האם אובמה יודע לנהל את העולם?

(דיון באולפן וואלה: דב גיל-הר עם אלון פנקס ומארק צל)

הריאיון שהעניק נשיא ארצות הברית ברק אובמה לרשת הרדיו הציבורית NPR נועד לשווק את הסכם הגרעין המתהווה עם איראן, אך ייזכר בסופו של דבר בשל התבטאות אחת - אולי פליטת פה - לפיה עם פקיעתו של הסכם הגרעין, טהראן תוכל לייצר פצצת אטום תוך פרק זמן "אפסי". בדיוק להתבטאות כזאת חיכו מתנגדיו של אובמה מירושלים ועד המפלגה הרפובליקנית, ואלה התנפלו על הנשיא ועל מדיניות החוץ שהוא מוביל. אובמה, טוענים המבקרים, לא מסוגל לעצור את התפשטות ההגמוניה האיראנית במזרח התיכון, והכאוס שיצר האביב הערבי במדינות כמו סוריה, עיראק ותימן רק גובר. לעומתם, בבית הלבן מתגאים בלא מעט הישגים במהלך שש שנות ממשל אובמה. אז מי צודק? האם אובמה יודע לנהל את העולם? אלון פנקס, קונסול ישראל בניו יורק לשעבר, ומארק צל, נציג המפלגה הרפובליקנית בישראל, הגיעו לאולפן וואלה חדשות כדי לתת תשובות.

הנה מה שאובמה הספיק לעשות במהלך קדנציה וחצי בוושינגטון, לטוב ולרע: אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלו הייתה לסיים את המלחמה בעיראק, שבה פתח קודמו בתפקיד ג'ורג' וו. בוש בשנת 2003. המלחמה נחשבה בחלוף השנים למיותרת והרסנית, כשהתברר שאין במדינה נשק להשמדה המונית – טענה שעליה התבססה וושינגטון כשהחליטה לסלק את סדאם חוסיין מהשלטון. בדצמבר 2011, אחרי שמונה שנים וכמעט 4,500 חיילים הרוגים, נסוג צבא ארצות הברית מעיראק. אובמה קיים את התחייבותו והביא לקצה של אחת המלחמות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה של ארצות הברית, כשהוא משאיר מאחוריו מדינה במצב שברירי. אותה שבריריות גרמה לארצות הברית לשוב ולהתערב בעיראק פחות משלוש שנים אחר כך.

חצי שנה לפני הוצאת הכוחות מעיראק, רשם לעצמו אובמה הישג נוסף וסמלי במלחמה בטרור – חיסולו של מנהיג ארגון אל-קאעדה, אוסמה בן לאדן. ב-2 במאי פשטו כוחות אמריקניים מיוחדים על המתחם בעיר אבוטאבאד שבפקיסטן, שם הסתתר הטרוריסט המבוקש ביותר בעולם. חיילי העלית סיימו את המבצע בהצלחה ואובמה נשא נאום לאומה, שבו הכריז על השלמת היעד שבגינו פתח בוש במלחמת אפגניסטן. אל-קאעדה, שאחראי למתקפות קטלניות רבות נגד יעדים אמריקניים, בהן פיגועי ה-11 בספטמבר, ספג מהלומה קשה, שממנה לא הצליח להתאושש עד היום. מחליפו של בן לאדן, איימן א-זוואהירי, לא מילא את החלל שהותיר קודמו ותחת הנהגתו לא הצליח הארגון לבצע פיגועים משמעותיים. עם זאת, היחלשות הארגון תרמה לעליית כוחו של ארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש), שהיה עד לפני כמה שנים שלוחה עיראקית של אל-קאעדה, וכיום מהווה סכנה לעולם כולו.

בשנה שבה הוצאו הכוחות מעיראק ובן לאדן חוסל, החל גל המחאות וההפגנות ההמוניות ברחבי העולם הערבי שזכה לכינוי המבטיח "האביב הערבי". אותה אש מהפכנית שהפילה את הדיקטטור התוניסאי זין אל-עאבדין בן עלי ב-14 בינואר 2011 התפשטה במהרה גם אל מצרים. ההמונים יצאו לכיכר תחריר בקהיר ודרשו את הסתלקותו של חוסני מובארק, בעל ברית ותיק של וושינגטון במזרח התיכון. בתחילה היסס אובמה לנקוט עמדה, אולם כאשר הבין לאן הרוח נושבת בחר לוותר על הרודן הקשיש ולתמוך במפגינים שביקשו דמוקרטיה.

