה. לפני כעשור החל כשומר הסף, ומהר מאד ביצר את מעמדו בבית סביו. מלבדו, אין לרב שטיינמן בן משפחה שקרוב אליו כל כך.

בניגוד לחצרות ולרבנים אחרים, תפקידו של שפירא כיד ימינו של הרב, לא מתחיל ונגמר בכך. הרחק מאור הזרקורים, הוא הפך במהרה למושך בחוטים בסוגיות המשמעותיות והדרמטיות ביותר במגזר החרדי. הוא כל יכול בבית, הרב סומך עליו, וכמעט הכל עובר דרכו. במגזר שבו כמעט כל סוגיה, גם הקטנה ביותר, עוברת על שולחנם של הרבנים, כוחו בא לידי ביטוי לעתים גם בהשפעה על אויש של תפקידים ציבוריים, לרבות חברי כנסת.

שפירא מקשר בין חברי הכנסת, ראשי עיריות, חברי מועצות ורבנים אחרים, לבין הרב המשפיע ביותר במגזר החרדי. כשהם צריכים לשאול את הרב הישיש שאלות דחופות, הם מתקשרים לשפירא, ומתייעצים מתי וכיצד להציג את השאלה. "הוא עומד בראש החנית ומנהל את המאבקים", אומר עליו גורם ב"דגל התורה", הסיעה הליטאית בכנסת וברשויות המקומיות, שהרב הוא הסמכות הרוחנית העליונה שלה. "הוא לא מחליט בלי הרב, אך מרגע קבלת ההחלטה, הוא עומד בראש, ומטבע הדברים חוטף את כל הריקושטים".

בבחירות האחרונות לכנסת, אלי ישי ואריה דרעי ראו ברב שטיינמן שחקן מפתח בהתפתחות המשבר ביניהם. כל אחד מהם קיווה שהוא יסייע לו לבצר את מעמדו. הרב שטיינמן נכנס לתמונה כאשר קיבל את ישי בביתו, לבקשתו. בש"ס זעמו על כך ודרשו התנערות ברורה מישי ומכוונתו להקים מפלגה חדשה. גורמים חרדים אמרו כי לשפירא "הייתה מעורבות משמעותית" בכך שישי זכה בקשר חם, ולעומת זאת גם ביחס הקר שקיבל דרעי באותו הזמן.

גורם המקורב לנכדו של הרב אומר כי "הוא לא מחזיק בבעלותו רכב, וסביו הוא זה שתומך בו כלכלית מדי חודש". על אף הכוח העצום שצבר, שפירא לא מרגיש נבחר ציבור, וכך גם התנהלותו בחייו האישיים. זאת, אולי בגלל הידיעה שבאחרית ימיו של סביו, מקומו וכוחו יתפוגג, משום שזהו תפקיד לא-מוגדר של מי שמושך בחוטים.

(יקי אדמקר)

למרות שקמו לו מתנגדים לא מעטים, בעיקר אחרי תכנית ההתנתקות, זאב חבר (זמביש) נותר אחד הגורמים המשפיעים ביותר במפעל ההתנחלויות בגדה המערבית. כבר בשנות ה-70 שימש חבר כמזכיר ההתנחלות קריית ארבע. בשנות ה-80 נמנה עם חברי המחתרת היהודית, והואשם בניסיון להטמין מטען חבלה מתחת לרכבו של חבר הוועדה להכוונה לאומית הפלסטינית בחברון. בשל מצבו הבריאותי, נגזר עליו 11 חודשי מאסר בלבד. לאחר שחרורו ממאסר, כיהן כסגן ראש מועצת קריית ארבע, ובהמשך היה ממקימי ערוץ 7.

משנת 1989 מכהן חבר כמזכ"ל "אמנה", הזרוע הביצועית של תנועת גוש אמונים. במשך השנים, עמד חבר מאחורי הקמת התנחלויות ומאחזים רבים, וסייע להרחיב התנחלויות ותיקות יותר. בחלק ניכר מהיישובים, כל צעד והתקדמות נעשה על פי עצותיו והדרכתו. קשריו הענפים עם כל "המי ומי" בקרב גורמי הממשלה והצבא, מאפשרים לו לתכנן מהלכים שונים, תוך כדי לקיחת סיכונים נמוכים. במשך השנים, דלתם של ראשי הממשלה, שר הביטחון ובכירי הצבא הרלוונטיים בפיקוד המרכז ובמינהל האזרחי, הייתה פתוחה בפניו כמעט בכל עת. בזכות קשריו, הפך חבר לסמכות גם במקרים שהסתמן פינוי מאחזים. במקרים מסוימים, גם כאשר יצאו הכוחות לדרכם, הצליח "זמביש" לשנות את המצב באמצעות כמה שיחות טלפון.

