"כל החיים ליכוד": נתיבות, העיר שאסור לה להשתנות

(צפו בדיווח מאולפן וואלה: ריאיון עם ציון בוסקילה, יו"ר סניף הליכוד בנתיבות)

אוהל ענק התרומם לרוחב חצר בית משפחת יעקבי בנתיבות. שולחנות רחבים ואינסופיים נמתחים מקצה אל קצה, מעוטרים בשלל מאפים, עוגיות וקינוחים תוצרת בית. עשרות אלפי שקלים הושקעו במימונה של יעל יעקובי, שההכנות אליה החלו לפני כחודש. יעקבי עומדת בכניסה, ארשת פניה נינוחה, וגינוניה לא מסגירים את המאמץ העצום שהשקיעה. כמאה מבקרים מסתובבים בחצר ונדמה שיעקבי מצליחה לרחף בין כולם, להיות בכל מקום בו זמנית. מרבית האורחים הם פעילי ליכוד מהעיר, בני משפחה וחברים. אלמלא הכיבוד הססגוני, ניתן היה לחשוב שמדובר בכלל בכנס של תומכי המפלגה, או בערב הוקרה של הסניף המקומי.

יעקבי, בת 52, עבדה כל חייה כסייעת בגן בנתיבות. לפני שש שנים פרשה מעבודתה כדי לפנות זמן לנכדיה. "הרגשתי שמיציתי את עצמי בעבודה, אני לא רוצה להתבגר ולפספס את הנכדים. לבעלי יש עסק עצמאי מצליח, ואני יכולים להסתדר", היא מסבירה. בזמנה הפנוי היא מתנדבת בסניף הליכוד המקומי, אך אינה פעילה מרכזית. "תמיד הצבעתי ליכוד, לא רק אני, גם האחים וההורים, אנחנו ליכודניקים מהשורש. הילדים, האחיינים, כולם. משפחת ליכוד שלמה". כישורי ההפקה והארגון של יעקובי ניכרים היטב במימונה המושקעת, והיא ודאי הייתה יכולה להוביל להוביל את אירועי מפלגת השלטון בעיר. אך האישה החזקה שמנהלת ביד רמה אירוח של מאות אנשים בביתה מתכווצת לנוכח הרעיון. "אני כאן", היא מסמנת בלי מלים לעבר גבולות ביתה. נראה שבנתיבות לכל אחד יש תפקיד ברור ומוגדר. יש גבולות של מותר ואסור. התושבים נושאים על גבם מטען היסטורי, צועדים בדרך שמתווה מסורת משפחתית או דתית, בוחרים באותו ראש עיר כבר 25 שנה ומצביעים מתוך כוח כמעט אמוני. לליכוד כמובן.

הפרק הראשון בסדרה: מסע במדינה שלא מתה על נתניהו - אבל מפחדת משינוי

בנתיבות מתגוררים 29,529 תושבים. העיר נחשבת למעוז ליכוד זה שנים ארוכות, והבחירות האחרונות אף הדגישו זאת. ב-2013 ניגשו אל הקלפי 13,349 בעלי זכות בחירה, מתוכם 3,509 שהצביעו לליכוד – 27% מכלל המצביעים. בבחירות האחרונות מגמת התמיכה בראש הממשלה בנימין נתניהו הלכה וגברה: מתוך 14,763 בעלי זכות בכירה, 4,310 שמו פתק מחל בקלפי – 29.5% מהמצביעים.

ענבל מיארה, בת 35, מנהלת פרויקטים במרכז למדעים בעירייה, מסתובבת גם היא באוהל הגדול. "כולן אצלנו במשפחה נשים מאוד חזקות", היא מספרת בגאווה. היא נולדה בעיר, בכורה משש בנות ובן. היא חיה בנתיבות עם בעלה ושלושת ילדיה. בילדותה, אביה שירת בקבע ואמה טיפלה בילדים. "זו טעות בעיני, אישה אמורה לממש את עצמה ולהתפתח, ולא לבלות את כל היום בסירים ובמטבח. בילדותי בעיר מרבית הנשים טיפלו בילדים, ואם אישה יצאה לעבוד, זה היה לצרכי פרנסה ולא מתוך כוונה לפתח קריירה. נשים מצאו את עצמן פועלות ייצור, לא מנהלות. אמנם הדור הצעיר יותר מאוד התפתח, אבל תפקיד האישה במרבית הבתים נותר כשהיה. האישה היא שמנהלת את משק הבית, שחוזרת אחרי שמונה שעות עבודה, ולא לוקחת שעות נוספות".

מיארה מתארת עיר שמטפחת ערכי סולידריות ומשמרת קהילתיות חזקה. לצד אלו, משתמרים גם דפוסי התנהגות דומים. "גדלתי בבית בו אבא היה המפרנס ולפניו סבא", היא מספרת. "לפני תקופת הבחירות הוא היה אוסף את כל הנכדים ומשכנע אותנו לתמוך בליכוד. אם הליכוד היה מפסיד, זה היה פוגע לו בבריאות. אני זוכרת שהוא ממש היה נעשה חולה". לאורך השנים, מיארה לקחה חלק בפעילות סניף הליכוד המקומי. "היום אני מגדלת שלושה ילדים ומתקשה למצוא זמן פנוי, אבל בהחלט מקווה שזה ישתנה. הייתי מאוד רוצה לראות את עצמי חברת מרכז ליכוד יום אחד".

