חול המועד פסח, שכונת ממילא בירושלים. אבי מויאל חבר מרכז הליכוד, מפלס דרך בהמון שמציף את השכונה בניסיון נואש למצוא מקום ישיבה פנוי במסעדות העמוסות. "אין פה כמעט ירושלמים", הוא מפטיר בנימה מתלוננת. "כל עם ישראל פה, חוץ מהירושלמים". הוא נולד בעיר וגדל בה. עבורו, כל סמטה ירושלמית היא זיכרון ילדות. "אם לא אוכל לגור בירושלים, אני לא חושב שאוכל לגור במקום אחר. זה לא רק האוויר, או ההיסטוריה שלי בעיר. רק כאן אוכל להרגיש שייך, באמת שייך". מויאל מסמן בידו לעבר הקהל המגוון בעיר הגדולה הזו, שסופגת הכל. "מי שרצה לדעת למה הליכוד ניצח, שיצא מתל אביב ויבוא לירושלים, העיר שבאמת שייכת לכולם".
הסמטאות מובילות את מויאל, בן 53, לשכונת מוסררה. כל חייו הוא מתגורר שם, בבית בו נולד. הוא מעולם לא נישא ואין לו ילדים. הוא עובד בקבלנות בניין ומכהן כיושב ראש ועד השכונה בהתנדבות. עד מלחמת ששת הימים היוותה השכונה מעין מוצב קדמי מול ירדן. ירי צלפים היה עניין שבשגרה. "מול הבית שלנו הייתה עמדה של לגיונרים, והמקלט שלנו היה בסך הכל בית בקומת קרקע. אלו זיכרונות הילדות הראשונים שלי".
מסע בארץ הליכוד - הכתבות הקודמות בסדרה:
"כל החיים ליכוד": נתיבות, העיר שאסור לה להשתנות
מסע במדינה שלא מתה על נתניהו - אבל מפחדת משינוי
הוריו עלו ממרוקו ושוכנו בבית ערבי שננטש. "גרנו תשעה ילדים ושתי סבתות בחדר קטן אחד. אני זוכר שישנו שישה במיטה". משכורתו הדלה של אביו, פועל בניין, נאלצה להספיק לכל בני המשפחה. "בתור ילד הלכתי לישון רעב והייתי מתעורר רעב והולך לבית ספר רעב. לאכול במזנון אמנם עלה רק לירה לחודש, אבל גם זה לא היה". המצב החמיר עוד יותר כשאביו פוטר מעבודתו לאחר 17 שנים. לדבריו, לאביו היה פנקס אדום המעיד על חברות בהסתדרות, אבל הוא פוטר בכל זאת בשל תמיכתו בבגין. "ברגע שבו אבא שלי הצהיר על תמיכה בבגין, העיפו אותו. באותו היום נדרתי נדר. לי לעולם לא יהיה פנקס אדום. לעולם".
בנערותו קמה בשכונה תנועת "הפנתרים השחורים". מויאל וחבריו נהגו לעזור להם להסתתר מהמשטרה בחצרות הבתים. "היינו מחפים עליהם, הולכים עם הצד של הטובים", הוא נזכר. מויאל חולף על פני חניון גדול ונעצר פתאום. הוא זורק מבט על השטח ולוקח נשימה עמוקה. במאמץ אדיר, הוא גורר שקי מלט מלאים ועורם אותם בכניסה לחניון, כמחסום מאולתר שימנע מעבר כלי רכב. השטח, הוא מספר, עומד בלב מאבק משפטי בין העירייה לאחד מתושבי השכונה, "וזה מתפקידי לדאוג לתושבים. אם העירייה לא נותנת לבעל השטח להתפרנס בכבוד יהיו לה צרות צרורות".
יש מי שמנסה לערער על מעמדה הרשמי של ירושלים כעיר הבירה של ישראל. אחרי הכל, מדינות זרות אינן מחזיקות בה שגרירויות והמרכז הכלכלי והתרבותי כבר מזמן נדד לגוש דן. אף שמדובר בעיר הגדולה מדינה, היא מתהדרת בקהילתיות ובתחושה עזה של ערבות הדדית. חילונים, חרדים וערבים מתקהלים בה, שזורים אלה באלה. כל מי שמתקבל לקבוצה יזכה בהגנה ובנחמה שבשייכות, ואת גבולות הקהילה מסמן האחר, הזר, העוין. אין ספק, העיר הזאת היא בירת הישראליות והתמצית שלה, וישראל הרי בחרה ליכוד.
מויאל מנסה לקדם את אותה תחושת סולידריות באמצעות פורום שהקים עם כמה שותפים לדרך תחת השם "מורשת בגין". כמה מהחברים בפורום מצטרפים לסיור בין סמטאות העיר: חבר מרכז ליכוד אריאל מורלי שכיהן כיושב ראש מטה הצעירים בירושלים בתקופת הבחירות ומשה איפרגן, גם הוא חבר מרכז ופעיל ליכוד ותיק. "הסולידריות של הליכוד נובעת מזהות לאומית עממית. זו למעשה אחווה לאומית וזה הבדל משמעותי לעומת השמאל", טוען איפרגן. "אי אפשר להסביר את הליכוד במונחים של פוליטיקה אירופית. זה נובע מאהבת העם והארץ, ומתוך אמונה במסגרת הלאומית". איפרגן מאמין שמסיבה זו בדיוק הליכוד יכול היה לקבל אליו בזרועות פתוחות את אלי אוחנה, סמל ירושלמי, אם רק היה רוצה בכך. "הוא אינטליגנט, מתנסח היטב, מצליח בתחומו. וזה הליכוד לטוב ולרע, מפלגה לאומית עממית. זו תפיסת עולם שלמה".