המוטו של חבר הוא לעבוד בשקט ומאחורי הקלעים, ובעת צרה ללכת זקוף מתחת לשטיח. בתקופתו דווקא נרשמה תנופה מאוד גדולה במפעל ההתנחלויות. במשך השנים, החברה הקבלנית של ארגונו, "בר אמנה", הפכה לחברה העיקרית שבונה בשטחים. עד כדי כך חזקים קשריה ויכולותיה של אמנה מבחינה כלכלית, עד שחבר התחייב לא-פעם שתושבים שהחלו לבנות דרכו את ביתם במאחזים לא-מורשים, יקבלו בחזרה את כספם בחזרה במידה וביתם ייהרס. הבטחה זו קוימה לעתים, כמו בפינוי חלק מהבתים בעמונה.

בשל התנהלותה של מועצת יש"ע בהתנתקות, קמו לחבר לא מעט מתנגדים. לאחר התנכלויות מרובות כלפיו, הוא עבר עם משפחתו לגבעת האבות באלעזר. אך למרות ההתנגדויות, גם בהנהלת מועצת יש"ע מבינים שאין לו תחליף, ועד היום הוא ממשיך לנהל את העניינים ברוב המקומות, למרות שבמוקדים מסוימים כבר אין לו דריסת רגל ונוכחותו לא רצויה.

בשנים האחרונות נחקר חבר כמה פעמים בחשד לפלילים, בכל הקשור להתנהלותו במאחזים הבלתי-חוקיים. חקירות אלה הובילו בהמשך לעתירות מטעם ארגונים שונים, אך עד כה אף חקירה לא הובילה לכדי כתב אישום. בין היתר, נחקר "זמביש" בחשד לזיוף מסמכי רכישת הקרקעות במספר מאחזים שנבנו על אדמות פלסטיניות פרטיות. כפי שפורסם לאחרונה, חבר וארגון אמנה נקשרו בפרשה הנלווית בפרשת השחיתות של "ישראל ביתנו", אך הוא עצמו טרם נחקר.

(הכותב, שבתי בנדט, עבד בעבר עם זאב חבר)

שופטי בית המשפט העליון אוהבים לומר שהעליון, בתוך עמו הוא יושב. לפחות בעיני הציבור, ביהמ"ש העליון נראה כמעוזה האחרון של האליטה הישנה, החילונית, האשכנזית, זו שמזוהה עם האקדמיה, עם כסף ישן ועם ערכי הליברליזם. מערכת הבחירות האחרונה, כמו גם אלו שקדמו לה, ממחישות עד כמה בית המשפט העליון משחק תפקיד חשוב אצל הכוחות החדשים שקוראים בקול רם להכפיפו לרשות המחוקקת ולדרג הפוליטי, בשם הדמוקרטיה. הרצון לצמצם את סמכויותיו כיכב במצע הבחירות של מפלגות הימין, שהצהירו כי "באו לשנות את הסדר הישן". השבט הלבן, ממקום מושבו במבנה הלבן והמואר שבירושלים, נמצא תחת מתקפה בלתי פוסקת.

דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, היא אולי הנציגה המובהקת ביותר של מגמה זו. מעבר להיותה מזוהה עם האקטיביזם השיפוטי ועם הניסיון להרחיב את סמכויותיו של העליון כדי להימנע מעריצות הרוב, תחנות חייה שזורות במעוזים המובהקים של השבט הלבן. היא גדלה באזור הבורגני של ת"א ולמדה בתיכון חדש השמאלני; היא הייתה קצינה בצה"ל ולמדה באוניברסיטה העברית, ולאחר מכן פיתחה קריירה ענפה בפרקליטות המדינה. כשפרשה מכס השיפוט, רכשה בית מפואר בתל אביב.