לצערו של אובמה, ההתנערות ממובארק לא תרמה ליצירת משטר חופשי וליברלי: יורשו, מוחמד מורסי, ניסה לכונן רפובליקה איסלאמית והודח בעצמו בהפיכה ביולי 2013, מעט יותר משנה לאחר שעלה לשלטון. השליט החדש, עבד אל-פתאח א-סיסי, דיכא באכזריות את תומכיו של מורסי ואת תנועת "האחים המוסלמים", והחזיר את מצרים עשרות שנים אחורה בכל הנוגע לזכויות אדם ולחופש אזרחי. בתגובה, אובמה צינן את יחסיו עם קהיר והקפיא את משלוחי הנשק למדינה. א-סיסי, שנאלץ להתמודד עם גל טרור איסלאמי ברחבי המדינה ובעיקר בחצי האי סיני, לא המתין לאובמה והתקרב לרוסיה ולנשיא ולדימיר פוטין. רק לאחרונה הבין אובמה כי מצרים היא מדינה אסטרטגית באזור והחל לפעול להידוק היחסים, כשאף ביטל את האמברגו הצבאי על המדינה.

התנהלותו של אובמה מול מדינות ערביות נוספות שבהן עמד להפציע "האביב הערבי" זוכה עד היום לביקורת נוקבת. המחאות העממיות הגיעו במרץ 2011 עד לסוריה, אולם שם הן התפתחו מהר מאוד למלחמת אזרחים כוללת ואכזרית, שמשתוללת עד היום. ארצות הברית חששה לסייע לצבא סוריה החופשי במלחמתו בכוחותיו של בשאר אסד, בין היתר בשל התנגדותה הנחרצת של ידידתו הקרובה רוסיה. אובמה שרטט קו אדום להתערבותו בלחימה בסוריה – שימוש בנשק לא קונבנציונלי מצד דמשק – ואף התכונן לפעולה צבאית כאשר העולם למד כי אסד אחראי למתקפה כימית קטלנית באוגוסט 2013.

על אף האיומים, אובמה מיהר להיענות להצעת הפשרה של מוסקבה, שלפיה יוצא הנשק הכימי מאדמת סוריה ובתמורה ארצות הברית לא תעניש את דמשק. בתהליך ארוך ובפיקוח האו"ם פורקו מרבית מאגרי הנשק הכימי בסוריה, אך מאז נפוצו דיווחים נוספים שלפיהם משטר אסד עשה שימוש בגז כלור נגד אזרחים. כיום איש כבר אינו שוקל צעדי ענישה צבאיים נגד סוריה, שניצלה בעקיפין את המתקפה הבינלאומית שמובילה ארצות הברית נגד דאעש על אדמתה כדי לכבוש מחדש אזורים שהיו בשליטת המורדים. ג'ון קרי אף רמז לאחרונה כי בסופו של דבר תיאלץ ארצות הברית לדבר עם אסד, וגרם לזעם בקרב מדינות מערביות וערביות רבות, שדורשות לסלק את הרודן האכזר.

מי שניצל את הריק השלטוני באזור הייתה איראן. על אף הטלת עיצומים חדשים על טהראן שפגעו קשות בכלכלתה, היא המשיכה לתמוך בצורה ישירה או עקיפה במשטרים ובארגונים המקורבים אליה - סוריה זוכה בסיוע צבאי נרחב מצד גנרלים איראנים המובילים מתקפות למיגור המורדים, הכוח הצבאי המשמעותי של עיראק מורכב ממיליציות שיעיות המקבלות פקודות מטהראן, חיזבאללה ביצר את מעמדו ככוח המשמעותי ביותר בלבנון וגם חמאס והג'יהאד האיסלאמי נהנים ממימון איראני נדיב. לאחרונה אף נחשף העולם להשפעתה הגוברת של איראן בתימן, עם תמיכתה במורדים החות'ים שהדיחו את הנשיא הפרו-מערבי עבד רבו מנסור האדי. מה שנתפס כהפקרת האזור מצד אובמה הרתיח את מדינות המפרץ הסוניות, שראו לנגד עיניהן כיצד איראן השיעית שולחת את זרועותיה לשכנותיהן. זאת הסיבה שערב הסעודית הודיעה לארצות הברית על המבצע הצבאי נגד החות'ים רק לאחר שהתחיל - ריאד מאסה במדיניות הפיוס שהנהיג אובמה כלפי איראן במטרה לחתום עמה על הסכם הגרעין ואיגדה עשר מדינות ערביות נוספות, שהחליטו להיאבק בכוחות עצמן.