מי שכן התברגה כחברת מרכז הליכוד היא אוריאנה יעקב, בת 46. "הנשים כאן מאמינות שהן יכולות לארח ברוחב לב ולהפיק אירועי ענק בביתן, אבל אין להן את הביטחון להוציא את זה החוצה", היא מספרת. "זו אולי מנטליות, דרך מחשבה שגורמת לנו להאמין שאנחנו פחות מצליחות מגברים. כשאת גדלה בפריפריה, מקומך בבית. האימהות שלנו לא מימשו את עצמן, הן רק רצו לשרוד. הן ויתרו על ה'אני' שלהן בשביל גידול הילדים".

למרות זאת, כשהוצע לה לרוץ ברשימת הליכוד לעירייה, היא סירבה. "אני רגישה מדי", היא מודה, "אני מכירה את המגבלות שלי". היא מרגישה שעושים עוול לאישה החזקה של הליכוד, חברת הכנסת מירי רגב, וחוששת להיפגע. "רגב היא אישה מדהימה שמדברת מהבטן ונוגעת בלב. נורא קל להציג נשים בפוליטיקה כנלעגות ונורא קל לראות אותה כפרובוקטיבית ולהתעלם מהפעילות שלה. נדמה שמצפים מאתנו להיות חסודות וענוגות וברגע שאנחנו לא כאלה, ברגע שאישה מפגינה כוח ותעוזה - היא הופכת למטרה".

ציון בוסקילה, יו"ר סניף הליכוד בנתיבות, נמנה עם חבריו הקרובים של ראש העיר יחיאל זוהר. את ערב המימונה ציון מבלה בבית הוריו ומסביר שאלמלא נסיבות שמנעו מראש העירייה להגיע למימונה, את המקום היו פוקדים חברי כנסת רבים. בסלון הבית, אמו, בשנות ה-80' לחייה, לשה את הבצק ביד מיומנת, הופכת שישה קילו קמח לזהב בדבש וחמאה. על הקירות סביב תלויות תמונות בני המשפחה עם צמרת ההנהגה של ישראל לדורותיה. מעין מקדש לממלכתיות וסמלי שלטון זוהרים. "אין לי סיפורי אפליה או תלונות על ילדות מקופחת", מבהיר ציון. "גדלתי להורים שהאמינו שתפקידם לתת למדינה, לתרום ולא לשאול כל הזמן מה המדינה צריכה לתת לי. זה ההורים שלי, זה הדור, הם תמכו כל חייהם בליכוד, ולזה חונכנו".

המופלטות הראשונות מוכנות. ציון מחבר רמקול קטן למכשיר הטלפון שלו והבית מתמלא צלילים. "כאן, רוב העיר מצביעה ליכוד וראש העיר הוא מטעם הליכוד", מציין בוסקילה, "למרות שלביבי יש מגרעות, הוא המנהיג היחיד הראוי מימין ומשאל". על המגרעות של נתניהו הוא מסרב לדבר, מקפיד על ארשת של ממלכתיות. רק דבר אחד מצליח להוציא אותו משלוותו. "להגיד על אבא שלי שהוא מנשק קמעות? לרמוס את האמונה והמסורת של ציבור שלם? באיזו זכות?", הוא מתרעם.

שעה קלה לפני תחילת המימונה, הרחובות בנתיבות כמעט ריקים. לאורך הרחוב הראשי צועדות שתי נערות ומשוחחות על קליע תועה מעזה שפגע בבית הכנסת בנתיב העשרה. "היה לי מאוד ברור במי לבחור", פותחת את השיחה נסיה מוניטין, שחגגה לא מזמן את יום הולדתה ה-18 והספיקה להצביע בפעם הראשונה. "היה חשש שהשמאל ינצח והעדפתי לתת את הכוח לביבי". שני מדר, שלומדת עמה בכיתה, אמנם צעירה מכדי לבחור, אבל יודעת למי תיתן את הקול שלה בפעם הבאה. "השמאל יפתחו מעברים, ימסרו את השטחים שלנו ובמדינה ישלטו ערבים. אנחנו לא קיצוניות, אנחנו פשוט חיות בדרום ומכירות במציאות".

את אירועי הקיץ האחרון הן לא תשכחנה במהרה. מדר עזבה את העיר עם הוריה לכל תקופת מבצע "צוק איתן", ומוניטין נאלצה להישאר בשל עבודתו של אביה. "אבא שלי עובד בשירות הציבורי ובמשך כל ימי הלחימה הסתובב בחוץ. זה היה מלחיץ, בעיקר בלילות כשנשארנו לבד והייתי צריכה לדאוג לאחים הקטנים שלי". השיחה נקטעת ואת האוויר מפלח קול נפץ. הנערות מרגיעות שאין מה לחשוש: "למדנו לזהות מתי מדובר בירי מעזה או בקסאם, וזה כנראה סתם נפץ מפורים".

"אני מבינה שהמצב הכלכלי לא פשוט, וכשמדברים על יוקר המחייה השמאל טוב לנו יותר", מפתיעה מדר. בשלב זה מצטרפת מוניטין: "כשהשמאל יהיה בשלטון הוא ידאג לחלשים ולפריפריה. רבין, למשל, היה זה שפיתח את הדרום. אבל הקיץ הזה, אין לנו אפשרות להתייחס בכלל למצב הכלכלי. אנחנו חייבות לחשוב קודם כל על הביטחון שלנו".