המאבק על דמותו של ביהמ"ש העליון הוא המאבק על דמותה של מדינת ישראל. זהו מאבק כדי להפוך את הסדר הישן, שבו עדיין יכולים תשעה שופטים לפסול בפעם השנייה את חוק המסתננים - שחוקק על ידי נבחרי העם - בשל היותו פוגע בצורה שאינה-מידתית בזכות לחירות. אבל מה עם הזכות לחירות של תושבי דרום תל אביב, יגידו המבקרים. ביניש תיזכר בתור השומרת התקיפה, מנהיגת "כנופיית שלטון החוק" שלא היססה להתעמת עם כל מי שקרא לקצץ בסמכויותיו של אותו החוק, דוגמת שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן. בית המשפט העליון שאחריה התאפיין בקו מרוכך יותר, שמרני יותר ומגוון קצת יותר מבחינת החומר האנושי.

(גלי גינת)

בשלוש השנים האחרונות חלה עליה ניכרת בהיקף השיח המזרחי. נושאים כמו צדק חלוקתי, או הפנייה של תלמידי עיירות הפיתוח לבתי ספר מקצועיים, זכו עד אז למעט מאוד תשומת לב ציבורית, אם בכלל. אחת הדמויות הבולטות בהבאת נושאים אלה אל המיינסטרים התקשורתי הוא אופיר טובול.

טובול (30) עורך דין ופעיל חברתי המתגורר בדרום תל אביב, עוסק מזה כמה שנים בתרבות מזרחית והיה בין היתר ממייסדי קפה גיברלטר, מגזין תרבות אינטרנטי המהווה במה לעשייה תרבותית מהפריפריה. בסיועו, נוסדה גם הוצאת ספרים בשם טנג'יר, שמטרתה לתת במה ובית ליוצרים מהפריפריה.

במערכת הבחירות האחרונות חבר טובול לש"ס, והיה ממקימי "המועצה האזרחית המייעצת" ליו"ר אריה דרעי, גוף בו לוקחים חלק פעילים חברתיים רבים, אשר רובם המכריע אינם חרדים, והתחברו למפלגתו של דרעי מתוך אמונה כי זו הפלטפורמה הטובה ביותר לקדם את האג'נדה החברתית בה הם מאמינים. טובול, שיזם את הפרויקט "כליאה זה לא פיתרון", אף דחף במועצה האזרחית את העלאתה לדיון של סוגיית חיזוק הרשות לשיקום האסיר, וזו אכן נידונה בימים אלה.


בנוסף, הוא נחשב לדי ג'יי פעיל במיוחד, והיה מיוזמי שלל אירועי תרבות ומחאה, אשר אחד המפורסמים שבהם הוא "לילה שחור", שנוסד כמשקל נגד לאירועי לילה לבן, או כפי שהוגדר בעמוד הרשמי של האירוע: "הגזענות של ההגמוניה התל-אביבית נגד שחורים פוגעת בנו, תושבי העיר השחורה. כי אירועים כמו 'לילה לבן' מעולם לא ייצגו אותנו, פנו אלינו או התקיימו אצלנו בשכונות. כי כספי הארנונה שלנו מממנים שיפוצים גרנדיוזיים בתיאטרון הבימה הלבן הבוהק, בזמן שהמוסד הציבורי המרכזי בדרום ת"א זה בית המעצר אבו-כביר".

(עמרי נחמיאס)

מנהיגת מפלגת דעם - מפלגת הפועלים, הלוחמת למען צדק חברתי - היא עיתונאית, אקטיביסטית מנוסה, יפואית גאה ואם. אלה הם מרכיבי אישיותה הלוחמנית של מי שניסתה במשך שלוש מערכות בחירות להביא את המפלגה הערבית הכי חברתית שיש לכנסת. אסמא אגברייה זחאלקה (41) נולדה וגדלה ביפו, אך ההיסטוריה המשפחתית שלה קושרת אותה לאום אל-פחם. אל מפלגת דעם היא הגיעה לפני 20 שנה כפעילה פוליטית, ובמהרה הוצע לה תפקיד העורכת בביטאון המפלגה. הייתה זאת נקודת שיא במפנה שחל בה, לאחר שבצעירותה התחזקה אמונתה, והיא נמנתה על התנועה האיסלאמית.