"בשבוע שעבר ירדתי לכיוון השכונה וליד בית הספר לצילום מישהי נתקעה עם פנצ'ר", נזכר מויאל. "ארבע עוזרים לה, שני אשכנזים, ערבי ובחורה. אמרו לי: 'אתה חזק, תעזור לנו'. אני מתחיל לעבוד ומפרק את הגלגל. הערבי שואל איך הצלחתי. עניתי לו: 'כי אני מנשק מזוזות ואוכל חמין בשבת". ואיפרגן מוסיף: "לא כולנו מאמינים שצריך לנשק מזוזה, אבל כולם מבינים שזה חלק מהעם ומקבלים את זה. זו בדיוק הסולידריות, על זה בדיוק דיבר בגין כשאמר 'אחים' ועל זה בדיוק היו הבחירות". כמו הליכוד, כך גם ירושלים. היא תסתכל עליך בגובה העיניים, ואם לא תמצמץ אתה בפנים. רק אל תרים את האף.
השלושה נעצרים מול הוסטל קטן ברחוב יפו. "זו תחנה חשובה" מסביר מורלי, ושלושתם עומדים ללא מילים שניות ארוכות. מחוץ לחדר מספר 10 בהוסטל, על המרפסת הקטנה הפונה לכיכר ציון, הם פגשו לראשונה בנתניהו במופע שנכנס לספרי ההיסטוריה. שבועות ספורים לפני רצח רבין עמד נתניהו, אז ראש האופוזיציה, במרפסת הזו. מתחתיו התקיימה הפגנת ימין סוערת, הונפו תמונות של רבין במדי אס-אס ובכאפייה ונשמעו צעקות קצובות: "רבין בוגד". אבל הזיכרון של השלושה רחוק מהתיאור שנות אור. "הייתי אז רק ילד", משחזר מורלי. "אני לא אשכח את הכיכר שהייתה עמוסה עד אפס מקום, את האחדות וההתגייסות. בשבילי המקום הזה לא מתקשר לרצח רבין, אלא למחדל הסכמי אוסלו".
"הירושלמים חוו את תוצאות אוסלו בצורה הקשה ביותר וזה העמיק את ההבנה לגבי התחום המדיני ביטחוני. אנחנו לא מוותרים", אמר איפרגן, בהתייחסו לפיגועים שזעזעו את העיר באותן שנים. "זו הייתה הפגנה מעולה, רק בדיעבד הבנו שעמדו שם עם תמונה של רבין במדי אס אס, אבל לא ראינו את זה, אף אחד מאיתנו. אנחנו חווינו הפגנה מכוננת נגד הפייסנות של השמאל". לא רחוק משם ניצבת גלידריה. בשני שולחנות סמוכים אישה ערבים וגבר שלראשו כיפה. "הנה הדו-קיום", מדגיש מורלי. "מי אמר שצריך לוותר על שטחים בשביל זה? אני לא משוכנע שבתל אביב מתמודדים עם דו קיום כמו אצלנו".
הסיור מסתיים בסניף הליכוד. הדלת נפתחת והמחזה בפנים מזכיר שדה קרב. ערימות פליירים מוכנים לחלוקה, כיבוד קל למתנדבים ולפעילי המטה, עמדות טלפונים פנויות ומעל כל אלה, תמונות ענק של ראש הממשלה נתניהו. לאן שלא תפנה, נתניהו מסתכל. "פגשתי אותו פעם ואמרתי לו, אנחנו לא צריכים להיות חברים, אני לא רוצה שתשתה איתי קפה", אמר מויאל. "אני מבקש שתקבל את ההחלטות הנכונות לניהול המדינה, בקור רוח ובלי אמוציות". למרות הדברים, הוא הצטלם עם נתניהו כשסייר בשוק מחנה יהודה לפני הבחירות. "ביבי שונא לעשות סלפי" הוא אומר במבוכה. "אבל הוא אמר לי שאיתי הוא יעשה. ואני חייב לומר, כשאתה עומד לידו אתה מרגיש...". מויאל פושט את ידו בתנועה רחבה של חום וקרבה.
באחד החדרים הפנימיים בסניף תלוי לוח הזמנים של הבחירות. מורלי נעמד מול הלוח הגדול ומחייך. בריבוע קטן המציין את יום הבחירות נכתב: "יעד - 29 מנדטים". "לא האמנו, בחיי שלא האמנו". הוא מביט ארוכות בשלט. אפרגן מצטרף אליו ומסביר: "ירושלים היא המנוע של הליכוד. היא מייצגת גם את העוצמה האידיאולוגית, וגם את העוצמה החברתית, ויותר מזה, ההנהגה הארגונית של הליכוד צמחה כאן". הם מזכירים את נתניהו, מרידור, ריבלין ובני בגין. "כולם מירושלים. ירושלים היא הלב של הליכוד".