פרט לטלטלה במזרח התיכון שמעסיקה את אובמה, בשנתיים האחרונות הוא הפנה תשומת לב רבה לנעשה באוקראינה ובמזרח אירופה, שם הצלחתו הייתה גדולה יותר. מאז יצאו בסוף שנת 2013 מאות אלפי בני אדם לרחובות אוקראינה בהפגנות ענק נגד השלטון הפרו-רוסי, התייצבה וושינגטון לצדם של הגורמים הפרו-מערביים שהפילו את הנשיא ויקטור ינוקוביץ'. כמו כן, אובמה בחר להטיל על רוסיה סנקציות משתקות בשל סיפוח חצי האי קרים, וכן במטרה לעצור תמיכתה בבדלנים במזרח אוקראינה. העיצומים אמנם לא הכניעו את פוטין וגרמו לשפל הגדול ביותר ביחסים בין המדינות מאז המלחמה הקרה, אך הם הסבו לו נזק כלכלי אדיר וגרמו לחישוב קפדני של מהלכים נוספים בשדה הקרב. גורמים מסוימים בארצות הברית טוענים כי על אובמה לאשר משלוחי נשק לצבא אוקראינה, אך הנשיא מודע לפוטנציאל הנפיץ שיש למהלך וממתין לראות כיצד פוטין יפעל. מאז, יזם נשיא רוסיה הפסקת אש שנשמרת בשלב זה כמעט במלואה. במקביל, הגדיל אובמה את הנוכחות הצבאית האמריקנית במדינות הבלטיות הגובלות ברוסיה כדי להרתיעה, ונאט"ו מתכננת להקים כוח מיוחד שיוכל להתמודד במהירות עם כל הרפתקה צבאית נוספת של מוסקבה.

הישג נוסף שבו יכול להתהדר אובמה הוא הפיוס המפתיע עם קובה, שהחל בדצמבר האחרון. חרף ההתנגדות הצפויה של הרפובליקנים לחידוש היחסים עם הוואנה, אובמה הבין שאין חשיבות לכך שהמשטר לא השתנה כפי שארצות הברית הייתה רוצה - ימי המאבק בין הקומוניזם לקפיטליזם תמו, ומלבד סיסמאות שבהן מתהדרת קובה, היא נפתחת בהדרגתיות לשוק החופשי. אובמה הסביר כי 50 שנות הנתק והחרם על קובה לא הניבו תוצאות וכי יש לנסות שיטה אחרת. נוסף על כך, ארצות הברית לא ויתרה לגמרי על תמיכתה בדמוקרטיזציה בקובה וכחלק מהסכם הפיוס שוחררו מרבית אסירים הפוליטיים במדינה.

לאובמה נותרה עוד כשנה וחצי עד שיסיים את כהונתו השנייה. במהלך פרק הזמן הזה, הוא צפוי להמשיך ולפעול ללא שיקולי בחירות, כפי שעשה מאז בחירות אמצע הכהונה בשנה שעברה. מרבית הזמן יוקדש להגעה להסכם קבע עם איראן ולשכנוע הקונגרס ובעלי בריתה של ארצות הברית – בייחוד ישראל – בנחיצותו ובחיוניותו. חלק משמעותי נוסף יתמקד במלחמה האטית והסבלנית בדאעש, שמתחילה לשאת את תוצאותיה בעיראק, עם ההשתלטות ההדרגתית של כוחות הביטחון על שטחים שבידי הארגון. למרות הייאוש מהסיכוי להגיע לשלום בין ישראל לפלסטינים, אובמה עשוי לנסות מהלך אחרון לחידוש המשא ומתן בין הצדדים, או לחלופין להימנע מהטלת וטו על הצעה להקמת מדינה פלסטינית במועצת הביטחון. אובמה הנקי משיקולים פוליטיים לא חושש ללכת נגד הזרם ולהשקיע בשכנוע בצדקת דרכו.