בשנת 2000 ייסדה וניהלה את סניף מען - עמותה שנועדה לסייע לפועלים ולמובטלים במזרח ירושלים. שנתיים לאחר מכן עברה לסניף העמותה באזור המשולש, שם פעלה בפרויקטים למציאת תעסוקה לפועלים ולמובטלים, ולחינוך בני נוער. כמו כן החלה לרכז פרויקט להגנה על מובטלים, מקרב נפגעי תוכנית ויסקונסין. בבחירות לכנסת ה-15 התמודדה במקום השלישי ברשימת דעם לכנסת. עשור לאחר מכן, ב-2006, הייתה האישה היחידה שעמדה בראש מפלגה שרצה לכנסת. המפלגה בראשותה התמודדה גם בבחירות הבאות, אך בכל המקרים לא עברה הרשימה את אחוז החסימה.

אגבארייה נשואה למוסא זחאלקה, והיא אם לבן. כאשר משווים בינה לבין חנין זועבי, היא מתעצבנת. היא התבטאה לא פעם גם נגד משט המרמרה, ואמרה שלא הייתה עולה עליו. בראיון לעיתון הארץ לפני שנתיים, אמרה זחאלקה כי "בל"ד היא מפלגה ערבית לאומית ובורגנית, וכי זו לא מפלגה שדוגלת בצדק חברתי. אני לא מתחרה בחנין זועבי. זה לא הציבור שאני פונה אליו". לדבריה, "אני פונה ל-50% מהציבור הערבי, שמאס באופציות הפוליטיות שמציגות לו המפלגות הערביות. המפלגות הערביות דוגלות בשיח לאומני, מתעסקות רק בשאלה המדינית ומזניחות את השאלות החברתיות-כלכליות, ואת המצוקות שהציבור הערבי סובל מהן. עזה ותל אביב זו שאלה אחת. השאלה המדינית צריכה ללכת יחד עם השאלה החברתית. יש 50% עוני ברחוב הערבי, 80% מהנשים ברחוב הערבי לא עובדות. זו קטסטרופה. זה עם שיכול לחשוב על לשחרר את פלסטין? זה עם שצריך קודם לשחרר את עצמו. ואין לזה ביטוי".

(רויטל בלומנפלד)

היווסדה של מפלגת ישראל ביתנו בבחירות 1999 היוותה בשורה של ממש לציבור העולים מחבר המדינות. מפלגתו הטרייה של אביגדור ליברמן זכתה לארבעה מושבים בכנסת, ויחד עם ששת המושבים של מפלגת ישראל בעלייה, היו לציבור דוברי הרוסית עשרה חברי כנסת שנבחרו במטרה לייצג את זכויות העולים.

בזמן שישראל בעלייה הלכה והתפרקה במהלך הקדנציה, עד שהתמזגה במהלך שנת 2003 לתוך הליכוד ונעלמה, ליברמן רק הלך והתחזק. בשנים הבאות הוא הגדיל את כוחו ועלה ל-11 מנדטים ב-2006 ול-15 מנדטים בבחירות 2009. גם בכנסת היוצאת, אחרי הפיצול מהליכוד, היו בידי סיעתו לא פחות מ-13 מושבים בכנסת.

אבל חילופי הדורות בציבור העולים, החשדות לפלילים, והפער הגדול בין הבטחות למהפכה אזרחית ולברית הזוגיות מחד, ולחוקי נאמנות ואזרחות מאידך, אשר אף אחת מהן לא התממשה במלואה, גרמה למצביעים להתייאש. בבחירות 2015 הצליח ליברמן להשיג בקושי שישה מנדטים. גם הפעם, תיק הקליטה צפוי להימסר למפלגתו, אבל עם כוח פוליטי כל כך קטן, וכאשר עצם קיומה של הממשלה - להבדיל משתי הכנסות האחרונות - לא תלוי במפלגתו, השפעתו תהיה מוגבלת מאוד.

האיומים שהשמיע לפתע בשבוע שעבר בסוגיית הגיור, אחרי שלא עסק בנושא ולו לרגע במשך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-20, נראו בעיקר כמו צעד טקטי להשיג את משרד החוץ. אחרי הכל, מי שכרת ברית עם אריה דרעי ומשה גפני בניסיון להכתיר את משה ליאון לראש עיריית ירושלים, הוא לא האיש שמתכוון להיאבק למען ציבור העולים בסוגיות של ברית הזוגיות או בבעיות ההכרה ביהדות של רבים מהם.

(עמרי נחמיאס)